ד''ר איל מעוז: ''כל יום שנכנסתי ל'קמפוס החרדי' - הקאתי''

מקרה א'

כאשר הגיע הרב דסלר ללונדון בשנות השלושים, ופגש שם את הניסיונות העלובים, לטעמו, לספק לילדי ישראל חינוך יהודי נאות ב"תלמוד תורה" (מעין בית ספר ערב לילדים שבילו את היום בחינוך הכללי הלא יהודי שהופעל על ידי ועד הקהילה), לא היה ספק בלבו,

מכל ארבע מאות הילדים שבתלמוד-תורה נוכל להחשיב רק את האחד או השניים ש"גנבנו" מתוכם ושלחנו אותם לישיבות. השאר לא יזכרו גם את נוסח הקדיש.

השימוש במלה "גנבנו" כאן אומר הרבה. הילדים אמורים להיגנב מהוריהם: לא מהורים מתבוללים או פוקרים שאינם שולחים את ילדיהם לחינוך יהודי כלל, אלא מהורים שהם יראי שמים באופן עקרוני אבל אינם מבינים ששיטתם החינוכית לא תצלח ושילדיהם יצאו מהמערכת בורים וחסרי כל קשר ליהדות. זה מה שסבר הרב דסלר, (מכתב מאליהו חלק א, בהקדמה)

מקרה ב

בשנות השבעים – שמונים היה מחסור בישיבות התיכוניות בר"מים בקיאים בגמרא כדבעי, נאלצו לקחת ר"מים מישיבות חרדיות, אחר כך ראו שהר"מים עצמם מעודדים את התלמידים לעזוב את ה"תיכוניות" וללכת לישיבות קדושות. החלו לפטר ר"מים חרדיים על ימין ועל שמאל. ולהכניס ר"מים סרוגים גם אם לא שלטו בגמרא כדבעי.

לגופו של מקרה, אם הפרופ' הטיפש היה מדגיש "תראו איך אני מוכר מוצר שאינני מאמין בו", הוא היה יוצא גאון בשיווק.

מה שהוא עשה כעת, זה לתת חרב בידי כל מתנגדי האקדמיה החרדיים, ובטווח הארוך – נזק כלכלי לציבור החרדי.