חתונתם של היינץ חיים ודסי קרולינה נאומברג במחנה המעבר וסטרבורק שבהולנד. הנישואין בזמן המלחמה נעשו תדירים (באדיבות ארכיון יד ושם)

חתונה בגטו הלודג' שערך ראש היודנראט חיים רומקובסקי. החתונות העניקו לפליטים רגע של שכחה (באדיבות ארכיון יד ושם)

חתונה כפולה בגטו לודג'. הזוג הימני: ברוניה זוננשיין (שוובל) ובעלה אריך שטראוס, שנרצח במחנה שטוטהוף. משמאל: מרי שיפלינגר ובעלה אינזץ ילין. שניהם נספו במחנה (באדיבות ארכיון יד ושם)

חתונתם של מוריץ יעקובס וברטה לוי בהאג שבהולנד. האירוטיקה נעלמה לגמרי (באדיבות ארכיון יד ושם)

חתונת זוג יהודי בבלגיה. לעיתים עשרות נישאו באותו היום (באדיבות ארכיון יד ושם)

לכל אורך תקופת המלחמה, תחת כיבוש, בגטאות, במסתור ואפילו במחנות המעבר והעבודה, זוגות המשיכו להינשא. כביכול, התנאים לא היו אידיאליים לחיפוש אהבה וזוגיות ולהקמת משפחה. לא היתה תחושת עתיד ברורה. היה כאוס, רעב, אי ודאות. גזרה רדפה גזרה. העתיד פירושו היה לעבור עוד יום, שבוע ושנה במצב של אי ודאות וחוסר ידיעה על הבאות.

חלקים מהמשפחה המורחבת והקרובה מתחילים להעלם. חלקם מתים עקב תנאי החיים הקשים, חלקם "נתפסים" ונשלחים, ועקבותיהם נעלמים ב"מזרח".

לא בדיוק היום המאושר בחיי הזוג הצעיר, חייבים להודות.

כוח החיים גבר על הכל

עמדת הרבנות בנוגע לעריכת חופות וקידושין היתה חלוקה. בחורף 1940 הועלתה בגטו ורשה באסיפת רבנים רבת משתתפים השאלה האם להתיר נישואין בעת מלחמה ומצוקה קשה (המעבר לגטו והשילוח למחנות כפיה). הרב יהושע משה אהרונסון מסאניק פסק "שלא לסדר קידושין, מפני שיגרום עגונות במידה יתרה. גם בזמן שהן פנויות יכולות להסתתר, גם במחנות העבודה יש תקווה לקיומן בזמן שאינו נשואות ואינן מעוברות, מלבד שהפקרות גדולה שוררת בזמן מצור ומצוק מוטב שתהיינה פנויות ולא אשת איש...". רבנים אחרים בורשה פסקו בשונה מהרב אהרונסון, והיו שביקשו לקיים נישואין בתנאים מסוימים. ע"פ הרב משה בצלאל אלתר, אין לבטל נישואין לצעירים שכבר היו מאורסים באותה עת, כיוון ש"זכות המצווה הזאת עמדה לבני ישראל בימי שעבוד מצרים וזוהי מעילה גדולה באמונה".

בקובנה, בה נשים בודדות היו תחת איום של שילוח באחת האקציות, הכריע הרב שפירא בעד עריכת הנישואין "מכיוון שיש כאן חשש של סכנת נפשות" (מתוך "בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה" מאת אסתר פרבשטיין.

אך בקרב הזוגות הצעירים כוח החיים גבר על הכל. ע"פ עדותו של הרב הוברבנד מורשה, עוד בימים הראשונים לכיבוש וטרם הכליאה בגטאות "החלו הנדידה והריצה למזרח. בעיקר נדד הנוער, וחופות לזוגות צעירים העומדים לנדוד הפכו תופעה המונית... למטרות הרישום הביאו הזוגות פתקים מאת הרבנים הרשמיים שאצלם קיבלו חופה וקידושין. הואיל והנסיעה ברכבת היתה בלתי אפשרית באותו זמן, היו הנסיעות לעברו השני של הגבול במכוניות. קרו מקרים שבשבתם במכונית החליט הזוג להתחתן ואז נעצרה המכונית לכמה רגעים, הזוג נכנס בינתיים לרב, העמידו חופה – והמשיכו בנסיעה... בכלל נעשו הנישואין בזמן המלחמה תדירים" (מתוך "קידוש השם: כתבים בימי השואה" מאת שמעון הוברבנד).

מבדיקת העדויות הנוגעות לנישואין, ניתן לראות כי מלבד אהבה שאינה תלויה בדבר, היו מניעים נוספים לעריכת הטקס. אנשים נקשרו זה לזה מתוך חיפוש נחמה וחברה. התקשרות של שני אנשים נוכח נסיבות החיים הקשות הפכה לעיתים לאי של יציבות, קרן אור קטנה במצב אי ודאות. נישואין כאלה, לפחות בשלבים הראשונים של תקופת המלחמה, סיפקו נחמה והקלה לא רק לזוג הצעיר אלא גם לסובבים אותם, כפי שניתן להתרשם מקריאה בכרוניקת גטו לודג' מתאריך 17.12.1941: "בקולקטיב של המשלוח 'פראג IV' הנמצא בבית שברח' פרנציסקנסקה 29, התקיימה אתמול חגיגה לרגל חתונת 7 זוגות 'צ'כיים'. הנעימה את הערב תכנית נגינה וזימרה ואף ריקודים לצלילי מפוחית יד וכינור, אשר העניקו 'לפליטים' רגע של שכחה. במצב רוח לבבי נמשכה החגיגה עד שעות הלילה המאוחרות" (מתוך "כרניקה של גטו לודג'" מאת בן-מנחם ורב (עורכים)).

''האירוטיקה נעלמה לגמרי''

נישואין נערכו גם כאמצעי להשיג תנאים מועדפים בנסיבות החיים הקשות בגטו או במחנה. בני זוג נישאו על מנת לזכות בחדר משלהם או לקבל הטבת מזון לאחר החתונה. אין זה אומר כי בין בני הזוג לא שררה אהבה מלכתחילה, או שנקשרו בקשרי חיבה עקב נסיבות החיים, אלא שהמניע לקיום הטקס עצמו היה במטרה לשפר את איכות חייהם, כפי שניתן לראות בעדותו של הרב שמעון הוברבנד: "בעיקר נתקיימו חתונות רבות בשעת ההעברה לגטו. חתנים וכלות התחתנו ושכרו להם דירה אחת במקום שתיים נפרדות. מאז פרצה המלחמה, אין החתונות הללו אלא אירוע רשמי, ללא כל גוון של שמחה. סעודות חתונה נערכות רק לעיתים רחוקות" (מתוך "קידוש השם: כתבים בימי השואה").

מקריאה בכרוניקת גטו לודג' עולה כי הזוגות הנישאים קיבלו ממנהלת הגטו כשי לנישואיהם תוספת מזון, ואף תשורות נוספות. בכרוניקה מתאריך ה-2.12.1941 מצוין כי "הנשיא קבע נוהג נאה של הגשת 2 כיכרות לחם וחצי ק"ג דבש לזוג הצעיר" (מתוך "כרוניקה של גטו לודג'")

.

מסורת זו נשמרה גם בתקופות דחוקות יותר, כפי שניתן לראות מהרישום בכרוניקה מה-8.5.42 "זוגות צעירים קיבלו גם הפעם – על אף המצב הקשה בתחום המזון – 3 ק"ג קמח חיטה, חצי ק"ג סוכר וחצי ק"ג דבש, ברוח המסורת הנאה שהנהיג כבוד הנשיא" , ואף לאחר הגירושים ההמונים בנובמבר 1942 "לפני תחילת הטקס חתם כבוד הנשיא על המכתבים למחלקת הביגוד, שהוכנו מראש, המזכים את בני הזוג לבחור לעצמם בגדים או לבנים בסך 30 מארק. ע"י צעד זה רצה הנשיא לחדש את הנוהג הנושן של הענקת מתנות דרשה לחתן ולכלה" (מתוך "כרוניקה של גטו לודג'").

נישואין אחרים היו למטרות תועלת בלבד, כגון מקרים בהן נשים צעירות נישאו לקשישים בעלי מעמד וזכויות יתר בגטו, על מנת לקיים רמת חיים גבוהה יותר.

מעדויות נוספות מגטו לודג' וגטו סטאניסלבוב עולה הלך הרוחות המשקף את כל הסיבות לנישואין, כפי שבאו לידי ביטוי, מן הסתם גם בגטאות אחרים: "מתחתנים או מתוך מצוקה או מתוך שפע... מתוך מצוקה: איש צעיר בודד, עובד משעת בוקר עד חמש ברסורט, מגיע לבית ריק, צריך להכין לעצמו אוכל. ...הגעגועים לחברה, הרצון לברוח מהבדידות מניעים אותו לחפש חברה לחיים, שותפה לגורל. שני חלשים יכולים להתחזק כאשר הם יחד. מתוך שפע: הוא מנהל, יש לו תלושים, מנות מיוחדות ...הוא חי, בהשוואה לתושבי הגטו האחרים, חיי שפע. הוא רוצה להעניק אושר לבחורה בגטו. והיא מאושרת, מאמינה שניצלה... הארוטיקה נעלמה לגמרי..." (מתוך "יומנו של אוסקר רוזנפלד", מחברת י"א).

"ככל שהדבר נראה מוזר, הרי שבאותם ימים גורליים, כאשר הרעב, הקרה ומות העינויים ארבו לכל יהודי בגטו – נערכו חתונות במספר רב למדי. היה לכך הסבר אנושי: אלמנות רבות התחתנו כדי להקל על גורל ילדיהן היתומים ולזכות בראש משפחה, העניים ביקשו להימנע ממות רעב ע"י נישואין עם אמידים; אך בעיקר – כדי להיחלץ מהבדידות, אשר באותם ימים טרגיים היתה העינוי הנפשי הקשה ביותר"

"מחובת העבודה היו משוחררות באותה תקופה הנשים הנשואות, ובכלל נשים שניהלו את משק ביתם של גברים עובדים; אלא שגם פרט חשוב זה חייב היה להיות מאושר על ה"מלדקרטה". מאחר והיעדר חותמת על ה"מלדקרטה" היה עלול לגרום לתוצאות רציניות מצד הגסטפו, חיפשו נשים בודדות רבות נישואין אותנטיים, או פיקטיביים, ואף שילמו בתמורה, למועמדים לנישואין, סכומים רציניים למדי".(מתוך "עם יהודי סטאניסלבוה בימי הכליה" מאת אברהם ליבסמן).

''ריבונו של עולם! האם הם מכירים זה את זה?''

נישואין מסוג אחר היו הנישואין שנערכו בארצות הכבושות או בגטאות כשצל הגירוש מרחף מעל, ואיש אינו יודע מהו היעד הסופי ואילו תנאים יקבלו את פני הבאים. במקרים כגון אלה, זוגות ששררה ביניהם אהבה באו בברית הנישואין על מנת לקבל את פני הרעה יחד, אך לעיתים, נישואין אלה אפשרו לאחד מבני הזוג להינצל, ולו באופן זמני בלבד, כאשר החתן בד"כ היה מוגן מגירוש עקב היותו בעל עבודה או מעמד שנחשב מועדף בגטו.

ריבוי החתונות בגטו לודג' נבע מן ההנחה כי המגורשים לעבודה או ל"ישוב מחדש" יהיו אנשים בודדים ולא משפחות, וייתכן שהיו צעירים שהיו קשורים זה לזה, ובקשו להישאר או להישלח יחדיו מן הגטו. ע"פ דו"ח מדור הנישואין ממרץ 1942 שערכו הרבנים בגטו עולה כי חלק מהצעירים הגיעו לחופה עם הצרור המוכן לדרך, ויצאו מלווים בברכתם של הורים רצוצים, כשהם מקווים שלפחות בהמשך יישארו יחד. בדו"ח זה נרשם כי מתוך 103 הנרשמים לנישואין, 70 נרשמים היו זוגות צעירים.

גם כאן, לעיתים היה מדובר במיסוד הקשר שנולד מאהבה ולעיתים היה מדובר בנישואי תועלת או אף נישואים פיקטיביים.

יוסף זלקוביץ' מגטו לודג', מטיב לתאר את האווירה ברישום מיומנו מתאריך ה-6.5.1942: "יותר מארבעים זוגות נישאו בגטו באותו יום. הזוגות הוכנסו מתחת לחופה באותה אדישות, באותו שוויון נפש כפי שמוכנסים סירי חמין לתוך התנור. ההשוואה היא בנאלית, אולם בכל זאת קיים עוד הבדל: אין אמנם לדעת מה תוציא מהתנור לאחר שהכנסת בו את החמין, אולם לפחות ידוע מה הכנסת לתוכו. ואילו רוב הזוגות אשר עמדו היום מתחת לחופה ...ריבונו של עולם! האם מכירים הם זה את זה? האם נפגשו אי פעם בחיים? הוא מפראג, היא מוינה או להיפך. לא ידוע מה הוכנס ואין לדעת מה ייצא מזה ...'הוא' עובד ואילו 'היא' אינה עובדת והגירוש מאיים עליה או להיפך. לכן הולך 'ההוא' עם 'ההיא' מתחת לחופה והאחר 'מגן' על זולתו, רק כדי להמשיך להתקיים, רק כדי שיעבור יום נוסף ...רוב הנישואין בל"ג בעומר בגטו נערכו בסימן הגירוש. אפילו זוגות אשר היכרותם נמשכה כבר זמן רב, זוגות אשר מבלי לתת לדבר פרסום החליטו ביניהם לבין עצמם על גורל משותף ולרגל המצב הטרגי לא העזו להכריז על כך בפומבי, נאלצו לעשות זאת עכשיו בסימן הגירוש. יהיה אשר יהיה, גורל אחד יהיה לשניהם! יגורשו לאן שיגורשו ובלבד שיהיו יחד! ...לכן צועדים אותם הזוגות כמו אוטומטים לקראת הרגע החגיגי בחייהם. אדישים, ללא כל סימן של שמחה. והפקיד ממשרד הרישום האזרחי וחבר משרתים של הרבנות מבצעים את תפקידם. צועקים, נוזפים ובעיקר מאיצים בזוגות הרבים: 'מהר, מהר', ויבש בפה מלחזור שוב ושוב על אותן הברכות ... הזוגות מתחת לחופה כמוהם ככפרות של ערב יום הכיפורים, אשר אחרי שבירכו עליהן 'זו חליפתי', השליכו אותן לפינות שונות ...עומד 'הוא' בפינתו כשדמעות בעיניו, והנה גם 'היא' מוחה בפינתה את דמעותיה ...ייתכן שמאוחר יותר ילכו הביתה (וכי יש לכלב בית?) ...כדי לקום שוב למחרת עם שחר (אם בכלל אפשר יהיה לכנות 'שחר' את יום המחר) רעבים, ולבהות באותו יום אפור וכהה של חודש מאי, אפור וכהה כמו ההווה שלהם, אפור וכהה כעתיד שלהם, כעתידם של כל היהודים בגטו". (מתוך "בימים הנוראים ההם: רשימות מגטו לודג'" מאת יוסף זלקוביץ').

יעקב קורץ תיאר את נישואי אחותו בגטו פיטרקוב בנסיבות דומות: "רבים נשאו נערות יהודיות כדי להציל אותן – פקידים, אנשי שירות הניקיון, המנהלים ועוד. בין ההולכות לחופה היתה גם אחותי סאבינה. חתונה זו של אחותי עוררה מחשבות נוגות. הורי היו נכונים לעשות למענה כל מה שתרצה ובלבד שיזכו להכניס לחופה את בת הזקונים שלהם. אך היא לא מצאה את האיש היאה לה. הורי העלובים ספגו ייסורי נפש והלכו לעולמם ועיניהם לא ראו את חתונת בתם ...הכלה נכנסה היום לחופה ב'שמלת פאר', שאת שרווליה שאלה מחברה בגטו. אל החופה, שנערכה בביתו של הרב לאו, באו הרבה אנשים. הרב נשא נאום נוגע עד הלב... 'אבינו שבשמיים, בזכות הזוג הצעיר, העומד עתה תחת החופה, בטל מעלינו את הגזרה הרעה... שלח לנו ישועה וגאולה'... אחרי החופה ניצוץ של נחמה ותקווה נראה בפני כל" (מתוך "ספר עדות" מאת יעקב קורץ).

הכתבה מתבססת על מחקר שערכה רינת פביס מאגף המוזיאונים של יד ושם במסגרת עבודת גמר בקורס למוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב.