כמחצית מבני הציונות הדתית, הופכים לחילוניים. כך הסביר הרב שמואל אליהו במאמר מטלטל בעיתון 'עולם קטן'. הסרוגים הפכו למעשה לעתודת החילוניות בישראל.
את המאמר הזה, פרסמתי השבת בתגובה, והוא חשוב גם לקורא החילוני, משום שלא ניתן להבין את התהליכים שעוברת החברה הישראלית בלי להבין את הציונות הדתית.
****
במאמר חשוב ורחב היקף, מישיר ידידי כבוד הרב שמואל אליהו מבט אל המציאות הכואבת וחושף כי אחוזי הנשירה מן המגזר הדתי לאומי אל חיקה של החילוניות עומד כיום על 42%. הרב מציין כמה וכמה סיבות לתופעה ומתווה דרכים לתיקון.
הצד השווה שבהסבריו, הוא שככל שרמת ההקפדה על שמירת תורה ומצוות בבית ובמערכות החינוך גדולה יותר, כך רמת הנשירה קטנה יותר.
אין טעם להתווכח עם הנתונים, וככל הנראה צודק הרב הן באשר לסיבות והן באשר לדרכי הפתרון.
ובכל זאת, נראה לי כי אל ה'פיל שבמרכז החדר', אל סיבת העומק לכישלון הכל כך צורב הזה, לא התייחס הרב במאמרו.
האם לפני 30, 40, ו50 שנה - בשנות השבעים והשמונים (של המאה ה20) – עמדו גם כן אחוזי הנשירה מן הציונות הדתית על ערכים גבוהים כל כך? האם תופעת הדתל"שיות היתה דומיננטית אז כהיום?
ניתן להעריך במידה גבוה של סבירות כי בנקודת זמן כל שהיא, בתחילת המאה ה 21, הפכה "שפעת החילון העונתית" למגפה מגזרית של ממש, כזו הפוגעת ברוב משפחותיו.
יהיו בוודאי מי שיחפשו את הנקודה הזו בזמן, בתקופה שבה נכנסו האינטרנט והטלפונים החכמים לחיינו. אבל נראה לי שתהיה זו שוב התחמקות מבחינת שורש הבעיה, יהיה זה כמו להאשים את המכוניות בתאונות הדרכים...
לנקודה בזמן – וגם במרחב - שבה אפשר לדעתי למקם את הקפיצה האקספוננציאלית בשיעור הנשירה, יש מקום ויש תאריך - כפר מימון 2005.
שם, בנקודה ההיא, התברר כי הציונות הדתית - שהיא אולי הקבוצה החברתית החשובה והתורמת ביותר למדינה - אינה מסוגלת לסרטט את גבולותיה האידיאולוגיים ולכן לא באמת קיימת כגורם פוליטי בתוך המרחב הישראלי.
בכדי להבין זאת, נדמיין לעצמנו לרגע את הציבור החרדי. מה הופך את הקבוצה הזו – כמו כל קבוצה אחרת - לגורם פוליטי מובחן משכניו? התשובה היא אותו קו אדום שחצייתו תגבה מקבוצות אחרות מחיר שאינן מוכנות לשלם. אם למשל יועבר חוק בכנסת המחייב את גיוס תלמידי הישיבות, והחרדים יצייתו, באותו רגע תיגמר החרדיות כאורגן פוליטי ותישאר כאורח חיים אישי וקהילתי בלבד.
וזה בדיוק מה שקרה לציונות הדתית בכפר מימון. מה שהתברר שם הוא שכשמדובר בציפור נפשה של האידיאולוגיה הציונית דתית, אין היא מסוגלת להציב גבולות לחברה הסובבת אותה ולכן אינה יכולה להתקיים יותר כגוף פוליטי עצמאי. לא בכדי מובלת כיום החברה הציונית דתית על ידי זוג ששמירת תורה ומצוות אינן נר לרגליו. מדובר בתרגום מעשי שנותן הציבור הסרוג לתחושה כי התורה עליה התחנך, לא מתכתבת עם המציאות ולכן אינה רלוונטית מבחינה לאומית ופוליטית.
להערכתי, בסמוך לנקודת הזמן הזו בקיץ 2005, נמצאת ה'ברך' של העקומה שבה תופעת הנשירה הפכה מתופעה אישית שהסבריו של הרב אליהו בהחלט נותנים לה מענה הגיוני ומספק – לתופעה שורשית ועמוקה הרבה יותר, תופעה שההתמודדות עמה רק ברובד הדתי והאישי, לא באמת חודרת אל יסודותיה.
מגן הילדים ועד תום הישיבה התיכונית, גדלתי במוסדות של הציונות הדתית. כנער בשנות השבעים, הסתובבתי בעירי (רחובות) בתחושת גאוות יחידה מיוחדת. שהרי שייך הנני לאוונגרד החדש של הציונות, לציבור היודע את דרכו ומוביל אחריו את החברה הישראלית כולה. על קירות הישיבה מוסגר ונתלה בגאווה מאמרו של אפריים קישון – 'דור הכיפות הסרוגות', מן הרחוב הישראלי קרנו אלי אנרגיות של הערכה וציפיה – הנה דור החלוצים החדש הרותם עצמו אל עגלת הציונות שעייפה.
עבורי, נער סרוג בשנות השבעים, הבחירה להמשיך ולקיים תורה ומצוות, לא היתה רק בחירה אישית אמונית, אלא גם (ואולי בעיקר) בחירה שנתנה לאורח חיי משמעות לאומית ותחושת שליחות וייעוד. עם התחושה הזו, קל היה הרבה יותר להתגייס לצבא ולהתמודד מול פיתויי החילון.
אבל מה יש לו לנער הסרוג היום?
האידיאולוגיה שלו התפוצצה לרסיסים בזעקות שבר נוראות בחולות גוש קטיף - לא על חורבן הבתים זעקו שם אלא על חורבן האידיאולוגיה –
את תחושת ההערכה שהקרינה אליו הסביבה בעבר, החליפה במקרה הטוב קרירות,
ומנגד, נתבע הוא לשלם את מלוא מחירה של כיפתו הסרוגה, בצבא, באקדמיה וסתם כך באופן שבו הוא נמדד ברחוב.
למה הוא צריך את זה? למה הוא צריך לשלם מחירים עבור אידיאולוגיה שאיך נגיד בעדינות, קצת התבררה לו כ - "פייק"...
החרדיות, לא ראתה מעולם בציונות ובמדינה ערך רוחני ולאומי. לכן הכלים האינדיבידואליים שבהם היא משתמשת לשמירת אורח החיים האישי של בניה (סינון, הפרדה וכו) מתכתב בהחלט עם האידיאולוגיה שלה.
אך הציבור הדתי לאומי שהציונות והמדינה מהוות נדבך מהותי באידיאולוגיה שלו, אינו יכול להסתפק בכלים החרדיים בלבד. בלי לתת מענה אמיתי – ויש מענה! - לסתירה המובנית שהתגלתה בין האידיאולוגיה הציונית דתית, לבין המציאות – תימשך תופעת הנשירה.
היא לא תימשך כי צעירי המגזר 'מחפפים',
היא תימשך כי אינם רואים טעם לעשות שקר בנפשם.
- תגובה זו נסמכת על מאמר מורחב ומפורט בנושא זה שיופיע בקרוב באתר החדש 'ישראל מחר'.
@משה פייגלין
נשלח מהאנדרואיד שלי
