תמר וצחי צייטלין וששת ילדיהם: כך הפכנו מנטורי קרתא לחילונים

שום חוזרים  בתשובה.  משפחות ששייכות לקנאים מלידה.  ואני מדבר  על משפחות שלימות  לא  על בודדים

מה עם משפחת בולג דויטש
הם היו חרדים מלידה

ועם כל זה כל המשחה עברה כמוהם

מכיר את הסיפור שניהם ממשפחות בעלי תשובה, מהצד שלו הורים בעייתים ומהצד שלה אבא נפלא אבל הילדים כולם ירדו רוחנית מי יותר ומי פחות, הסיפור עם הכת לא היה ולא נברא אכן הסתובב ואף השתולל אצל הקנאים בבית שמש אבל לאור הפרעותיו הנפשיות לא היה לו סיכוי להישאר שם כמו בכל מקום אחר שהוא לא יחזיק מעמד, מסכן ,

סיפור כואב. אינני יכול לדון אותם משום שאינני הייתי במקומם. נראית לי אשה מוכשרת ומשכילה שכל רצונה לחיות בטוב עם עצמה ובטוב עם אלוקים. צר לי עליה ועל ילדיה שמנתקת אותם מחיי עולם ומעניקה להם חיי שעה.
דעתי האישית שכאשר נכנסים לקיצוניות, 'מאבדים את זה'. אין שיקול דעת. כל הדרכים לגיהנום הופכות להיות כשרות.
יש בה משהו של אמן. נפש של אמנית חייב מרחב ולא ניתן לסגור אותו. בסביבה שגדלה לא ניתנה לה האפשרות הזו בכלל ולא מופתע שעשתה את הצעד. לא שהצעד מתבקש, אך אינני מופתע. חייתה חיי ניצול ושעבוד לאדם וא לאלוקיה. 
כחלק ממחיר החרדיות אנו אכן סובלים באופן חלקי מפולחני אישיות סביב מנהיגים וכולנו מכירים כאלו שהעיסוק בהערצת האישיות שלהם הוא המוקד המרכזי של התיאוריה המלכדת. היא בסיס האמונה של מאמיניהם. 
הריאה הקצרה שלה גרמה להתנתק. לו היתה קוראת בהיסטוריה מה קרה עם המשכילים בדורם, שרק רצו זהות יהודית וגילו שכרתו את הענף היהודי עליהם ישבו. הזהות היהודית נותרה רק למצבי הזדהות אמפטיה בזמני חירום או לחגיגות פולקלור יהודי בנוסח כל העמים ולא כדרך חיים. גם זה במקרה הטוב כאשר ההיסטוריה מכיחה שהדורות הבאים אינם רואים בהתבוללות אסון ושואה יהודית.   

סיפור ישן, לפני 6-7 שנים, ועדיין כואב.
כמו שצוין, הם מתפרסמים כעת, לאחר שהושלם כל הצעד של ה'היתחלנות' גם מבחינת הילדים, מוסדות וכדו'.

אני לא מקנא בלבטים של אדם בוגר שיוצא בשאלה, ובכל זאת : "שנה ופירש - קשה מכולם", כשיש מבארים "קשה מכולם" - עונשו קשה.
הרחמן הוא יחזיר לנו וגו'

זה זאת שדיברו עליה שהיא נאסרה על בעלה בגלל הגבאי של האדמור?רק שלא תצייר מה היה שם

רחמנות על הזוג הנחמד הזה, ואי אפשר לדון אותם. לקו בכפליים, הן בהיותם "חרדים" ונמנים על חוג קיצוני וממורמר, והן עתה במצבם האומלל העכשווי. חבל על דאבדין.

צפיתי ב2-3 ראיונות שלהם בתקשורת. דבר ראשון נראה בבירור שהוא זה שמוביל אותה אל דרך שהיא לא לגמרי שלימה איתה, אבל היא כאשה כשרה, כמו שרצה אחריו לבית שמש ולאותה כת, ממשיכה עכשיו לרוץ אחריו בדרך החתחתים. עולה מתוך הראיונות גם שבעוד שהיא גדלה כחרדית מלידה, הוא גדל כילד חילוני וחזר בתשובה עם הוריו, וזה גם מסביר את מה שכתבתי קודם. דבר שני, מתוך חלק מציוריה, עולה בבירור הכמיהה שלה לרוחניות ואי ההשלמה שלה עם מצבה הנוכחי. היא עדיין אותה אשה לבושה במטפחת המדליקה את הנרות מאחורי מסך דמעות מטושטש, שמחפשת את הדרך לברוח, לברוח, לברוח, מאן ולהיכן ? רק ה' יודע. מאחל לה שה' יתן לה כח להתמודד עם המצב המורכב שבו היא חייה. ראיתי שהיא נצר למשפחת סגל הצפתית הידועה, אז האיחול שלי מקבל משמעות יתר כבן-משפחה.