אחת הסוגיות שהיו לי מהיותר קשות ללימוד והעברה, הייתה סוגיה שלמדנו בשבוע שעבר בסדר הדף היומי (פסחים דף מט') ועוסקת ביחס אל עמי הארץ בחברה ובמסורת היהודית. באותה סוגיה מופיעים ניסוחים שלא רק שהנם קשים לעיכול, אלא אף כמו מעוררים סימני שאלה לא פשוטים על מוסריותה של החברה היהודית והיכולת שלה להיות סובלנית ומתחשבת אף ביחס לאלו שלא זכו להגיע למעמד תורני גבוה של תלמידי חכמים. קחו לדוג' טקסט אחד מובהק שכזה: 'אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת אמרו לו תלמידיו ר' אמור לשוחטו אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה'. ואם לא הבנתם מה זה בעצם אומר, הרי שלדעתו של רבי אלעזר, מותר לדקור למוות עם הארץ, אפילו ביום כיפור שחל בשבת. אה, וזה לא כמו שחיטה שצריך לברך קודם לעשייתה, במקרה הזה של דקירת עם הארץ למוות אפשר לעשות זאת אפילו בלא ברכה. טוב, זה כנראה לא ממש כפשוטו. אבל נראה לי שמהטקסט הזה אנחנו יכולים ללמוד, אודות המשמעות והמקום של אתוס הלימוד בחברה ובמסורת היהודית.
ואם לחדד עוד יותר את טיבו של האתוס הזה, הרי שהדבר שאנו למדים מאותם טקסטים אמורים, הוא שבראייה היהודית תכליתו של הלימוד בבית המדרש, הוא הרבה מעבר להענקת ידע והעשרה תורנית. אלא ליצירת צורת אדם מסוימת שעונה לשם 'תלמיד חכם'. זהו מודל אנושי גבוה, שנתפס כנעלה, נבדל ומיוחד. יש לכך הרבה מאוד דוגמאות אפילו במישור ההלכתי, על האופן שבו המודל האנושי הזה, הוא האולטימטיבי ביותר ושאליו יש לשאוף ולחתור. כמובן שראייה שכזו מעמידה כמו ממילא את המודל הנגדי, היינו זה של עם הארץ, כזה הנגטיבי והסותר ביותר את אותו מודל אידיאלי של תלמיד חכם. מן תמונת מראה, כל מה שאנחנו מקדשים ומעלים על נס את תלמיד החכם, אנו מקצים ומתעבים בדמותו של עם הארץ, ע"כ המשתמע מכך.
אתם מבינים? תכלית החינוך היהודי, הרבה לפני שתכליתו להפוך אותנו לבעלי ידע עשיר באוצרות הרוח וההגות היהודית, אלא כמו להפוך אותנו לאנשים מזן אחר, כאלו העונים לשם 'תלמידי חכמים'. ובהקשר זה, מרכיב הידע הוא כמובן חשוב מאוד ואפילו קריטי, אך הוא בוודאי איננו תמצית העניין. יש לו הקשרים והשלכות מנטאליות, תודעתיות ורוחניות שונות.
ולמה אני אומר לכם את כל זאת הבוקר? כי זה התחבר לי לכתבה טלוויזיונית שצפיתי בה אמש. הכתבת איילה חסון מערוץ 13 זכתה לביקור מאחורי הקלעים אצל המנהיג היותר משמעותי ומשפיע בחברה החרדית, ואולי גם בחברה הישראלית כולה (בין אם אוהבים זאת, ובין אם לאו), ה"ה הרב חיים קנייבסקי. חסון הצליחה לחשוף אל מול המצלמה, את חייו ודמותו של הרב, והאופן שבו הוא מיישם בעצמו, אולי באופן העמוק והרדיקלי ביותר, את המודל המסוים הזה של 'תלמיד חכם' שאנו מדברים בו. ואם תרצו, מה שהמצלמה בעיקר ראתה שם, זה יישום מופתי, כמעט כפשוטו ממש, של ההוראה ההיא מן המשנה במס' אבות: 'כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל'. זה משהו שכל כך קשה להעביר למאן דהו מבחוץ. מה בדיוק עושה שם כול היום, היהודי הקשיש הזה? איך הוא מצליח להישאר כך ספון במקומו לאורך כל כך הרבה עשרות שנים, לחזור ולגרוס, לשנן ולהעמיק שוב ושוב באותם טקסטים בדיוק, פעם אחר פעם. זה נראה כמעשה שאין מוזר וחריג הימנו. סותר באופיו את כל מה שאנחנו יודעים ומכירים על החוויה האנושית המצויה, על האופן שבו אנו משיגים תחושות של עונג, הישגיות וסיפוק. אבל אם תרצו, התשובה נעוצה בראשית דברינו כאן, מעשה הלימוד הזה, הרבה יותר ממה שהוא קשור לרכישת ידע (תאמינו לי, מסת הידע העצומה שר' חיים קנייבסקי לומד מידי יום, כבר ממזמן חרוט היטב בזיכרונו. ואתם מוזמנים לנסות אותו בכך), היא קשורה לתחזוק של מקום רוחני מסוים. של אותו מעמד רוחני ייחודי מסוים ונבדל של 'תלמיד חכם', שמי כמו ר' חיים קנייבסקי הצליח להימצא ולהיות שם. בעיניו, כל רגע של בטלה מאותו עיסוק תורני טוטאלי ואינסופי, משמעותו חריגה אקוטית מהדרישות המחמירות והכה תובעניות שנגזרות מן המעמד המסוים ההוא.
וזה התחבר לי לסוגיה היותר גדולה, זו שמשחרת לפתחה של החברה הישראלית כולה. האופן שבו החברה החרדית בוחרת להפר כך בשער בת רבים, את הוראות המדינה בדבר סגירתם של מוסדות החינוך, כחלק מגזירות הסגרים שהולכים וניחתים על ראשינו פעם אחר פעם. ולמען הבהר דבר, אומר כבר עכשיו, כי אין בדברים דלהלן, איזושהי הסכמה והזדהות, אדרבה, את ביקורתי כלפי החברה הזאת, ואלמנטים של הפקרות נוראה שרווחים בחלקים נרחבים בה, הבעתי כבר לא פעם בעבר, כאן ובמקומות אחרים. אך עדיין, דומני שמן הראוי להציג גם צדדים שעשויים לפחות להוות מקור ללימוד זכות והבנה, גם אם בו זמנית נבחר שלא להסכים ולחלוק נמרצות.
בראייה החרדית, מערכת החינוך, לפחות זו של הבנים, הרבה יותר ממה שתכליתה להעניק ידע והשכלה לבניה, היא מכוונת למקום גבוה ויומרני גבוה מעל גבוה, וזהו להיעשות כפלטפורמה פדגוגית, תרבותית ורוחנית, היכולה להעמיד ולהצמיח מתוכה תלמידי חכמים אמתיים. אם תרצו, לגדל את ר' חיים קנייבסקי של עוד שניים ושלושה דורות. זאת מן נוסחה של ברירת מחדל פדגוגית קדומה, שכבר מופיעה בתלמוד בגרסה הידועה של: 'בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים לַמִּקְרָא, יוֹצְאִים מֵהֶם מֵאָה לְמִשְׁנָה, יוֹצְאִים מֵהֶם עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד, יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי' ( קהלת רבה ז ' )
אתם מבינים 'אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי'! זה כול שמערכת החינוך הזו מחפשת: 'אדם אחד'. את אותו אחד ויחיד שבסופו של דבר יצליח להעפיל בהר ה' ולקום במקום קודשו. להיות זה שכביכול 'נעשה אדם נאמר בעבורו' (הל' הידועה המופיעה בס' הזוהר על רבי שמעון בר יוחאי).
זאת כמובן גרסה מאוד קיצונית וחריפה של המודל הזה שאני מדבר עליו. הוא מאוד לא קל לעיכול, ונושא בחובו לא מעט קשיים ובעיות. בראש ובראשונה באופן שבו מערכת החינוך הזו, נושאת בחובה אופי אליטיסטי ומנותק. מתקשה למצוא התאמות וגמישות פרגמטית ביחס לכאלו שלכאורה לא ניחנו ביכולות וכישורים להגיע ולהיות אותו 'תלמיד חכם' אידיאלי שאנו מדברים אודותיו. וישנם עוד כמה רעות חולות ממש שנגזרות מן המתודה הפדגוגית המסוימת הזו. אבל בשורה התחתונה, אם אוהבים זאת יותר או פחות, זאת אופייה העמוק של מערכת החינוך הזו. כך שמנקודת ראותה, כאשר היא באה לשקול את שאלת הפסקת הלימודים, וזאת בגין מגיפה נוראה שמשתוללת בראש כול חוצות (ובעיקר דווקא שם, והמספרים רק מהימים האחרונים של מה שקורה שם בחברה החרדית, מבהילים ממש!).
כי אם כל מערכת חינוך אחרת מוכרת, כאשר היא באה לשקול את שאלת הפסקת הלימודים, היא עושה זאת בראש ובראשונה בפריזמה החינוכית של הענקת הידע וההשכלה, זאת לצד אלמנטים תרבותיים וחברתיים נוספים. אך בחברה החרדית הפריזמה ואמת המידה שבה נבחנת השאלה הקשה הזו, היא שונה במהותה. שם השאלה הנשאלת היא, אם ומה עלולה להיות התוצאה של מהלך דרמטי שכזה של הפסקת לימודים, ביחס למטרה העילאית שאותה היא חרטה על דגלה: העמדת תלמידי חכמים אמתיים. כי מה לעשות, ידע אפשר למלא ולהשלים באופנים שונים ומגוונים, אבל את אותה חוויה מסוימת שהופכת אנשים לתלמידי חכמים, מאוד קשה, עד כדי בלתי אפשרי לקטוע כך באחת, ולצפות שאותו חלל יתמלא איכשהו באמצעים אחרים.
הדברים מהדהדים לנו את אותו משל מפורסם שמופיע בתלמוד בשמו של רבי עקיבא, אדם שאין מובהק הימנו לייצג את אותו מודל אידיאלי של 'תלמיד חכם' שאנו עוסקים בו:
'מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה - לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי רְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם כְּשֵׁם שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבְּחַיּוֹת? לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה! וּמָה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
אַף אֲנַחְנוּ, עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ - כָּךְ, אִם אָנוּ הוֹלְכִים וּמְבַטְּלִים מִמֶּנָּה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה'.
זה כאמור, עניין מאוד דק ולבטח לא קל להבנה, ובוודאי שלא להזדהות על נקלה. אך עדיין דומני שגם אם אנחנו ממש לא מסכימים עם הגישה הזו, יש בעצם ההכרה במודל הזה, את היכולת איכשהו לקבל אחרת, שמא קצת יותר בהבנה והתחשבות, דפוסי התנהגות שעל פניהם גובלים בהפקרות נוראית ובהתייחסות שערורייתית לסוגיות של פיקוח נפש ממש. ואם לחזור לרגע לכתבה הטלוויזיונית הנזכרת, אז דומני שכך בלי משים, איילה חסון חשבה שהיא נותנת לנו אך הצצה אל מאחורי הפרגוד של ר' חיים קנייבסקי הדמות והמנהיג, אך בפועל קיבלנו הצצה רחבה ומעמיקה בהרבה לסיפורה של החברה החרדית כולה, ותפיסתה הפדגוגית – תורנית בדייקא.
שבוע טוב, בריא ופורה לכולנו!
אודי הרשלר
נשלח מהאנדרואיד שלי
