המערכת הפוליטית בישראל רוקנה עצמה מכל משמעות, כל שהיא יודעת היום לעשות הוא לתדלק את שנאת חינם ולהצעיד אותנו אל סף מלחמת אחים.
איך יוצאים מזה?
*** *
כולם ניצחו...
השמאל ניצח כי -
הוא השתמש בהצלחה רבה בתקשורת ובמערכת המשפט בכדי לנסות להדיח ראש ממשלה מכהן והביא לכך שראש הממשלה, הנלחם את מלחמת חירותו האישית כשגבו אל קיר בית הכלא, אינו מסוגל לוותר על כסאו גם אם היה רוצה.
האסטרטגיה של נתניהו ברורה, אין טעם להתכחש לה. כמו שרון ערב ההתנתקות, גם הוא רואה בחירותו האישית אינטרס לאומי ולכן מרשה לעצמו להעמידה לפני כל שיקול ענייני אחר. גם לאיש ימין (חושב) לא נעים לחוש זאת.
ונוצרת אסקלציה. לכולם ברור שנתניהו פועל מתוך אינטרס אישי, התובנה הזו מתדלקת עוד ועוד את השנאה כלפיו, נתניהו מתגונן, מגבש את מחנה תומכיו ולשם כך מקצין את אמירותיו, מה שמגביר עוד את הלהבות והקרע וחוזר חלילה.
לשמאל, שנראה היה כי 25 שנות התפקחות כואבת מן האסונות שהמיט על מדינת ישראל באוסלו ובהתנתקות, הרחיקו מעליו לנצח את החברה הישראלית - היתה לפתע עדנה.
את השיח המדיני ידע השמאל להחליף בשיח השחיתות,
את המילה 'שלום' החליפה המילה 'דמוקרטיה',
את מפלגות השמאל הרשמיות החליפו מפלגות הגנרלים והשנאה לחרדים –
ובכולן לא תמצא שום אמירה מדינית (או כל תוכן אחר) מלבד 'רק לא נתניהו'.
וזה הצליח בענק.
גוש גדול של מצביעי ימין 'רך' נדד אל הגנרלים, הצביע לליברמן, או פשוט נשאר בבית.
מעגלי המשטר שאינם נבחרים, "שומרי הסף של הצדק והתודעה" התגייסו כמובן במלוא כוחם לעידוד המגמה,
וכך מצא עצמו הימין השאנן לפתע, מאבד את הרוב הבטוח שהורגל בו.
אבל גם הימין ניצח, כי -
כי בינתיים, באורח פלא, וכנגד כל הסיכויים נתניהו שורד, ורשמית – כלומר פוליטית - הימין עודנו בשלטון.
מדובר באדם בעל כשרון, יכולת וכוחות בלתי רגילים.
המשפט האלמותי של מארק טוווין – "השמועות על מותי היו מוגזמות" – נראה כאילו נוצר עבור בנימין נתניהו.
לו קמצוץ מכוחותיו היה בא לידי ביטוי גם כשאין מדובר במלחמתו האישית, מדינת ישראל היתה נמצאת כיום במצב הרבה יותר טוב.
ההבדל בין הניהול המצוין של משבר הקורונה בשלב הראשון, לבין הניהול הכושל בשלב השני – נובע מכך שבשלב הראשון ניהול המשבר דר בכפיפה אחת עם האינטרס של נתניהו להקים ממשלה, ואילו בהתפרצות השניה, הממשלה כבר קמה...
אז שני המחנות הפוליטיים ניצחו,
אבל – העם – הפסיד ובגדול.
כי במי האפסיים הללו, שבהם מדשדת הפוליטיקה הישראלית, לא נותר מקום לשום פוליטיקה של משמעות, תוכן ובשורה.
מפגיני שני הצדדים חשים שגנבו אותם,
לשמאל - את המדינה גנב נתניהו,
לימין - גנבו אותה הבג"ץ התקשורת.
שום סבב בחירות לא ישנה את המצב הבסיסי הזה והחברה הישראלית מתדרדרת לקרע שלא נראה כמותו.
כדי לצאת מטירוף המערכות הזה נדרשות שתי פעולות:
הראשונה היא עסקת חבילה שבה השמאל מוותר על התהליך הפלילי נגד נתניהו והימין מוותר על הובלתו. זה יהיה חסר תקדים כי המשפט כבר נפתח, אבל כל מה שקורה לאחרונה הוא חסר תקדים ויש כאן מדינה להציל – פשוט להציל.
הפעולה השניה היא כבר פעולת עומק. כי האמת היא שאסטרטגית, אין זה משנה כלל מי יחליף את נתניהו, גם לא משנה מאיזה צד הוא יגיע. מבין כל 120 חברי הכנסת אין ולו אחד הנושא חזון ובשורה חדשים (או בכלל...). המשמעות היא שכל מי שייבחר ימצא עצמו מהר מאוד מול אותה שוקת שבורה של חוסר רלוונטיות נוכח אתגרי המציאות. התוצאה תהיה שהשיח יישאר שיח אישי ומפלג. כל צד יבנה את זהותו על שלילת זהות יריבו (כי אין לו באמת אלטרנטיבה אחרת מהמצב הקיים), כל צד ינסה לנצח באמצעות כוחו היחסי, אלה בציבור ואלה בתקשורת ובבג"צ , ומהר מאוד נמצא את עצמנו בדיוק באותה נקודה.
במילים פשוטות אפשר לומר שהפתרון היסודי (לאחר העזרה הראשונה של השחרור מנתניהו), הוא מפלגת זהות.
שתי הפעולות – גם המיידית וגם ארוכת הטווח, נראות כרגע בלתי אפשריות. עבור שתיהן נדרשת הפנמת ההכרח בתודעת הציבור. השאלה היא כמה זמן (וסבל) יחלוף עד שנגיע אליה.
משה פייגלין
נשלח מהאנדרואיד שלי
