האם האמין ה'חזון איש' כי המתמטיקה נצחית כמו אלוהים?
תוך שיחה בקבוצת וואטסאפ חרדית בעניין ספרי מה שאלוהים לא יכול, העיר לי שם אחד המשתתפים הערה חשובה, שללא ספק היתה ראויה להיכלל בספרי לו עמדתי עליה בשעתו. בינתיים אני רושם אותה כאן, ובמידה ותצא מהדורה נוספת של הספר אשקול אם לשלבה בו.
מקטע מפורסם למדי של ה'חזון איש' בספרו אמונה ובטחון, ניתן לכאורה ללמוד על עמדתו של ה'חזון איש' בבעיית הנמנעות. ה'חזון איש' לא היה תיאולוג גדול, ואני מסופק אם היה בכלל מודע לפולמוס הרוחש בדורות האחרונים בנושא הנמנעות, ולהתקוממותם של הוגים חסידיים ו'מתנגדים' כאחד נגד עמדת הרמב"ם והרציונליסטים היהודים בעניין. עם זאת, מן הקטע המדובר באמונה ובטחון ניתן להבין, שה'חזון איש' סבר לפי תומו כמו הרמב"ם, כי הלוגיקה והמתמטיקה אינן תלויות באלוהים והן נצחיות כמוהו, וזאת בניגוד להלך הרוח בספרות הדורות האחרונים – אשר כפי שהראיתי בספרי, שותפים לו גם ה'מתנגדים', לא פחות מן החסידים – הדוחה את עמדת הרמב"ם בעניין.
הקטע הזה צונזר מחלק ממהדורות אמונה ובטחון, אולם בסוף חזון איש טהרות הנמצא בספרייתי (בני ברק תשנ"א), כתוב (אמונה ובטחון א, ט, עמ' ש), כתוב:
כתב הר"מ פ"א מה' יסה"ת ה"א: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים משמיים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, עכ"ל. יסוד זה אמנם השכל מחייבו, כי לא מצויר בשכל מציאות בלא הויה, ואם הוא נמצא – על כרחו היה לו זמן שהומצא, ובהכרח שהיה לו ממציא. אבל הדמיון העולם לפניו כמישור [...] ויש מבעלי דמיון השואלים: מה נרויח אם נסכים שיש להעולם ממציא, אחרי שהננו מוכרחים להסכים שבורא עולם נמצא ואין עת להתחלתו, ומציאותו נצחית – והרי הדרא קושיא לדוכתה: איך אפשר לנמצא בלא הויה? אבל אין לדמיון בינה. כי כל נמצא שיש לו מדה וקצב, אורך ורוחב ושטח, אנו מציירים בדעתנו העדרו, וכל הנמצאים בסוג הזה בהכרח שיש עת למציאותם, ויש להם התחלה; וכל שיש לו התחלה, יש לו הויה; וכל שיש לו הויה, יש לו מהוה. אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח, והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר, והן המושכלות, כמו: ב' פעמים ב' הם ד', וכמו המושכל שהאלכסון עודף על האורך, וכיוצא בהן מן המושכלות, שאין למושכל מושגים ממושגי גוף, ואין עת למציאותן ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם, ואין מציאותן נרגשות רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל. ונמצא כזה הוא מציאותו ית', ממציא כל הנמצאים.
בקטע עצמו אין חידוש פילוסופי או מקוריות כלשהי. ה'חזון איש' מתייחס לתשובתו של כל אתאיסט לירא-שמיים, המנסה להוכיח את קיומו של אלוהים מכך ש"מי ברא את העולם?" – "ומי ברא את אלוהים?". כמובן, שהטיעון "מי ברא את העולם?" אינו פשטני כל כך, והוא מביא בחשבון מראש את התגובה "ומי ברא את אלוהים?". הטיעון "מי ברא את העולם?" מתבסס על כך שאלוהים, בלשון ימי-הביניים, הוא מחוייב-המציאות, לעומת העולם שהינו אפשרי-המציאות. ההוכחה "מי ברא את העולם?" מתחילה מכך, שאפשר לדמיין את העולם כבלתי-קיים. מי יפריע לי לדמיין ריק מוחלט – אין כוכבים, אין שמש, אין עצים, אין אוקיינוסים, אין כדור הארץ – אין כלום? אני יכול לעצום עיניים ולדמיין זאת בנחת, ואף אחד לא יוכל למנוע זאת ממני. מכיון שמבחינה לוגית ישנן אם כן שתי אפשרויות – או שהעולם קיים, כמו שהוא אכן בפועל, או שהעולם אינו קיים, כפי שדמיינתי בהצלחה, נשאלת השאלה – מדוע התממשה דווקא האפשרות האחת של 'העולם קיים', ולא האפשרות השנייה, שמבחינה לוגית תיתכן בדיוק כמוה – 'העולם אינו קיים'? כדי להסביר זאת מניחים, שמעבר לקיומו של העולם שהוא, כאמור, אפשרי-המציאות, קיים רובד נוסף של קיום, שהוא מחוייב-המציאות. חישבו על המשפט: "מה שחייב להתקיים – אינו מתקיים". המשפט הזה מכיל סתירה מיניה וביה, ולכן הוא שקרי. אם משהו חייב להתקיים, איך יתכן שאינו מתקיים? הרי אמרנו ברישא שהוא חייב להתקיים, ואם כן לא יתכן שנחזור ונאמר בסיפא שהוא אינו מתקיים, ובכך נסתור את עצמנו. מכאן, כי מה שחייב להתקיים – אכן מתקיים, ולא יתכן כי אינו מתקיים. אי אפשר אפילו לדמיין דבר שחייב להתקיים ואינו מתקיים, שאם כן תהיה זו סתירה לוגית. זאת בניגוד ליקום, אשר, כפי שאמרנו, אף אחד לא יכחיש כי ניתן לדמיין שאינו קיים. את הדבר שאי אפשר לדמיין שאינו קיים, אנו מכנים "אלוהים", והוא בהכרח שונה מן העולם הנראה, אשר אותו, כאמור, ניתן בהחלט לדמיין כבלתי-קיים.
כל ההסבר הזה הוא ישן נושן, ואין כאן כל חידוש של ה'חזון איש'. ההבחנה בין אפשרי-המציאות למחוייב-המציאות נוסחה אמנם באופן מדוייק בידי הפילוסוף המוסלמי אבן סינא במאה הי"א, אבל בצורתה הגולמית בהכרח התגבשה כבר בדעתם של שוכני המערות הפרימיטיביים שהמציאו את רעיון האלוהים, רבבות שנים לפני הציוויליזציה וההיסטוריה הכתובה. הרי גם נער שוכן מערות שאביו סיפר לו כי אלוהים סייע לו לצוד ממותה, היה עשוי להקניטו ב"ומי ברא את אלוהים?", ולשם קושיה פשוטה כזו אין צריך לדעת אפילו קרוא וכתוב.
מה עונים האתאיסטים על הטענה הזו: בהיעדר אלוהים, מדוע התממשה דווקא האפשרות האחת של 'העולם קיים', ולא האפשרות השנייה, שמבחינה לוגית תיתכן בדיוק כמוה – 'העולם אינו קיים'? גם לאתאיסטים יש תשובה עתיקה, אשר שוב – בצורתה הגולמית היתה בודאי קיימת מאז שהתחילו להתווכח על מציאותו של אלוהים. האתאיסטים מכחישים את ההנחה העומדת בבסיסה של הטענה. הם כופרים בכך שקיימות שתי אפשרויות באשר לקיומו של העולם. האתאיסטים מודים בעובדה שאפשר לדמיין את העולם כבלתי-קיים. כאמור, זוהי עובדה שאף אדם אינו יכול להכחיש אותה: אפשר לעצום עיניים ולדמיין ריק מוחלט – אין כוכבים, אין שמש, אין עצים, אין אוקיינוסים, אין כדור הארץ. האתאיסטים אמנם טוענים, כי העובדה שאפשר לדמיין את אי-קיומו של העולם, אינה הופכת את אי-קיומו של העולם לאפשרות. זה שאני יכול לדמיין פיל בעל כנפיים, לא אומר שפיל בעל כנפיים אכן קיים. באותו אופן, זה שאני יכול לעצום עיניים ולדמיין את העולם כבלתי-קיים, לא אומר שהעולם היה יכול אמנם שלא להתקיים. האמת היא, אומרים האתאיסטים, שהעולם קיים בהכרח הנובע ממנו עצמו, ואין צורך להניח אלוהים חיצוני לו. חוקי הטבע הם הכרחיים ונצחיים, והכרחיותם נובעת מהם עצמם.
הויכוח בין המאמינים לאתאיסטים בנקודה זו הוא עתיק, ואין דרך להכריע בו באמצעות הוכחה לכאן או לכאן. השאלה הבסיסית היא אם לקבל את ההנחה היסודית, כי כל מה שאפשר לדמיין אכן אפשרי בפועל, או לא לקבל אותה. יש כאן רק נקודה משעשעת אחת – לפי מה שהסברתי, האמונה נשענת על קבלת סמכותו של הדמיון, והכפירה נשענת על דחיית סמכותו של הדמיון. כך גם מציג את הדברים הרמב"ם במורה הנבוכים א, עג, ההקדמה העשירית, וב"הערה" שם. ה'חזון איש', לעומת זאת, מציג את הדברים להיפך, כביכול הכפירה מגיעה מכך ש"הדמיון העולם לפניו כמישור", בעוד האמונה נשענת דוקא על ה"בינה". אבל גם זה אינו 'טריק' חדש של ה'חזון איש', וחילופי התפקידים הללו נמצאים כבר אצל אברבנאל, כפי שהראיתי בספרי מה שאלוהים לא יכול, עמ' 297. כנראה שלכינוי "אדם מדומיין" יש מטען שלילי כל כך, שגם המאמינים אינם מוכנים לקבל על עצמם את פוזיציית המדומיינים.
עד כאן, אם כן, אין כל חידוש בדברי ה'חזון איש'. מה שכן מעניין בדבריו, הוא שה'חזון איש' אינו מסתפק בדחיית הטענה האתיאסטית "ומי ברא את אלוהים?", באמצעות ההבחנה גרידא בין 'אפשרי-המציאות' ל'מחוייב-המציאות'. ה'חזון איש' לא מסתפק בהעמדת "כל נמצא שיש לו מדה וקצב, אורך ורוחב ושטח, אנו מציירים בדעתנו העדרו", לעומת "נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר". ה'חזון איש' מוסיף להבחנה הזו גם דוגמה, שמבחינתו עוזרת לו לחדד אותה:
אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח, והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר, והן המושכלות, כמו: ב' פעמים ב' הם ד', וכמו המושכל שהאלכסון עודף על האורך, וכיוצא בהן מן המושכלות, שאין למושכל מושגים ממושגי גוף, ואין עת למציאותן ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם, ואין מציאותן נרגשות רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל.
לפני שה'חזון איש' ניגש להסביר שאלוהים הוא מחוייב-המציאות, הוא מביא דוגמה נייטרלית ל'מחוייב-המציאות' כזה. עדיין לא הגענו לכך שאלוהים הוא מחוייב-המציאות. אנו אוחזים עדיין בשלב התהייה, "ומי ברא את אלוהים?". אבל כבר בשלב זה יש ל'חזון איש' דוגמה ל'מחוייב-המציאות' נייטרלי, שגם אתאיסט יודה בו. גם אתאיסט יודה כי "ב' פעמים ב' הם ד'", הוא מחוייב-המציאות. לא צריך הסבר למה 2+2=4. 2+2=4, מפני שלא יכול להיות אחרת. באותו אופן, לא צריך הסבר מדוע "האלכסון עודף על האורך". הדוגמה הזו של "האלכסון עודף על האורך", היא בדיוק הדוגמה שמביא הרמב"ם במורה הנבוכים ג, טו, לדבר שגם אלוהים אינו יכול לעשות: "המציא מרובע שאלכסונו כצלעו". העובדה שאלכסונו של ריבוע גדול פי 2 √מצלעו היא מחוייבת-המציאות, ואינה מצריכה הסבר נוסף, למה אלכסונו של ריבוע גדול מצלעו בדיוק פי 2√. ככה זה, וחסל. זה לא שמישהו עשה פעם שאלכסונו של ריבוע גדול פי 2 √מצלעו, כך שניתן יהיה לשאול אותו, מדוע הוא בחר לו לשם כך דוקא את המספר הזה, 2√. לדברים כאלו, כמו העובדה ש2+2=4, או העובדה שאלכסונו של ריבוע גדול פי 2 √מצלעו, אומר ה'חזון איש', אין מישהו שעשה אותם: "ואין עת למציאותן, ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם".
רק לאחר שעד כאן התקבל הכל גם על דעתו של האתאיסט, מסיים ה'חזון איש': "ונמצא כזה הוא מציאותו ית', ממציא כל הנמצאים". אלוהים נמצא באותו סוג מציאות בו נמצאים המשפטים המתמטיים. מאחר והוא מחוייב-המציאות, אין לשאול "ומי ברא את אלוהים?", כשם שאין לשאול מי עשה זאת כך שתמיד יהיה זה ש2+2=4.
עבור כל תלמיד פילוסופיה בשנה א', כאמור, אין כל חידוש בדברי ה'חזון איש'. אבל עבורנו, המבקשים לברר את מעמדה של בעיית הנמנעות במחשבת הדורות האחרונים, יש כאן חידוש עצום. ה'חזון איש' האמין, כי המשפטים המתמטיים מתקיימים באותו רובד אונטולוגי, בו מתקיים גם אלוהים עצמו. אף אחד לא ברא את המתמטיקה, גם לא אלוהים: "ואין עת למציאותן, ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם". במובן מסויים, המתמטיקה גם קודמת לאלוהים, שהרי את אופן קיומו של אלוהים מבהיר לנו ה'חזון איש' באמצעות אנלוגיה לאופן קיומם של המשפטים המתמטיים. בודאי שלפי ה'חזון איש' אלוהים אינו יכול לשנות את המשפטים המתמטיים, אשר "אין עת למציאותן, ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם", גם לא בידי אלוהים. אלוהים אינו יכול להמית את המתמטיקה, כי לא הוא הוליד אותה. היא היתה שם כל הנצח, בדיוק כמוהו.
ה'חזון איש' לא היה אם כן שותף לעמדתו למשל של בן דורו, המקובל הליטאי שלמה עליאשאוו, שכתב בספרו לשם שבו ואחלמה כי "שני הפכים בנושא אחד, אשר החוקרים חושבים את זה מן הנמנעות שאין לייחס להם מציאות כלל [...] מלמדונו רז"ל במדרש הנז' שלא כדברי החוקרים בזה כלל וכלל, אלא הוא כי מהיוצר בראשית ית"ש לא יפלא ממנו כל דבר" (לשם שבו ואחלמה, ספר הכללים, כללי התפשטות והסתלקות, כלל ג, ענף ג, אות ו). ה'חזון איש' חשב בדיוק כמו 'החוקרים', לעומתם מעווה עליאשאוו את חוטמו בצדקנות. ה'חזון איש' חשב כי ממש כך, גם אלוהים אינו יכול לעשות "שני הפכים בנושא אחד", כגון לעשות כי 2+2=5. אלוהים אינו יכול לעשות זאת, מפני שהמשפטים המתמטיים "אין עת למציאותן, ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם", גם לא בידי אלוהים. כך חשב ה'חזון איש', כמו ה'חוקרים', כמו הרמב"ם, כמו הרשב"א, כמו בעל העיקרים, כמו כל גדולי ישראל בכל הדורות, עד להופעת עשרה מאמרות לרמ"ע בשנת 1598.
התחלתי בזה, שה'חזון איש' לא היה תיאולוג גדול. זה ודאי נכון. הוא עצמו טען, כי "הדרך הישרה לפנינו היא ללכת בתום לב, ולהאמין אמונה שלמה פשוטה" (קובץ אגרות א, טו). אבל ה'חזון איש' ללא ספק היה תלמודיסט גדול, תלמודיסט ענקי. בפרק הראשון של מה שאלוהים לא יכול הראיתי, כי אף שחז"ל, לפי מושגיהם, מן הסתם לא יכלו כלל להגדיר לעצמם מהי לוגיקה, מהי מתמטיקה, מהי פיזיקה, ומהו ההבדל ביניהם, כמה מקומות בתלמוד מוכיחים כי באופן אינטואיטבי הבינו חז"ל היטב, שהאומניפוטנטיות האלוהית, בה האמינו, אינה מתפשטת לתחומים שאנו מכנים כיום לוגיקה ומתמטיקה. אני מאמין כי ה'חזון איש', כתלמודיסט מובהק, היה קשוב לרוח המנשבת מן התלמוד, גם בעניין זה.
אפשר להגיב גם בבלוג:
https://whatgodcannot.blogspot.com/2020/06/blog-post.html
 |
|
|
