הצדיק שאכל י"ג קורקבנים, גנח והתעלה.

התגובות החסידיות באשכול זה, ממחישות להפליא את טענותיו של שמחה אסף בהתבסס על האופן בו סופר על התנצרותו של מוישניו בן הגר"ז. הביאו סיפור שמקורו בספר חסידי של הרבי מקרעטשניף (סבו של הרבי מפיטסבורג הי"ד), וכולל מאמר של המספר או האדמור בשבח אותו מעש ; אז דבר אחד ברור - בין הסיפור היה (כמו שראוי לחסידים להאמין), ובין אם הוא לא היה (כמו שחשודים הרבה סיפורי חסידים) - על החסידים להאמין שכל פרט שבו לגיטימי וטוב. והאמת, צודק קלעפער- אין שום בעיה בסיפור ודווקא המסר שלו חזק מאוד. גם רבי אלעזר בר"ש היה קדוש ומחובג לאלוקות עם זה שהוא פתח עת הבוקר ב60 תאנים; וכאן המסר שהרבי מאפטא היה מאוד מחובר לאלוקות למרות שהיה מקדיש זמן ויחס למה שנראה כתאוות העולם הזה (וגם זה לא לגמרי נכון, כי היה זה בתור "טועמיה"). זה בסדר גמור, אגב לפני מספר שנים היו מספרים על אדמור מסוים מבני ברק, שמי שהשתתף בשולחנו לעולם לא יבין את דרשת חזל "שבעך- ולא אכילה גסה". אבל כאן פתאום מגיעים כל מיני ניקים מגזע החסידות ובוחרים לתת גול עצמי ולזרוק אבן לבאר שממנה שתו, תוך שהם מתבכיינים כדרכם על הלוטפאקים וכו, כאילו מה ללוטפאק עם רבי זה או אחר דקרעטשניף.... אבל אני לא חס על שום רבי שהתבזה כאן בידי החסידים, כי אם היה לאנשי החסידות שכל, הם היו קוראים את התוכן ומקבלים אותו בטוב ואף מוסיפים לקח. אבל מי שהדריך אותם ללימוד לא מעמיק גרם להם גם לקרוא כמה מילים ולהתחיל לנבוח בלי להבין כמה הם מבזים את עצמם ואת רבותיהם.