אילנה פוחיס היא אחות כבר 28 שנה, ובעשור האחרון היא האחות האחראית של מחלקת טיפול נמרץ פנימי בסורוקה. אך שום דבר בקריירה הארוכה הזאת - שמתנהלת ברובה במקום הסוער ביותר בבית החולים, טיפול נמרץ - לא הכין אותה לקורונה: "המחלה הזאת שונה מכל מה שהכרתי", היא אומרת. "מצבם של החולים מידרדר מהר מאוד, באופן לא צפוי. הם מגיעים עצמאיים, על הרגליים, ומהר מאוד מידרדרים. ההרגשה לפעמים היא כאילו את מחזיקה חול שבורח לך מהידיים". לדבריה, "גם משך המחלה הוא מאוד ארוך - אני לא זוכרת דברים כאלה, חולים קשים שבמשך כל כך הרבה זמן לא כל כך משתפרים".
מאז התפרצה מגפת הקורונה במארס, מכהנת פוחיס כאחות האחראית של מחלקת טיפול נמרץ קורונה, שבה מאושפזים חולי הקורונה הקשים ביותר, עם הפסקה קטנה של חודש בין הגל הראשון והשני. היא מתרשמת כי הגל השני עוצמתי אף יותר מהראשון מבחינות מסוימות: "הגל הזה קשה יותר - מגיעים לכאן יותר מטופלים צעירים שחלקם בלי מחלות רקע - הם מידרדרים מהר מאוד.
"הצעירים מגיעים מפוחדים וחוששים ממה שיקרה להם. הם שואלים: 'האם אני אמות? מה יקרה לי?'. הם כבר יודעים מה מצפה לחולים קשים אז חלקם שואלים אותנו: 'תחברו אותי לאקמו (מכונת לב ריאה)?'. הם יכולים לשבת בכורסה ולדבר עם המשפחה שלהם ואחרי כמה ימים להידרדר למצב בו הם זקוקים להנשמה. אלה אנשים בריאים בדרך כלל שמתחילים להיות תלויים בנו בכל דבר - להתקלח, לאכול, לעשות צרכים בטיטול וזה מאוד קשה להם - ולנו קשה לראות את זה. הם בטוחים שניתן להם את הטיפול הכי טוב שיש והמשפחות סומכות עלינו, וזה מגביר את תחושת האחריות והמסירות כלפיהם".
לדבריה, "באמת יש לא מעט מטופלים שמגיעים למצב של חיבור לאקמו שלא היו לנו בגל הראשון. אנחנו משכיבים אותם על הבטן וזה משפר חימצון לתקופה מסוימת. הריאות שלהם מתקשות להחזיק את הלחץ של ההנשמה".
אחיות הטיפול הנמרץ והפנימית הן חוד החנית של הטיפול בחולי הקורונה, ונמצאות סביב השעון לצד מיטת החולה. בימים אלה הן סוגרות כבר חודש שני של הגל השני של הקורונה, והסוף עוד ממש לא נראה באופק. הן עובדות בתנאים קשים של מיגון כבד, ובעומס רב שנובע מכמות החולים הגדולה, מהעובדה שאנשי צוות רבים אחרים נמצאים בבידוד בכל נקודת זמן ולא מגיעים לעבודה כך שהעומס נופל על פחות אנשים, ומהעובדה שבתי החולים ממשיכים לעבוד כמעט כרגיל - כך שפחות אנשים לוקחים על עצמם הרבה יותר משימות.
נכון להיום, לפי דו"ח ועדת הברומטר שהוגש בסוף השבוע לפרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, בין שליש לחצי ממשאבי הטיפול הנמרץ, וכרבע עד חצי ממשאבי האגף הפנימי בבתי החולים בישראל - מושקעים בטיפול בחולי הקורונה. במרבית בתי החולים מיטות טיפול נמרץ ומחלקות פנימיות שלמות נסגרו ועברו לטפל בחולי קורונה בלבד.
כך למשל, בשיבא נסגרו שתי מחלקות פנימיות לטובת פנימיות קורונה ובמחלקות פנימיות אחרות יש תפוסה חלקית בגלל בידודים רבים של אנשי צוות. גם באיכילוב ובאסף הרופא נסגרו שתי מחלקות פנימיות בכל אחד מבתי החולים לטובת מחלקות פנימיות קורונה. גם בבתי החולים ברזילי, קפלן, רמב"ם, הלל יפה, השרון ואחרים נסגרו מחלקות פנימיות לטובת מחלקות קורונה. בכמה מבתי החולים כמו סורוקה, הדסה, מאיר ורמב"ם נסגרו או צומצמו גם מחלקות טיפול נמרץ. העומס על הצוותים שנותרו במחלקות שלא נסגרו - מתגבר אף הוא בהתאם.
בדו"ח נכתב כי "הצוותים הסיעודיים במרבית בתי החולים עובדים תחת עומסים כבדים ובמיוחד במחלקות הקורונה. לאורך זמן שחיקה זו תיפגע ביכולת העמידה של בתי החולים. בחלק מבתי החולים סימני השחיקה כבר ניכרים ויכולת העמידה נפגעת".
קורסים תחת הקושי
"הצוותים בטיפול נמרץ הם הסיירת של בית החולים", אומרת פוחיס. "אלה צוותים אמיצים שאוהבים לעבוד. הם מוכנים לעשות שעות נוספות, לעבוד עם מטופלים עם זיהומים ולהקריב את עצמם אם צריך. מבחינת קושי העבודה אנחנו רגילים לעבוד בתנאי לחץ ואי־ודאות - אבל משך המחלה מקשה עלינו. העובדה שמטופלים לא משתפרים - זה קשה מאוד ברמה הנפשית. לאנשים עם משפחות וילדים גם מפחיד להגיע הביתה. ההורים שלי מבוגרים ולא ראיתי אותם חודשיים בסבב הראשון, ועכשיו חודשיים בסבב השני".
"יש ימים קשים במיוחד", היא מוסיפה. "היו לנו 14 חולים קשים בסופ"ש האחרון, וההרגשה היתה שמתחילים בוקר בהחייאה, מייצבים חולה אחד, מתחילה החייאה בחדר שני, ואז קורה משהו בחדר שלישי - כל הזמן פעילות ולחץ. קיבלנו צוות תגבור, ויש כרגע אחות אחת על כל שני מטופלים - אבל החולים במצב קשה מאוד".
מה הכי קשה בעבודה עם חולי הקורונה?
"קשה מאוד לראות אותם בהכרה ועצמאים שהופכים להיות תלויים בנו. האשפוזים ארוכים ויכולים להימשך חודש. בדרך כלל מטופלים אצלנו (בטיפול נמרץ רגיל; ר"ל) משתפרים במהירות רבה יותר. הם מבריאים, ויש סיפוק רב לראות אותם על הרגליים. כעת הם חולים זמן רב וזו עבודה סיזיפית. את משפרת את מצבם, ואז הם שוב מתדרדרים".
מאבדים תחושת זמן
פוחיס מתארת גם קושי גדול שנובע מהצורך במיגון המיוחד: "הקושי הפיזי משפיע. החליפות והסרבלים אטומים ולא חדירים למים ולכן לא נותנים לגוף לנשום - אנחנו נכנסים למחלקה עם סרבל שקשה לנוע בתוכו, שני זוגות כפפות ומסכה שקשה לנשום איתה. אנו מרגישים מצוקה פיזית ולפעמים גם דפיקות לב. מגן הפנים מתמלא באדים ומתקשים לראות משהו, ובתנאים האלה צריך לבצע פעולות מסובכות כמו החייאה. כל זה משפיע גם על ההכרה - קשה לחשוב בפנים, לפעמים מאבדים זמן וכיוון. אנחנו כל הזמן בקשר עם החמ"ל שיש בו רופאים ואחיות, שמכוונים אותנו בין החולים. מהחמ"ל רואים את התמונה הכוללת של החולים ואומרים לנו לאן ללכת".
את מרגישה שאתם מעניקים לחולים טיפול באותה איכות שאתם רגילים לתת בימי השגרה?
"בדרך כלל אנחנו במחלקה ארבע אחיות במשמרת על שמונה חולים, כך שאנחנו כל הזמן ליד המטופל, ומקדישים לו תשומת לב. כעת אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות כי אחרי ארבע שעות כבר אי אפשר להחזיק מעמד עם המיגון. לכן בכל רגע נתון פחות חברי צוות נמצאים בו־זמנית בתוך המחלקה ויש פחות תשומת לב לכל מטופל.
"אני מאוד מפחדת להידבק ממישהו מחוץ לבית החולים, כי אני חוששת שאהיה חסרה בעבודה. לכן אני לא יוצאת לקניונים, לאירועים, לחברים. אבל כשאני יוצאת להליכה בחוץ ואני רואה אנשים בלי מסכות - זה מאוד מרגיז ומקומם. אנשים הפסיקו לפחד, הם חושבים שאיפשהו יש קורונה, זה רק לבני 80 וזה לא יקרה להם. אבל זה רחוק מהמציאות. היה לנו מטופל בן 47, צעיר בלי מחלות רקע שטען בתוקף: אין לי קורונה, אני בריא. הוא התדרדר להנשמה ונפטר בשבוע שעבר. באמת יש קורונה, אנשים צריכים להיזהר. הסכמתי לדבר כי זה המסר שלי לאנשים - תיזהרו, תשמרו על עצמכם".
נשלח מהאנדרואיד שלי
