הגעתי היום אחה''צ לקפסולה של בני בישיבת חברון להביא לו חבילה
יחד עם כל עם ישראל הצטופפתי שם מעבר לשער עם חבילות
וכשהגיע תורי, הבחור החיצוני שנשכר למטרה זו נאנח ואמר "אפשר לחשוב שהם על הירח"...
ואכן זה קצת מוזר שבחורים שנסגרים בישיבה לחודש, מקבלים רכבות של חבילות, ושלשה בחורים חסונים עובדים בלהעביר חבילות מהכא להתם.
שמעתי את הטרוניא מבצבצת מקולו של ר' ברוך סולוביציק ברב שיח האקטואלי הנדיר והמיוחד שנערך בשבוע שעבר ביום שלישי בקו של "מבי מדרשא" (יחד עם ר' נתן זוכובסקי, ר' יגאל רוזן ור' מאיר קסלר), על הבחורים שנסגרים לא עלינו לחודש או חדשיים ימים, וכבר מפנקים אותם כאילו מי יודע מה קרה.
אמרתי לבני שנאלץ להיכנס לקפסולה, שהוא משלם את חובו לחברה.
אז באמת זה מוזר, לא זכור לי שכשנסעתי לאלול לישיבה, שלחו לי חבילות.
ואני לא חושב שזה פינוק של הדור הצעיר, אני חושב שהתשובה לתלונה של ר' ברוך סולוביציק והעובד מחברון, היא אחרת.
הם פשוט לא יודעים למען מה הם למען השם נסגרים שם בקפסולה.
מזמן טענו שבחורי ישיבה היום לא הולכים לישיבה בכדי לעשות משהו, שכן אין משהו מוגדר שהם מתחייבים לעשות, אלא קודם כל בעיקר כדי לא לעשות משהו אחר.
ואמנם כל זה היה נסבל בזמן שמשמעות הישיבה הייתה שיש בבית המדרש איזו נקודת עוגן, קול רעם גדול מתגלגל לו, וסביב זה חיים להם בחורים, להרגיש את הקול הגדול הזה.
אבל ברגע שזה נהפך למשהו סגור עם גדר, הרי שזה בית כלא כפשוטו וכמדרשו. המשל והנמשל החיצוניות והפנימיות התאחדו כאן לשם אחד, "גדרות לשם גדרות".
ופתאום הם מרגישים שהם הולכים לכלא, והם צריכים המון חיזוק ועידוד ופינוק.
ואני מכאן כותב לרב סולוביציק, זה לא שהבחורים שלך מפונקים, הם פשוט לא יודעים מה בדיוק אתה רוצה שהם יעשו בישיבה. (במובן של עשייה מוגדרת וברורה, ולא רק לשבת וללמוד ולקיים מצווה).
אמר לי ראש חבורה ממיר של בחורים שגם עובדים, שלדעתו בישיבות היותר פשוטות, שלא מגדלות רמי''ם, צריך שהלימוד יהיה יותר מוגדר, זאת אומרת שיהיה לבחורים ברור מה הם לומדים בסדר א' ולא שיבואו לסדר לנסות ולמצוא משהו מעניין בסוגיה. והסביר איך הוא מנסה לעשות את זה בחבורה שלו עם מראי מקומות שמיועדים במיוחד למטרה זו.
ואם לבחורים היה סיבה חיובית אקטיבית מדוע הם הולכים לשם לחודש, ועם מה הם יוצאים משם אח''כ שאין להשיגו בחוץ, לא היה להם בעיה להיות סגורים.
סגירה טכנית לשם פרויקט, אינה מעיקה. סגירה לשם סגירה מעיקה.
וכאשר הלימוד הוא בעצם עצמאי, ובחור לומד את הלימוד העצמאי שלו בתוך הכלל, אז הוא יודע מה הוא עושה. אבל כאשר זה חוויה חברתית כללית, אני מוכרח להודות שבקפסולה זה לא ממש החוויה הישיבתית הקלאסית.
והפירוש הוא בדיוק כמו שאמר הבחור הסבל של החבילות, כמו שתמיד האמת מבצבצת מתוך הביטויים של האנשים הללו, שבאמת כל עניין הישיבה והקפסולות הוא לשלוח אותם אל הירח.
זה הכל על רגל אחת.
והריני ברשותכם לבאר זאת בנוסח המקובל: "רבותי, פעם דברנו על תיבת נח, זה מה שהציל מהמבול. וידוע שבתיבת נח היה את הראם, שאע''פ שהיה נמצא בחוץ, אבל הראש, הראש !!! הראש היה בפנים, וכך הוא ניצל. אבל עכשיו, הרי המבול לא רק מכסה את ראשי ההרים הגבוהים, אלא את כל העולם, וממילא המציאות היחידה של תורה ששיך לגדל בחור, זה לשלוח אותו אל הירח! כמו אסטרונאוט! על חליפה מיוחדת!. זהו זה!"
והרבה מחנכים נאורים ופתוחים ומרגישים אצלנו, טוענים: שההתאמה של המסרים לנוער, ולילדים, ולילד שבתוך כל אחד והאחד, עניינה הוא: שה' אוהב אותך מאד, והתורה טובה ונעימה מאד.
אבל יש בזה טעות גורלית, כי הילדים היום צריכים ורוצים לא שיפנקו אותם, אלא שיתנו להם מקום משל עצמם.
ובאותו ערב שהיה את הרב שיח של ראשי הישיבות, היה גם ערב הדרכה טלפוני מבי מדרשא, ושם דיבר ר' ישראל לנדו. וראו שהוא פשוט מכיר את הבחורים. ואחת הנקודות המרכזיות במשאו היה כמה שצריך לתת הערכה לצעירים, וביאר שם שהאתגרים שעומדים בפניהם הם עצומים הרבה יותר מאשר מה שאנחנו הכרנו.
ומכאן אני כותב לר' ישראל שליט''א, זה לא הנקודה המספקת, שתגיד לכל ההורים והרמי''ם לתת הערכה לבחורים. הערכה לא קונים במכולת. צריך הרבה ללמוד באמת כמה יש להעריך ולהתפעל מהבחורים. וההערכה איננה מבוססת על כך שהם מתמודדים עם אתגרים שאנחנו לא יודעים כלל להתמודד אתם, (שבאמת גם זה עולם מלא), אלא שנבין שבאמת יש להם דברים שאין לנו.
אני שמח לקבוע בוודאות שהבן יפה כוחו מכח האב, ועלינו להכיר בעובדה לא פשוטה זו.
"לא חסד עשו דורות האחרונים עם בניהם להכיר שהם גדולים מהם, אלא שורת האמת והדין היא להבין ולהכיר שכך הוא". ורק על ידי שנכיר בכך בתהליך קשה ולא פשוט, נכול לתת להם ביושר ובדין את מה שהם לא רוצים לקבל בחסד וברחמים, את המקום האוטונומי שנחוץ להם כדי לא לטבוע בתוך כל האמת הגדולה והענקית שלנו.
ומרגיש אני שנוח למחנכים, ולכל אחד מאתנו, להאמין ולספר לעצמינו, שמה שאנחנו צריכים לתת לילדים, (ולכל אחד לילד שבתוכו שהוא היצרים הפשוטים), הוא אהבה ואהבה. כי אז אנחנו נשארים על הכס הקדוש והנורא של הצודק והעליון המרעיף חסד ורחמים.
אבל זה מגיע מפחד שלנו. שפחד שמא האפרוחים הקטנים הללו צהובי הפלומה, יגדלו כרבולת ויראו לנו את המקום האמיתי שלנו. יחשפו את כל הקטנות שלנו. יחשבו אחרת מאתנו, יעשו אחרת מאתנו. יברחו לנו.
והאמת היא שהם מתחננים אלינו, תנו לנו מקום, אל תבלעו אותנו, אנחנו גדולים, יש לנו מה להציע.
הוי אומר: "אל נא נשאף לנצח את הילדים שלנו, אלא שהם ינצחו אותנו"*
האדם היום לא מחפש אישור/אהבה/שייטיבו לו וידאגו לו
אלא: מחפש שחרור, עצמאות, שיאפשרו לו.
ואני חושב שהדאגנות הזו בשם אלוקים שיהיה לי טוב, וכמה שהוא אוהב אותי, וכמה שהוא מאשר לי להיות חמוד - זה לא נוח לי עם זה וזה לא נעים לי.
זה פטרוני, ואני לא רוצה שכל כך יאהבו אותי מלמעלה, ויטפלו בי, ויעשו לי תכנית איך יהיה לי טוב.
תשחררו שמה, תנו לי להיות מה שאני, תאפשרו לי, תפסיקו לספר לי מה טוב לי ומה אתם דואגים לי כל כך,
תלמדו להעריך את מה שיש לי ולא לאהוב וללטף, אלא לכבד את זה שאני שונה ממכם.
תבינו שיש לי אופציות חדשות שאין לכם
שאני מבין יותר ממכם
שאני לא ילד חמוד, אלא ילד צבר שלא מפחד, ואמיץ יותר מאבא, ומסתדר בלעדיו,
הצורך הבסיסי מתבטא לא באהבה עוטפת ומחבקת, אלא באהבה שנותנת מקום, שמשחררת, שמאמינה, שתובעת.
יותר הערכה ועצמאות מאשר דאגה שמספקת את האישור הקיומי שלי.
האלוקות כפי שהיא מופיעה בציבור כיום, (אם היא לא זועפת כמו של הדור הקודם), מרעיפה על האדם אהבה, ולא שותפות.
ואנחנו מחפשים אהבה מבגרת ובוגרת. שזה כוונת הבורא.
(נתקבל אצלי במייל מאבא של בחור)
