להבין ענין ההשתטחות על קברי הצדיקים. הנה ענין השתטחות על הקבר יש בזה כמה
מדריגות ואופנים שונים, ובדרך כלל יש בזה ה' מדריגות. הא' מה שמבואר בשו"ע
א"ח הט"ב וז"ל, ומה שנוהגי' לילך על הקברות הוא כדי לעורר האבילות ולהכניע
היצה"ר לשוב בתשובה, והוא ע"ד מאמרז"ל וא"ל יזכיר לו יום המיתה שעי"ז נכנע
היצה"ר וכמ"ש טוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה [משום] והחי יתן אל
לבו, הרי שבזה יוכל להכניע את לבבו כנ"ל. והב' הוא ג"כ נזכר בשו"ע הלכות
ר"ה נוהגי' לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנונים כו', ושם הטעם משום דבה"ק
הוא מקום מנוחות הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה מתקבלת שם
ביותר וכו'. ויבקש מהשי"ת שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויש בזה
ב' טעמים, הא' שהמקום קדוש וטהור וזה גורם שמקבלים תפלתו, הב' שבודאי
יתפלל שם בכונה רצוי' ביותר מחמת התעוררות הלב בתשובה כנ"ל משום והחי יתן
אל לבו כו', וזה גורם שתהי' תפילתו רצוי' ומקובלת. והג' הוא מה שהולכים אל
מקום מנוחות אביהם או בנו יחידו כו' וכדומה שמעורר הבכיה וההספד ועושה
פתיחות הלב לגמרי כמו שמתו מוטל לפניו ממש שנשבר לבבו באמת מצד עג"נ שנגע
עד [תוך] נקודת לבבו לבכות במר נפשו, וכמו שאמר ר"י דין גרמא דעשיראה ביר
שהי' נושא אצלו העצם משום עג"נ שלא ישכח על בנו שמת ובעבור זה תמיד לבו
נשבר, וכמו יעקב אבינו ע"ה שהתאבל על בנו ימים רבים שהי' תמיד בוכה במר
נפשו על הסתלקות בנו מצד שלא נשכח כלל מאתו כידוע, וכמ"כ בהליכתו אל הקבר
אעפ"י שנשכח מאתו זמן רב אעפי"כ חוזר ונזכר עד שיכול לבכות במר נפשו מאד
וגורם בזה פתיחו' הלב לגמרי שיוכל לבכות על חטאיו ממש ג"כ בלב נשבר ונדכה
ובבכי' רבה, ויכול לבוא לידי תשובה שלימה כידוע, כי עיכוב התשובה הוא מחמת
גסות וגבהות הלב, אבל אם הלב נשבר היטב באמת יהי' מאיזה דבר שיהי' אזי
תומ"י יכול לבוא לידי תשובה שלימה, וזהו [ענין] יסורים שבאין על האדם שנק' יסורים של אהבה אפי' בבני חיי ומזוני
שמבטשים לאדם כדי להשיבו בתשובה שלימה מקרב [איש] ולב עמוק ביותר, וראי'
מר"י שאמר דין גרמא דעשיראה ביר שבודאי הי' אצלו יסורים של אהבה כנ"ל.
והמדריגה הד' הוא מה שהולכים
על קברי הצדיקים שהיו יודעים ומכירים אותם בהיותם בחיים כו' אזי מצד תוקף
אמונתו שהי' מאמין בו בעודו בחיים חיותו שהוא איש אלקי קדוש יאמר לו,
וכשהי' נכנס אצלו בהיותו בחיים חיותו הי' מתבטל ממציאותו כשנכנס להיכל
כבודו כו' מצד גודל הבושה וההכנעה שמתבושש ונכנע מפני הצדיק עד שנעשה כאבן
דומם ממש ולא יכול לדבר כו', כי זהו אמיתות הביטול כמ"ש אדני שפתי תפתח
כו', וכמו"כ כשהולך על מקום מנוחת קדשו מתבטל שם ביתר שאת כו' כי גדולים
צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ומצד תוקף אמונה הגדולה שמאמין בקדושת נשמתו
הקדושה והטהורה שעלתה כבר למקומה למעלה מעלה בעילוי אחר עילוי והשראות (נ'
שצ"ל והשארות) הנפש הנשארת על הגוף בקבר כמ"ש ונפשו עליו תאבל שהולכת עמו
בקבר כמ"ש בלק"ת, וגם מקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש שלזה מצוה לעשות ציון
על הקבר שהוא כסא למקיף כידוע ומבואר בלק"ת, הנה בודאי כשיבוא אל מקום
קדושת מנוחות הצדיק ומצייר לפניו דמות פניו הקדוש והטהור תפול עליו אימתה
ופחד יותר מבחיים חיותו, כי אז הי' בגדר גוף גשמי ועתה הנפש של הצדיק היא
ברוחניותה כמו שהיא, גם יכול הוא לבוא עי"ז לבחי' ביטול במציאות ויר"ע ממש,
וענין יר"ע היא הנזכר בסידור בהערה של תקון חצות שהיר"ע היא יראה פנימית
והיא יראת בושת כמו המתבייש מאדם גדול וצדיק מפני שפלות ערכו לגבי הצדיק
הוא מתבטל ממציאותו לגמרי עד שכלא נחשב הוא, ועד"ז הוא יר"ע שמתבושש
מגדולתו ית' שלגדולתו [ית'] אין חקר שאא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין
תכלית, שזהו מ"ש אם אין חכמה אין יראה שהחכמה עילאה שהיא בחי' כח מה בחי' ביטול גורם ליר"ע
וכמ"ש שם באריכות. והנה עד"ז יובן ג"כ בהליכתו ע"ק הצדיק והקדוש יכול לבוא
לידי בושה גדולה וביטול במציאות ממש שמתבושש מאוד בכל מעשיו ומחשבותיו אשר
עשה וחשב עד היום כי גלוים המה, כי הצדיק אפי' בהיותו בחיים נודע לו מחשבות
אדם ותחבולותיו כידוע וכש"כ הנפש של הצדיק אחרי הסתלקותו כי רוחני' היא,
והביטול והבושה היא ג"כ מפני אוא"ס [ממש] המחי' את נפש הצדיק הזה כי היא
חלק אלוה ממעל ובטילה ממש לגבי אוא"ס ב"ה כמבואר במ"א, ועי"ז יכול לעורר
ר"ר על ניצוץ אלקי שבנפשו מצד שפלות ערכו והוא ענין תשו"ע כמשנ"ת כי ע"י
הביטול שמתבטל לפני ת"ח הוא ממש הביטול לה' וכמאמר וכי אפשר לדבק בשכינה
אלא כל הדבק בת"ח כו' כמבואר בתניא (וכדאיתא בגמרא גבי מלכי ישראל), והיא
תשו"ע ביותר שאין ערוך לגבי התשובה הנ"ל באות ג', ועוד כי ע"י [תוקף]
התקשרות האמונה בנפש הצדיק מפנימיות ונקודות לבבו, וע"י כח המדמה ציורו ע"ד
הרוחניות וע"י הביטול הגדול תוכל נפשו לידבק באיזה פרט מנפש הצדיק השוכן
שם, והוא קרוב קצת לענין התדבקות רוחא ברוחא הנז' בצדיקים כמו שית' במדרגה
הה', ועי"ז אפשר שתפילתו שיתפלל שם תוכל לעלות למעלה בעליות נפש הצדיק
ויכול תפילתו לעשות פרי למעלה ולמטה, וזהו אמונת הצדיקים אשר אנשים נוסעים
על קבריהם אעפ"י שאינם משיגים כלום כמשי"ת.
(וזהו) וענין המדריגה הה'
הוא מדריגה גבוה מאוד שאין למעלה ממנה והוא ענין ההשתטחות על קברי הצדיקים
המבואר בס"ח שהוא גדולה כ"כ בערך עד שהוא יכול להשיג שם השגות עי"ז, והיינו
שיכול להעלות שם נשמתו עד מקום [אחיזת] נשמת הצדיק באברי אדה"ר [ר"ל]
בנשמה הכוללת ויעוררנו כדי להעלות נשמתיהן בסוד העלאת מ"ן ואז יכול להוריד
נשמתיהן לגופם ולדבר עמם והוא אתדבקות רוחא ברוחא ממש, ועי"ז יכולים להשיג
השגות גדולות ברזין דאורייתא וליחוד יחו"ע, וכמו שנז' בספר עמהמ"ל והיחודים
שהי' האריז"ל מוסר לתלמידיו ליחד ע"י הצדיקים הגדולים ולהשיג שם השגות
עליונות, וזהו כל גודל מעלות האריז"ל שהנשמות הגבוהות הי' מגלין לו רזי
תורה, והמדריגה הזאת היא גבוה יותר מגילוי אליהו ורוה"ק וכמ"ש בשער הק'
(להאריז"ל) להרח"ו ז"ל, וכמבואר בס' עמה"מ על הרח"ו שנתלבש בו נשמת בניהו
בן יהוידע עד שהאיר גם בפנימיות, והוא ע"י היחוד הנ"ל שחזר על קברו כמה
וכמה פעמים והוא שייך לנשמתו כו' כמו"ש שם, ובודאי יש בזה מדריגות רבות אך
[הכל] לגדולי הערך אשר נפשם לא נפגמו כלל ונפשם ברורה וזכה ויש להם נר"ן
המאירים כו', [או] עכ"פ [בחי'] רוח ונפש בלא פגם כלל, ומדריגה זו גבוה
יותר מאוד ונעלה ממדריגה הד' הנ"ל כי אין להם שום השגה כלל בגילוי, אבל
במדריגה הזאת אפי' הפחותים יוכלו להשיג השגות וליחד יחודים לפ"ע הנפש כנ"ל
וד"ל, והוא ענין האתדבקות רוחא ברוחא ממש היינו ש[מחבר ו] מדבק רוחו ברוח
של הצדיק ושניהם עולים בסוד העלאת מ"ן, וכמ"ש ג"ס מ"ח פ"א ע"ס היחודים משנה
ג' וז"ל ואם זכה הוא בנר"ן יחברם כולם בנר"ן של הצדיקים הללו כשעולי' כו'
ע"ש באריכות וד"ל.
ויובן כ"ז בתוס' ביאור מענין
המבואר באגרת הקדש (של אדמו"ר נ"ע) על מאמר הזה"ק דצדיקיא דאתפטר מעלמא
אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי כו', ותוכן דבריו הקדוש הוא על מארז"ל
דשביק חל"ח כי הנה חיי הצדיקים הם חיים רוחניים אמונה ואהבה ויראה כו',
ובהיות הצדיק חי ע"פ האדמה היו ג' מדות הללו בתוך כלי שלהם ובתוך לבושם
שהוא בחי' נפש הקשורה בגופו, וכל תלמידיו אינם מקבלים רק הארת מדות הללו
וזיון המאיר חוץ לכלי זהו ע"י דיבורו ומחשבותיו הקדושים ולאחר פטירתו לפי
שמתפרדין בחי' הנפש נשארה בקבר ובחי' הרוח בג"ע ש[ה] ם ג' מדות הללו חג"ת
שנק' רוח כי האמונה היא בבחי' הדעת קו האמצעי כידוע שהוא בחי' ת"ת כו', לפיכך יכול
כ"א מתלמידיו וכל הקרוב אליו לקבלו חלק מבחי' רוחו שבג"ע הואיל ואינו גשמי
ולא בתוך כלי (פי' לכך יכולה הארה זו להתפשט סביב כו' לפי שהוא בחי'
רוחניות ואינה מלובשת בכלי גשמיות), משא"כ בחי' הצדיקים שבחי' הרוח מלובשת
בתוך נפשם והנפש קשורה בגופה אינם יכולים לקבל מהם התלמידים או כ"א מישראל
כ"א ע"י דיבוריו ומחשבותיו הקדושים כו', משא"כ כשנפרדת הרוח מן הנפש אזי
תוכל להאיר לכל א' מתלמידיו לפי ערכו. וראי' לכ"ז הובא מיעקב אבינו ע"ה
שנכנס עמו ג"ע כו' וכמ"ש בספר עשרה מאמרות שאויר ג"ע מתפשט סביב כל אחד
ונרשמים באור זה כל מחשבותם ודיבורם הקדושים בתורה ועבודת ה', וזהו ראי'
גמורה שבחי' רוחניות יכול להתפשט בכ"מ ממש כו' ולכך נקל מאוד לתלמידיו לקבל
חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות ומאת בחי' אהבתו ויראתו ואמונתו אשר עבד בהם
ולא זיום בלבד (שהיא רק בחי' רוח [שלו] חג"ת כנ"ל ולא נפש כו'), לפי שבחי'
רוחו העצמיות מתעלה בעילוי אחר עילוי להיכלל בבחי' נשמה וג"ע העליון
שבעולמות עליונים, ונודע שכל דבר שבקדושה אינו נעקר לגמרי מכל וכל ממדריגה
הראשונה גם לאחר שנתעלה למעלה למעלה, אלא מדריגתו הראשונה נשארה למטה
במקומו, ובחי' זו הראשונה הנשארת למטה היא המתפשטת בהתלמידים לכ"א כפי
התקשרותו וקרבתו אליו באה"ר כו' כמבואר שם, אבל לקבל כל הרוחנית אינו אלא
ע"י התעוררות גדולה באה"ר והכנעה עצומה אז רוחא דרעותא דליבא אמשיך רוחא
מלעילא כו' ע"ש.
והנה אעפ"י שמבואר ומובן
מכ"ז שיכול כל אחד מן התלמידים לקבל חלקם ותורתם מבחי' רוח רבם בכל מקום
שהוא ע"י שאור ג"ע מתפשט סביב כ"א, וא"כ א"צ כלל ליסע אל מקום מנוחתו
ולהשתטח שם על קברו. אך הנה כ"ז הוא אם לא נפסק חבל התקשרות אה"ר אל רבו
כמו שהי' בעודו בחיים חיותו ומתנהג בעבודת ה' באה"ר ובאמונה כפי אשר הורהו
רבו, ע"כ יוכלו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם וכמ"ש שם, אבל אם נפסק ח"ו חבלי
עבותות האהבה מצד טרדות הזמן בעניני עוה"ז בענינים גשמיים, אשר כמעט נכבה
אור תורתו ואוי"ר אשר הופיע עליהם בעודו בחיים חיותו עד שבמשך זמן נוכל
לכבות ולהיות נשכח ממנו לגמרי כידוע, שלזה הי' צריך [תמיד] גם בעודו בחיים
חיותו לקבל פני הרב תמיד ולשמוע מפיו דוקא דא"ח, ואעפ"י שדבריו המה
בכתובים אעפ"כ אינו דומה שמיעה מרחוק לראיית פניו דוקא, כי הארת פניו גדולה
יותר מקבלת דברים ושניהם כא' טובים וגורמים אליו תוקף ועוז התקשרות האה"ר
בתשוקה נפלאה, שזהו שארז"ל כל הדבוק בת"ח כאילו דבוק בשכינה כי ע"י דבוקו
והתקשרותו יכול לקבל הארת [מבחי' רוחו אליו ע"י דיבורו ומחשבותיו הקדושים
באור תורתו ועבודתו ולקבל ולקלוט היטב במוחו ולבו] אור אהבתו ויראתו בבחי'
קליטה ממש כענין דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב כו'.
וזהו מארז"ל חייב אדם להקביל
פני רבו ברגל לפי שאז הוא מקבל תוס' אור מרוח רבו שמאיר אז ביתר שאת ויתר
עז, שהיא הנותנת כח ועוז אחרי התפרדותו מעמו להיות מתחזק בעבודת ה' באוי"ר
כפי אשר קיבל מרבו והכל מכח הארת פניו דוקא. וראי' לזה הוא כאשר מתרחק זמן
רב מרבו אפי' בעודו בחיים אזי נפסק חבל התקשרות האה"ר ונופל ממדריגתו באה"ר
בעבודת ה', וכאשר יקרה מקרה זה בכמה אנשים כידוע, וזהו אמיתית טעם הנוסעים
תמיד לשמוע דא"ח מפי רבם דוקא אעפ"י שכבר שמעו וראו בכתובים ויש אתם כו',
אעפי"כ נוסעים תמיד לקבל פני הרב בתוס' אור פנים מאירות פנים מסבירות לגלות
להם אור תורת אמת כו', כי עי"ז מאיר נפשם בעבודת ה' באהוי"ר כו' כי עי"כ
התקשרות האה"ר נקשרה נפשו בנפש של הצדיק כמ"ש ונפשו קשורה בנפשו, ואעפ"י
שאין לו ערך לגבי נפש הרב מ"מ איזה ערך ושייכות יש לו עכ"פ כיון שמקושר
אליו ומאמין בו [בודאי יש לו איזה שייכות] ועי"ז יכול לקבל חלקו מרוח רבו
כנ"ל וד"ל.
והנה מובן מכל זה עכ"פ אשר
מכ"ש וק"ו כאשר שחל"ח אעפ"י שחיים שלו שהם אמונה ואהבה ויראה נמצאים בכל
העולמות ויכולים התלמידים לקבל חלקם כו', אך מ"מ במשך זמן רב וטרדת הפנאי
בלחץ ודוחק הפרנסה יכול לכבות אור תורתו ועבודתו לגמרי מן התלמידים, לכן מן
ההכרח הוא לנסוע אל מקום מנוחתו על קברו ולהשתטח שם על קברו ולעורר את
האהבה מקרב איש ולב עמוק, כי בוודאי עדיין לא נפסק [לגמרי] מכל וכל רק
נשאר איזה רשימו שהוא בחי' רוחא דשביק בגווה (שאין האשה כורתת כו' אלא
למי שעשאה כו', לכן אף שנפרדה ממנו רוחו מקשקש תמיד בגווי ואינה יכולה לקבל
כו', וזהו שהפליגו בזוה"ק שלא לישא אלמנה ע"ש כידוע), והוא ענין הרצון שיש
לאדם ליסע אל מקום מנוחת הצדיק כדי לעורר את האהבה כי אם הי' נפסק ח"ו
לגמרי לא הי' לו גם רצון לזה כלל, וככה רוח זה דשביק בגווי יכול הוא לעורר
[את] רוח רבו מחדש בעוז אה"ר והכנעה עצומה ויגיעה גדולה לקבל ג' מדות הללו
שהם אמונה ואה' ויראה כנ"ל כמו שהורהו רבו כנ"ל.
אמנם מה שצריך ליסע דווקא אל
מקום מנוחות קדשו לעורר שם את האהבה יש בזה ב' טעמים, הא' הוא ע"ד הפשוט
כי ע"י הנסיעה בתשוקה נפלאה יהי' מזה העלאת מ"ן גדולה, ואח"כ בבואו לשם עם
כח האמונה גדולה בוודאי יתבטל ממציאותו לגמרי יכוון עצמו לקראת אלקים
בהכנעה רבה במס"נ ממש וישפוך שיחו לפני ה' מעומקא דליבא על שנתרחק לגמרי
כו', ועי"ז יערה ה' עליו רוח ממרום והוא רוח רבו שיש לו חלק בו להחיות נפשו
באור תורה ועבודה של רבו כו', והב' הוא ע"ד מ"ש בלק"ת של האריז"ל בסוד
קבורת המת ודיני האבילות, ותוכן דבריו בקיצור הוא כי האדם יש לו נשמת
פנימיות ומקיפים כו' דוגמת הצלם דז"א כי צ' הוא בחי' פנימית ולמ"ד מ"ם [הם
ב' מקיפים ל'] הוא ג' מקיפים ומ"ם הוא בחי' ד' מקיפים הרי ז' מקיפים,
והאדם בהיותו בחיים חיותו יש בו כל המקיפים הנ"ל. אמנם למ"ד יום קודם שמת
האדם מסתלקים ממנו בחי' המקיפים שהם צלם על ראשו וזהו שכתוב בזוהר עד שיפוח
היום ונסו הצללים כו' (שהם צללים הנ"ל), ואמנם בשעת פטירתו של אדם הם
חוזרים אליו כולם יחד בכדי שיסבלו כולם צער מיתה מהעונשים וז"ש תוסף רוחם
יגוועון, אמנם בשעת פטירתו של האדם הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם אל
מקום הרא[וי] להם כו', והנפש עם ז' מקיפים שלה שהוא הצל דצל"ם (כנודע שיש
צלם [מ] נרנח"י). ואמנם צלם של הנפש נחלק לפנימיות וחיצוניות הפנימיות הוא
הצל דצל"ם והוא ההולך עם הגוף על הקבר כמ"ש ונפשו עליו תאבל, אך הז' מקיפים [של הנפש] שהם למ"ד מ"ם דצלם הרי אלו נשארים בבית
האבל כי אינם יכולים להפרד כ"כ בנקל משום שנפרד ונפטר בו, וזהו שארז"ל כל
ז' ימי האבילות באה נפשו של המת אל ביתו, והוא סוד של המקיפים של הנפש,
אמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת שם המת ונפטר בו וגם
רוצים להשתתף עם נפש הפנימית שבו ולכן הולכים עה"ק וחוזרים לבית, אמנם בכל
יום מז' ימי האבילות מסתלקת מגוף א' מן המקיפים ונשאר דבוק עם הנפש וכך הם
עושים עד כלות ז' ימי האבילות ואז נשלמו כלם מלהסתלק ומתקשרים עם הנפש
בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות בעוד שעדיין נפש של המת בבית האבל, ואמנם
כאשר הי' המקיפים עדיין בבית האבל אזי הקליפות הם נאחזות מאד בנפש המת כי
בבחי' מקיף אין להם שום אחיזה, ובכ"י מסתלק כח הקליפה עד כלות ז' ימים ואז
אינו נשאר שם רק מה שהוא בחי' הכרחיות לשאר שם בעוד שהבשר קיים כו' ע"ש.
ואמנם מה שמתחיל מחלק המקיף לילך בקבר הוא מלמ"ד דצלם יום א' דעת יום ב'
בינה יום ג' חכמה ואז הוא עיקר דין המת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחי'
המ"ם דצלם מתמעטין הדינים, ולכן נוהגין האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק
אחר ז' ימי האבילות, כי ענין בנין הציון הוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם ואם
יבנה הציון קודם שיבא לשם נמצא שאז נותנים כח אל הטומאה הנאחזת במת שישאר
שם ולא תלך, דוגמת הבונה בית ואינו מזכיר שם שמו ית' ששורה שם רוה"ט כו',
אך אחר ז' ימים שאז בא המקיף אז מצוה לעשות ציון ולהכין כסא למקיף כו' עכ"ל
הלק"ת הנ"ל.
והנה מובן מכל הנ"ל כי במקום
מנוחת הצדיק שם שוכן פנימיות נפשו שהוא בחי' צ' דצלם, ובבנין הציון על
קברו שוכן בתוכה בחי' מקיפים שהם למ"ד דצלם כמבואר שם באריכות, ובוודאי
המקום ההוא קדוש יאמר לו ושם יכול לעורר גם את נפש הצדיק ע"י כח התעוררות שלו באהבה
ויראה ובתעצמות עוז התקשרות בוודאי יכול לעורר את נפש הצדיק הקדוש, וקרוב
הדבר שיוכל להדביק את נפשו אל נפש הצדיק ולהתעורר באיזה התעוררות רק אם
ישים אליו לבו באמת ובלבב שלם וישוב [בתחלה] בתשובה שלימה לפני השי"ת
ויחפוץ וירצה באמת להמשיך עליו רוח קדושה מרוח רבו כנ"ל. וע"י תוקף האמונה
והתקשרות בנפש הצדיק עם כח המדמה ציורו ע"ד הרוחניות שיש בכאן פנימיות נפשו
והשראתו בפנימיות ומקיפים שנקרא צלם כנ"ל יוכל לבוא עי"ז אל בחי' מעין
ודוגמא קצת אל בחי' התדבקות רוחא ברוחא כנ"ל, ועי"ז ימשיך על עצמו חלקו
מרוח רבו להיות חי מחדש מן אור תורתו ועבודתו כאשר הי' באמנה אתו בהיות
בחיים חיותו ע"י הארת פניו ממש ואדרבה יותר מזה, כי אז הי' ע"י הלבושים
דמחשבה ודיבור כנ"ל וכעת הוא מקבל מרוח רבו העצמית לבד כנ"ל, וגם תפילתו
שיתפלל שם בוודאי היא קרובה להתקבל וכמבואר לעיל בשם ספר עשרה מאמרות שאויר
ג"ע מתפשט סביב כ"א מן הצדיקים ושם נרשמים כל מחשבותיו ודיבוריו הטובים
כו', אך אין כ"ז שייך רק בצדיקים שהולכים עם אורה בג"ע כו' כיעקב כו', אבל
באנשים פשוטים הרי יש אוירא דגהנם שמתפשט סביב כ"א וכמבואר שם.
אמנם בעת בואו לכאן על מקום
מנוחות הצדיק ומתפלל שם על קברו שבודאי התפילה שלו היא שם בכוונה רצוי'
ושלימה מקרב איש כו', וכאשר מכניס את ראשו על הציון אשר שם שוכנים המקיפים
של הנפש הצדיק אזי בוודאי כל אות ואות מדיבורו ומחשבותיו דשם נכללים באוירא
דג"ע דשם (כי הרוח נקרא אוירא דג"ע וכמ"כ הנפש). ובעת אשר נפש הצדיק עולה
למעלה תוכל גם תפילתו לעלות למעלה מעלה בג"ע העליון ויוכל לעשות פרי למעלה
ולמטה, כידוע שכל התפילות צריכות לעלות למעלה דרך פתח של ג"ע הארץ, וע"כ
התפילה שמתפללי' אצל מערת המכפלה היא רצויה ומקובלת מאוד לפי שיש קבלה
בידינו ששם הי' פתחו של ג"ע ממש. משא"כ התפלה שאנו מתפללים בכאן מתערבות
באוירא מסאבא של ארץ העמים, ויכול להיות אשר התפילות דכאן מכמה שנים אינה
עולה כלל כמ"ש בשם הבעש"ט. ודוגמא מערת המכפלה הוא כאן ע"ק הצדיק התפיל'
שאנו מתפללים שם תוכל היא לעלות מהרה למעלה בעת עליות נפש הצדיק למעלה כי אותיות של התפילה הם נרשמים
שם בנפש הצדיק. וגם אם יזכה ימליץ טוב עליו ויכול לפעול בקשתו שתומשך למטה
בגשמיות כו' וד"ל.
ודבר זה שהתפילה מתקבל שם,
הוא יסוד מובן לכל דורש ומבקש ה' שיכולים ליסע לשם ולהתפלל שם בכוונה גדולה
מעומקא דליבא, ויהי' נכון לבו בטוח שבוודאי יקובל שם תפילתו מהר כנ"ל, כי
המקום הקדו' הזה גורם לב' דברים, הא' שיכוון שם את לבו בתפילתו מצד כח
האמונה החזקה שתפיל עליו אימתה ופחד כנ"ל, והב' שיהי' מובטח שיקובל שם
תפילתו, וזהו אפי' לכל בר ישראל אף שאינו תלמידו שזהו רק מחמת טעמים הנ"ל,
וכש"כ לתלמידיו המקושרים אל אור תורתו כנ"ל. אמנם אף אותם שלא ידעו בו ולא
הכירו בו בעודו בחיים חיותו רק שלמד בספרים הקדושים שהניח ברכה אחריו,
ונהנים מאור זיו תורתו ומתחזקים עי"ז בעבודת ה' כאשר יורהו הספרים בעבודת
ה' לילך בדרכי ה' כו' בוודאי גם המה נק' תלמידיו כי יש להם שייכות אליו
ג"כ. כי המה מאמינים בהצדיק ההוא ומקבלים ממנו אור תורתו כי מי שאין לו
שייכות אליו אינו מאמין בו כלל וכלל (וזהו שמבואר במ"א שיש לכל צדיק בדורו
כמה וכמה אנשים שאינם מאמינים בו [כלל] ואינם רוצים לקבל ממנו כלל וכלל,
ואדרבה להיפוך כו' היינו לפי שאין לו חלק בו כלל). כי ענין אמונה הוא מלש'
ויהי אומן כו' שנמשך לשרשו, ולכן נק' בנ"י מאמינים כו' כי המה חלק אלוה
ממעל ממש לכן נמשכו לשרשן. וכמו"כ הוא אמונת הצדיקים לפי שהם שרשים,
והענפים נמשכים לשרשן כמבואר במ"א. ובוודאי אותם הלומדים בספרים הקדושים
ומתנהגים בדרכי ה' עפ"י אשר הורהו ומשתעשע ונהנה מאוד מאור תורתו הם כולם
נקר' תלמידיו ממש ויכול לדבק אליו את נפשו בהתקשרות עצומה כמו בעודו בחיים
ממש.
ויש להביא ראי' לזה ממעשה
הנזכר בגמרא בהאי בר בי רב דחזי לגוהרקי דר"ח [רבה] ומקליי' לעינ' בנורא
כו' ולמחר הלך ונשתטח על קברו ואמר מתניתא דמר קא מתנינא ונתרפא, הרי מחמת
שלמד מתניתא שלו דווקא יש לו זכות שיה' יכול להסתכל בו ולכך נתרפא כו'
וד"ל. כי הענין מה דחזי לגוהרקי דר"ח רבו בעליתו למתיבתא דרקיע זהו בוודאי ראי' רוחני' ולא ראי' חושית שזהו ע"י דביקות הנפש ממש והפשטת הגשמיות כו' וד"ל.
והנה זה שמבואר באג[ה] "ק
הנ"ל עוד [שיש עוד] בחי' הארה לתלמידי' רק שאינה מתלבשת [ב] תוך מוחין
כראשונה רק מאירה עליהם מלמעלה והוא מעליות רוחו ונשמתו אל מקור חוצבה
דהיינו לחקל תפוחין קדישין, ועי"ז נעשה העלאות מ"ן מכל מעשיו ודיבוריו
ומחשבותיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו ונזרעו בחקל תפוחין קדישין
אורות עליונים (פי' תורה ועבודה הם האורות העליונים כי שכר מצוה מצוה כו'.
והאורות העליוני' [אלו] מאירים על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה' ע"י תורתו
ועבודתו והארה זו מכנסת בלבבם הרהורי תשו' ומע"ט ונק' גדולי גדולים כו'),
והאר' זו [היא] בהעל' כו' כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ וכדאיתא
בתיקוני' על משרע"ה שאחר פטירתו נתפשטה הארתו בכל דרא ודרא כו' עכ"ל האגה"ק
ע"ש, הנה הארה זו מתפשטת בוודאי על כל התלמידים בשוה, אף לאותם שלא הכירו
בו רק שלמדו בספרים הקדושים ונהנין מאור קדושת תורתו ועבודתו, ועוד שגם המה
עבדו את ה' ע"פ התנהגותיו. וכמו"א שם הלשון על כל תלמידיו שנעשו עובדי ה'
ע"י תורתו ועבודתו, וראי' לזה הוא ממרע"ה שמתפשטת תורתו (הארתו) בכל דרא
ודרא לכל ס"ר נש"י כמבוא' כו' והיינו כשלומדים תורת משה דווקא כו' וד"ל.
וזהו מתניתא דמר קא מתנינא, וצריך להיו' ההארתו מאירה עליו ע"כ יש לו זכות
להסתכל בו כו' וד"ל. וכל זה הוא מדריגה הד', אמנם מדריגה הה' הנ"ל שהוא
אמיתות ההשתטחות ע"ק הצדיקים ליחוד יחודים עליונים ולהשיג שם השגות גדולת
כמ"ש עולמך תרא' בחייך ממש שנוטל חלק בג"ע בחיים ממש, שכאשר מעלה את נר"ן
שלו למעלה לחברם בנר"ן של הצדיק היושב בג"ע ונהנה מזיו השכינה בהשגות אלקות
ממש
https://chabadlibrary.org/books/adhaam/maamarei/ku/2/index.htm
