הנפטרים החרדים במגיפת הקורונה - מתעדכן (ישראל)

אחח.. יוחנן -  12 אלפים נשארו חיים.. רק זוג אחד קיפד את חייו / זוג אחד צדיקים שכבר לא הצליחו להסתגר בביתם ולהישמר ממלאך המוות שסובב בראש חוצות כמעט באין מפריע, בגן עדן תהא מנוחתם, אבל ה-12 אלפים, מנהיגיהם (לא של כולם, להיפך רובם נזהרו אבל מיעוטם זילזל והדביק את כולם), מה יהיה עם ה'גן עדן' שלהם? כמה ביניהם מסתובבים עכשיו עם מועקה ומצפון?

ולתמניא קשה בכלל להתייחס, אינך מתבייש להגיב כאן? אני שחצן? או אתה שכל מה שאמרתם והבטחתם הפך לחלום רע? אתה שלעגת למספרים של תחילת הגל השני ואמרת שמדובר ביחידים ממש, שזה לא ממש קורה.. ואתה עדיין מעיז את פניך להופיע כאן. למה שאתחשב באנשים שמדברים כמו בעלי תאוות נמוכים, נעים לי כך ולכן מותר לי?

והנה אינה לידי מכתב מעניין לעניין המסיכה

כאן, מנחת שלמה (ח"ב סימן פב בהגהה):
"כשיש אפשרות לעשות פעולה מסוימת להאריך חיי אדם, אך ימשיך אח"כ לסבול כל חייו מיסורים וכאבים חזקים, חושבני שיש רשות ולהשאר בשב ואל תעשה. הרי יש שהאדם רשאי לבקש מאת ד' שימות ויש שמותר גם לבקש על אחרים, וכידוע מהר"ן בנדרים מ' ע"א ואמתיה דרבי שאמרה יה"ר שיכופו העליונים, וכן כשיש צורך לקטוע רגליו של אדם למען הצל אותו ממות בטוח ג"כ חושבני שאם האדם הוא מאד נכבד וכאשר יהפך לאומלל בגלל הסבל הנפשי שלו הוא מחליט שמוטב לו למות מאשר לחיות בלי רגלים, אפשר שמצד הדין מותר לו להתנגד, ולכן אם ע"י הכליה המלאכותית יהיה למשא ומעמסה על משפחתו וגם מביאה להתמוטטות והוא עדין הנפש אשר חיים כאלה מאד מאוסים הם בעיניו, וסבלו באמת איום, אפשר שהוא רשאי למנוע ואף שאין אדם בעלים על עצמו מ"מ אפשר דכיון שהוא רק בשב ואל תעשה אפשר דשרי. הנני מדגיש שאני רק מעיר ולא מחליט".

הרב בן ציון וויכלדר זצ"ל מבני ברק שהיה חולה קורונה
וקראו כמה פעמים לאמבולנס
והצוות הרפואי החליטו שעדיף שישאר בבית
וכך היה ונפטר בבית

ויסברג ב'בחדרי': טרגדיה בסלאנים. האברך הצעיר הרב נפתלי בילר ז"ל בן 39 נפטר מסיבוך קורונה. לפני שנתיים בדיוק נהרג אחיו הרב ראובן חיים ז"ל בתאונת דרכים קשה בדרך לקעמפ בארה"ב.

בד"ה: הרב נפתלי צבי נירנברגר זצ"ל ממודיעין עילית, כבן 66, נפטר לאחר שחלה בנגיף הקורונה.

אחר כל לימודי הזכות הנדיבים אודות ר' יצחק ז"ל, חשוב לומר את הברור מכל. 
לו היינו שואלים אותו בחודש תמוז, היכן הוא היה מעדיף להיות בימים הנוראים הבעל"ט, ספון וכלוא בביתו עם רעייתו לאוי"ט בלי אופק ברור כמה זמן עוד יארך הדבר, או בבית הקברות עם רעייתו ע"ה אחר חודש או יותר של חיים "רגילים", (פלוס כמה שבועות של סבל), אין ספק מה הוא ורעייתו היו משיבים. 
ללמד זכות אפשר, באמתחתי לימוד זכות גדול יותר ממה שציינו כאן, שהרי לפרנסה מותר להסתכן. אבל אי אפשר להציג זאת כאילו בעד חודש של "שגרת חיים נורמלית" יש איזה אדם שיסכים לעיסקה הגרועה הזו ויבחר במוות אחריהם. 

הסיבה שר' יצחק לקח את הסיכון בכל זאת, היא משום שהוא השתכנע במה שנח להשתכנע, בפרט אחרי כמה חודשי בידוד, והוא שאין כל סיכון. הרופאים מגזימים, איש בביתר לא נפטר מהקורונה וכו' וכו' כאשר עיניכם תחזינה מישרים באשכול זה ובסמוכים לו. והא ראיה, שהוא אף לא הקפיד על מסכה. הוי אומר, לא רק נמאס לו מהבידוד, שזה פשוט, אלא בעיקר הוא הפנים שאין סכנה ואין צורך להיזהר. שוב, אין אדם בעולם שהיה לוקח סיכון ממשי על חייו וחיי רעייתו "תמורת" שגרת חיים של זמן מה. הנדיבות של מליצי היושר כאן על חשבונו חסרת טעם וריח. 
מסקנה: מרובה סכנתם של אלו המשכנעים שאין סכנה, אלף מונים יותר מאלו שהולכים ללא מסכה. האחרונים ספק נדבקו ספק לא נדבקו, מעטים מתוכם אולי גם ידביקו. אבל אלו שעמלים לשכנע בראש כל חוצות שאין צורך להיזהר, ממניעים שיש לעמוד על טיבם, הם מזיקים גמורים. 

ולגבי דברי הגרש"ז אויערבאך שהובאו כאן, ישאל הקורא הישר את עצמו (ישר, תרתי משמע, הגון להודות על האמת ובעל סברא ישרה). לדידי פשוט משני הציטוטים גם יחד שהגרש"ז לא היה מתיר לאנשים מקבוצת סיכון לשוב לשגרת יומם, בוודאי בלי מסכה, משום הטיעון שבלי זה חייהם אינם חיים. פשוט תקראו את דבריו של הגרש"ז וראו את כל ההסתייגויות שהוא מציין. 

לית מאן דפליג שלשבת עם מסיכה זה לא הכי נעים, אבל זו עדיין לא כזו פגיעה בשיגרה.