2070 בעלי דירות בק''ס והוריהם, התכוננו להריסת בתיכם, שנבנו 'על קרקע פרטית''

- פסק דין פוליטי -

107 עמודים נדרשו לשופטים כדי לנמק את פסילת אחד החוקים האסטרטגיים שחוקקה הכנסת. קריאה מלאה שלהם ממחישה את ההבדל שבין שופטת (חיות) שרואה הרבה עצים, לשופט (סולברג) שרואה גם את היער.

בפסק דינה שואלת חיות שאלת תם: מה רוצים המתנחלים, שנכשיר בנייה בלתי חוקית תוך גזל קרקעות פרטיות של פלסטינים תמי לב? בשביל להבין עד כמה מופרכת השאלה צריך לקפוץ רגע לפסק הדין של השופט היחיד שכן רואה את היער, נעם סולברג, המתאר באופן תמציתי ומדויק את העיוותים שנוצרו מאוזלת ידן של ממשלות ישראל.

השקר הגדול ביותר הוא המושג "קרקע פרטית". במדינת חוק למונח קרקע פרטית יש משמעות פשוטה: בעלי הקרקע הוא מי שרשום כבעלים בטאבו רשם המקרקעין, או מי שיש לו זכויות חכירה ארוכות טווח מרשות מקרקעי ישראל. אם אתה רוצה לברר מיהו בעליה של הקרקע, כל שעליך לעשות הוא להיכנס לאתר האינטרנט, לשלם אגרה צנועה ולקבל נוסח טאבו רשמי, שמבהיר מי הבעלים ואם רשומה על הקרקע הערת אזהרה או משכנתא.

זה לא המצב ביו"ש.

(...)

בניגוד לאין־ספור נקודות יישוב ישראליות שקמו על חורבות כפרים ערביים, כדוגמת רמת־אביב, אין ביהודה ושומרון אפילו יישוב אחד שנתפס תוך גירוש פלסטינים מבתיהם.

ביהודה ושומרון, המקרקעין ה'פרטיים' מחולקים לכמה קבוצות. קבוצה ראשונה כוללת אדמות הפקר שפשוט לא נרשמו על שם המדינה. זוכרים את "בג"ץ תולעים" שהחריב חלקים גדולים משכונת נתיב־האבות? קרקעות השכונה היו קרקעות סקר, כלומר קרקעות ריקות שהמדינה לא רשמה על שמה. ולמה היא לא רשמה? כי בתצלומי אוויר משנת תרפפ"ו אפשר היה לזהות שני פסי חרישה מפותלים שמישהו חרש פעם, על שמם נקרא הבג"ץ "תולעים". אין שום רישום מסודר של הקרקע, אין בעלים שהצליח להוכיח זיקה קניינית, אלא רק חשד שפלאח כלשהו נטע שם עץ. מדוע קרקע כזו רשומה כפרטית? לא־לוהי חלם פתרונים. ובלשונו המאופקת של סולברג: "חלק מן הקרקעות מוגדרות פרטיות בשל מדיניות מחמירה של רשויות האזור, הגם שאין לכך בסיס משפטי".

במדינת ישראל הקטנה, כמו בכל מדינה מערבית מתוקנת אחרת, קרקע כזו כלל לא הייתה מוגדרת כפרטית. אם ישראל לא הייתה מבועתת מהצל של עצמה – להלן תקנות האג ואמנת ז'נבה שאוסרות על הכובש הצבאי לפעול בשטח כריבון – היא מזמן הייתה רושמת את הקרקעות הללו כקרקעות מדינה ומשווקת אותן.

קבוצה שנייה היא קרקעות שנרשמו בידי הכובש הירדני בצורה בלתי חוקית לצורכי רישום מס, ולא על בסיס הוכחת בעלות. באזור בנימין ישנן קרקעות רבות שנרשמו על שם שייח'ים מהאזור לצרכים שלטוניים שונים, אולם לא עובדו ועמדו בשיממונן שנים ארוכות. קבוצה שלישית היא קרקעות שנרשמו על שם בעלים כלשהו לאחר מלחמת השחרור, אולם בפועל מדובר בנכסי נפקדים. הבעלים אינו ידוע ואין דרך לאתרו. בשל העובדה שהחוק הישראלי לא חל ביו"ש, אי־אפשר להחיל על הקרקעות הללו חוק דומה לחוק נכסי נפקדים.

קבוצה חמישית היא "קרקעות כלואות", כמו למשל הקרקע שעליה נבנו תשעת הבתים בעפרה. אין מחלוקת ששום פלסטיני לא יוכל ליהנות מקרקעות אלה גם לאחר שהבתים נהרסו, והאינטרס הכלכלי הפשוט של כל בעלים הוא לקבל פיצוי מכובד בשווי 125 אחוז מהקרקע, כפי שקובע חוק ההסדרה.

במשך עשרות שנים דחפו הממשלות ועודדו את המתיישבים לגאול את קרקעות ארץ התנ"ך ולהתיישב בהן, בלי לקחת אחריות רשמית ולהסדיר את המהלכים מבחינה משפטית, ועל כן לחוק ההסדרה ישנה תכלית הומניטרית מובהקת: לפתור את מצוקתם של אלפי מתיישבים שבנו או קנו בתים מהמוסדות המיישבים, ואף קיבלו 'בר רשות' וגילו יום אחד שביתם איננו חוקי והם לא יכולים למכור אותו.

אבל הייתה לחוק עוד מטרה, ערכית, והיא לבסס ולחזק את ההתיישבות היהודית ביו"ש. הוויכוח על המטרה הזאת הוא תמצית הפוליטיזציה שעובר בג"ץ. חיות קבעה שהתכלית איננה "תכלית ראויה", מכיוון שהיא לא שוויונית כלפי הפלסטינים, כאילו שהפלסטינים צריכים חוק הסדרה כדי לבנות כמה שבא להם, איפה שבא להם ומתי שבא להם: "הסדרה והכשרה בדיעבד של בנייה בלתי חוקית פוגעת בשלטון החוק ויש בה כדי לעודד עבריינות", קובעת חיות. כאילו אין הבדל בין חלוצי עמונה שנאחזו בהר טרשים קירח נגד כל הסיכויים כדי ליישב את הארץ, לבין סתם חזירי נדל"ן שהשתלטו בכוח הזרוע או באיום הפרוטקשן על קרקע לא להם. השופט הנדל, מן ההגינות לציין, הצטרף לסולברג בהגדרת התכלית כראויה למרות שיישר קו עם דעת הרוב האוטומטי בבג"ץ.

הוויכוח הזה משקף את תמצית ההבדל: רוב שופטי בג"ץ רואים במתנחלים זרוע של שלטון קולוניאליסטי שהשתלט בכוח על נחלת אבותיהם של הילידים הפלסטינים. רק שופט אחד רואה בהם חלוצים שבאו לכתוב את הפרק הבא בתנ"ך.

יהודה יפרח, מקור ראשון