קלמן ליבסקינד 25/09/2020 12:47
תגיות: אביחי מנדלבליט / קלמן ליבסקינד / שמעון ריקלין / יעקב ברדוגו
גידולי פרא תקשורתיים
וכאן אני רוצה לעזוב רגע את עצמי ולהתמקד במשהו חשוב הרבה יותר. קוראים לו עיתונות. במשך שנים פיללנו בימין לעיתונות "אחרת". רצינו שבתקשורת הכללית ישתלבו גם עיתונאים שגדלו בבתי גידול שונים מאלה שגדלה בהם רוב הברנז'ה בעבר. שיגוונו אותה. שיעשירו אותה. שיכניסו לתוכה פנים אחרות. במידת מה, זה קרה. יש כיום בתקשורת יותר פרצופים "אחרים" מבעבר. אבל לצדם של אלה, צמחה לה באין מפריע גם ערוגה מסוכנת של גידולי פרא תקשורתיים. אנשים שברובם לא כתבו מעולם ידיעת חדשות, ולא אספו מעולם מידע, ולא חיטטו מעולם בארכיון מצהיב, ולא דיברו מעולם עם מקור, ולא הצליבו מעולם סיפור.
אלה נשאבו אל הוואקום שנוצר בהיעדר עיתונאים ימניים, ובמסלול ירוק ומיוחד דילגו על שלב הטירונות והלימוד ורכישת הכלים, ודי היה להם שמישהו הניח לידם מיקרופון כדי שיוכלו להביט במראה ולראות שם, ניבטת אליהם, דמות של עיתונאי. אנשים ללא הבנה עיתונאית. אנשים ללא אתיקה עיתונאית. אנשים ללא כבוד לערכים עיתונאיים. ועבורי, כמי שאוהב את המקצוע הזה וכמי שהמקצוע הזה חשוב לו, מדובר בעסק עצוב ומייאש. אני מכיר את הטענה שלפיה יש בתקשורת הכללית מעט מדי תומכים לבנימין נתניהו. אני מסכים איתה. הזכרתי אותה בעצמי יותר מפעם אחת. חשוב שהתקשורת תתגוון גם באנשים שבאים מתוך אותם 35 מנדטים שהצביעו לליכוד. אלא שתמיכה בליכוד או בנתניהו לא יכולה להיות הקריטריון היחיד שהופך אדם לעיתונאי.
קחו את שמעון ריקלין. מדי מערכת בחירות עולה שמו כמועמד ברשימה כזו או אחרת לכנסת. יקבל שריון אצל הרב רפי פרץ או לא יקבל? ישולב ברשימת הליכוד או לא ישולב? בואו נזכור שאלמלא התגלגל במורד הרשימה בפריימריז של הבית היהודי ב־2015, אחרי מנהלת האולפנה של קדומים, אולי היה היום חבר כנסת. ומכיוון שהוא לא חבר כנסת, הוא "עיתונאי". ואם הוא לא נכנס לרשימה של נתניהו לכנסת, אז הוא מראיין את נתניהו או מפרשן אותו בתוכנית האקטואליה שלו. העיתונות כחלטורה.
בנימין ושרה נתניהו וחברי הליכוד (צילום: מרק ישראל סלם)
ריקלין, כמובן, לא לבד. ארז תדמור העיד על עצמו השבוע: "אני בתקשורת מ־2003". מה זאת אומרת "אני בתקשורת"? היום הוא שדרן רדיו ומגיש תוכניות אקטואליה. בין לבין, בארבע מערכות הבחירות האחרונות הוא היה חבר בצוות קמפיין הבחירות של בנימין נתניהו. חברים, זה לא הולך ככה. או שאתם עיתונאים או שאתם פוליטיקאים. רצינו הרבה מאוד שנים שאנשים שגדלו במקומות שבהם אתם גדלתם ישתלבו בתקשורת, אבל לא ככה.
ואני מבקש מכם, צרכני התקשורת מהימין, להבין שהבדיחה הזו היא על חשבונכם. כי כששמעון ריקלין מסביר השבוע ב"חשיפה" מהדהדת ש"הרבה מהסיפורים שאתם שומעים על בית המשפט העליון ועל שופטי בית המשפט העליון באים ממנדלבליט", ולא מביא לזה ראיה, ולא מביא לזה הוכחה, ולא מביא לזה תגובה, וזורק את זה לחלל האוויר בשידור חי רק בגלל שהוא שמע משהו ממישהו, זה טירוף. ואני מקווה שאתם זוכרים שאני מכיר מקרוב כמה דברים שקשורים לתחקירים שפורסמו על שופטי העליון.
וכשמגיש אקטואליה ברדיו גלי ישראל כמו ארז תדמור מסביר שיש בעיה שעיתונאים מתוך המחנה מחלישים אותו, כי "מבחינתי, אנחנו כולנו אמורים לאכול מאותו מסטינג, כולנו פה נלחמים במלחמה בתנאי נחיתות קשים, כשאנחנו מעטים מול רבים" - אתם מבינים שאין בין האיש הזה לבין עיתונות ולא כלום. שעיתונות עבורו היא חלטורה, שמסייעת להעביר את הזמן בין מערכת בחירות אחת לשנייה. שיום אחד הוא במטה הבחירות של הליכודניקים, ויום למחרת הוא מראיין אותם, וחוזר חלילה.
ראיתי השבוע ציוץ של יערה זרד, שהצטרפה גם היא לחבורה. היא צייצה בטוויטר ש"הסיפור הוא החיבור הפוליטי בין מנדלבליט לפוליטיקאים שניסו להשפיע על עיתונאים בציונות הדתית". זרד שימשה בבחירות לכנסת ה־21 כדוברת מטה הליכוד, והיום היא מגישה ברדיו. כאמור, הסברתי כבר מה שווה הקונספירציה הזו, שהיא ציטטה. אבל בעולם העיתונאי הזה, שבו אין חוקים, ואין כללים, ואין עובדות, ואין הוכחות - הכל עובר. יום אחד אתה בקמפיין, יום למחרת אתה מסקר את הקמפיין.
אופציות למאזינים
כדי להבין כמה עמוק הבור, אקח אתכם לראיון ששמעתי השבוע, שבו שוחח נעם פתחי, עוד מגיש אקטואליה בגלי ישראל, עם שמעון ריקלין. השניים שברו את הראש בניסיון להסביר מה היה יכול לגרום לי לכתוב טור שבו אני מציע לנתניהו לרדת מהבמה הפוליטית תמורת סגירת תיקיו הפליליים. "בוא ניתן למאזינים את האופציות", הציע פתחי. "יש אופציה אחת שאומרת: 'קלמן ליבסקינד קיבל איזשהו איתות ממערכת המשפט ומהגמוניה... מדברים על לחץ ממערכת המשפט שאולי שלחה מסרים. מדברים על התאגיד. בנאדם מתפרנס מאיזשהו מקום, שהקו האנטי־נתניהו שם מאוד בולט. או שיכול להיות שמדי פעם צריך לשלם איזה מס כדי לקבל איזה קרדיט".
המחשבה שעיתונאי כותב משהו פשוט כי כך הוא חושב, עלתה בשיחה רק הודות להימצאותו של יותם זמרי באולפן. לריקלין, אגב, היה הסבר מצוין משלו למניעי הכתיבה שלי. "עיתונאי הציונות הדתית שוב ושוב לא עומדים בלחץ שהשמאל מפעיל". בוא אזכיר לך משהו, שמעון יקירי. כשאתה עוד עסקת בהקמת מאחזים (מקנא בך על זה), הרבה לפני שעברת לדווח מדי בוקר על הנעשה בבית הקפה החדש שלך ליד תיאטרון הבימה, אני כבר התקוטטתי שנים עם כל הברנז'ה התקשורתית על סוגיות של ימין ושמאל, נתניהו ואנטי־נתניהו. אני ועוד שניים וחצי עיתונאים בימין. אז לטעון שבגיל 50, אחרי 23 שנה בעיתונות, נשברתי מהלחץ "שהשמאל מפעיל", או שהחלטתי למצוא חן בעיני מישהו, זה יותר מטומטם ממביך. אבל כשהכל מטומטם, אז הכל נשמע הגיוני.
קחו את אלי צפורי, שבמשך שנים עשה את עבודתו העיתונאית בשולי העיתונות הכלכלית, ואז, בבוקר אחד דרך כוכבו בימין, כשהפך למגינו הגדול של בנימין נתניהו. שמעו נא, חבריי בימין, מדובר באיש שמנבל את פיו כמו שאיש מכם לא מנבל. במי שקורא ליועץ המשפטי לממשלה "עבריין" ולמשרד המשפטים "ארגון פשע", ואת מו"לית גלובס אלונה בראון הוא מכנה "אלונה שבלונה", ולנתי טוקר, כתב התקשורת של "דה מרקר", הוא קורא "נתי קקי", ואבישי גרינצייג, הכתב המשפטי של "גלובס", זוכה אצלו לתואר "כתבלב". אני שואל אתכם, ברצינות, לא מגיע לכם יותר מזה? אז נכון, הוא בעד ביבי. אבל זה כל מה שאתם צריכים?
רוצים להבין כמה מגוחך האיש הזה? אחרי הטור שלי בשבוע שעבר הוא כתב שאני קורא לנתניהו ללכת מכיוון שאני פועל "בשירות בנט". ובכן, בואו אספר לכם משהו. אין לי קשר עם נפתלי בנט. בנט מחרים אותי כבר כמעט שנתיים. למה? כי מתחתי עליו ביקורת. כן, ממש כמו שמתחתי על בנימין נתניהו. ובעקבות הביקורת הזו בנט נעלב עד כדי כך, שבמשך שלוש מערכות בחירות הוא סירב להתראיין אצל אסף ליברמן ואצלי. בנט ואני לא מדברים, לא נפגשים, ואם אני זוכר טוב הפעם האחרונה שראיתי אותו בגודל טבעי הייתה כשהיה שר החינוך. אבל למה שאיש כמו ציפורי יבדוק משהו, כשהוא יכול לכתוב שטויות ולקוות שיהיו מי שיהדהדו אותן?
ואני חוזר לריקלין, כי חשוב לי שתבינו כמה הקבוצה הזו, על מגוון חבריה, משמידה כל ערך עיתונאי. השבוע הוא סיפר בתוכנית הטלוויזיה שלו, שהוצע לו להיפגש עם היועץ המשפטי לממשלה, והוא סירב. למה? "כי אני לא מאמין לו לאף מילה, אז אני לא רואה טעם להיפגש איתו". בואו נשים בצד את ההכחשה הגורפת שבאה לעניין הזה מכיוונו של דובר משרד המשפטים. בואו נגיד שהטענה נכונה, ושמנדלבליט בעצמו טלפן לריקלין והזמין אותו אליו (כאמור, זה לא קרה).
אני רוצה שתבינו משהו. המציאות שבה שמעון ריקלין תוקף במילים בוטות, באופן יומיומי, את היועץ המשפטי לממשלה, וכשזה רוצה להסביר לו את עמדתו הוא מודיע לו שהוא מסרב לשמוע אותה - היא האנטי־עיתונות בהתגלמותה. זה לקחת את המקצוע שלנו ולהפוך אותו לג'ונגל של פראי אדם. ח"כ אחמד טיבי, ואת זה יודע כל מי שקורא את הטורים שלי, הוא לא בדיוק כוס התה שלי. כתבתי פה אינספור פעמים נגדו ונגד התמיכה שלו במחבלים.
אם זה היה תלוי בי, אנשים כמוהו היו נפסלים מלכהן בכנסת. ועדיין, כשעבדתי על תחקיר שהיה קשור בעקיפין למשהו שנגע בו, וטיבי הרים לי טלפון והזמין אותי אליו כדי להסביר לי את עמדתו, לא חשבתי לרגע שאני רשאי להגיד לו לא. זה אל"ף־בי"ת של המקצוע שלנו. זו לא הפעם הראשונה שאני כותב בכאב על מה שמתרחש בשולי העיתונות הימנית, אבל המצב הולך ומחמיר. על חלק מתקשורת הימין אפשר לומר בצער רב, ובהישען על האמירה המפורסמת ההיא של יעקב חזן: רצינו לגדל דור של עיתונאים, ובמקומם צמח לנו דור של שרלטנים. גמר חתימה טובה לכולם.
כל הזכוץ
נשלח מהאנדרואיד שלי
