יצי מקרית ספר "חיינו פה בלעדיכם יופי"

אז אמרתי שאכתוב על הסדרה של שרקי, הנה זה בא.

ראשית הקדמה והתנצלות, אני לא חוקר של החברה החרדית, כל מה שאכתוב הוא על בסיס התרשמות אישית וההיכרות שלי בלבד, אין לראות בדברים שאכתוב (כמו גם בכתבה של שעה) מחקר מבוסס ומעמיק, אלא נטו התרשמות אישית והגיגים שעלו לי בעקבות הצפייה.

אני חושב שרוב השיח באינטרנטים בעקבות הכתבה היה על יצי. אברך סטנדרטי מקרית ספר, המיינסטרים של המיינסטרים של הציבור החרדי-ליטאי.

ולא סתם, יצי בהחלט סיפק כמה אמירות שנויות במחלוקת.

אני לא מכיר את יצי אישית, אבל אני בהחלט מכיר "יצים". אלו היו רוב השכנים שלי עד לפני שנתיים, אלה היו חברים שלי בישיבה, הם עדיין חלק מהאנשים איתם התפללתי בבית הכנסת (משהו שכבר כמעט ולא קרה בשנה האחרונה).

כשהכתבה מתחילה יצי עושה רושם של אדם נעים מאוד, נראה שהוא אדם מקסים סך הכל שמנסה לתמרן בין מטלות החיים, האידאלים והתשוקות, ממש כמו רובנו.

אבל יש משהו שאני ממש שמתי לב אליו ואני לא בטוח שעבר לרוב הצופים. רוב הזמן כשיצי מדבר, הוא לא מדבר - הוא מדברר.

הוא מנהל דו-שיח עם בן שיח דמיוני. הוא עונה לשאלות שלא נשאלו, כי הוא חושב שהוא צריך לענות עליהם.

יצי עושה מה שכל חרדי עושה במפגש עם העולם החילוני, הוא הופך להיות הדובר. ושם בדיוק הקטעים הלא נעימים של השיחה איתו.

כי כשיצי מדבר על להכין אסאדו באמצע שבוע, הוא חוזר להיות יצי. כשהוא מדבר על התשוקה שלו לגיטרה, הוא חוזר להיות יצי.

אבל כשהוא מדבר על להישאר ללמוד בכולל מול לצאת לעבוד - הוא הופך להיות הדובר.

ומה שיצי לא מבין, זה שהשפה של המשגיח בישיבה, היא לא השפה של המראיין, והיא ודאי לא השפה של הצופה.

כשיצי מדבר על כך שהוא חושש לצאת לעבוד, לצופה החילוני זו נשמעת התרסה, חוצפה ממש. "מי אתה בכלל, שתשב ותלמד בכולל על חשבון משלם המיסים?!".

אבל יצי בכלל לא עונה לשאלת הצופה, יצי עונה לעצמו. כשהוא שואל את עצמו אם להמשיך לחיות מ1600 בחודש כאברך ולהגשים את האידאל, אבל לחיות חיי דחק ועוני וויתור - או לוותר לעצמו על חובת הלימוד ועל האידאל, ולעבוד כמו איזה פריווילג שיכול להרשות לעצמו משכורת גבוהה על חשבון לימוד התורה.

כן, זה איך שחווה את זה אברך ממוצע. הוא לא חושב על הלימוד כפריווילגיה ועל העבודה כחובה, אלא בדיוק להיפך. מבחינתו אני בחרתי בדרך הקלה, אני מרוויח משכורת יפה וחי בבית מרווח ורק קובע עיתים לתורה, אבל הוא בחר בדרך הקשה, הוא חי חיי עוני כדי להגשים את האידאל של "בית של תורה".

יצי לא חושב כמה זה עולה למשלם המיסים, ה800 שקל שהוא מקבל ממשרד הדתות נראים לו זעומים ביחס למשכורות התלת ספרתיות של הציבור הכללי.

ופה אולי נעוצה הבעיה האמיתית של הציבור החרדי. האברך הממוצע לא חושב כאזרח במדינה. הוא חושב על עצמו כמרטיר. הוא רואה כמה הוא מקריב למען המטרה, אבל אין לו מושג, באמת שאין לו, כמה כל האחרים מקריבים בשבילה.

זו תפיסה מאוד גלותית, שמתכתבת ישירות עם הפעם הבאה שבה יצי הופך להיות המשגיח שלו ולא הוא. הפעם בה הצלם מרגיש שיצי מתנשא עליו.

יצי עונה לו תשובה שאני בכלל לא בטוח שיצי מאמין בה. "אנחנו היינו פה קודם", הוא אומר. "רק אל תפריעו לנו".

התפיסה האברכית הקלאסית, היא שהאברך סך הכל רוצה לשבת וללמוד, ורק צריכים לא להפריע לו. מה זה הפרעה אתם שואלים? הפרעה זה ארנונה, הפרעה זה מס הכנסה, הפרעה זה חובות לביטוח לאומי.

הוא הרי מקריב פה כל כך הרבה, הוא הרי מוותר על כל מנעמי החיים כדי לשבת וללמוד, הוא היה יכול לצאת לעבוד ולהרוויח מלא כסף, במקום זאת הוא "ממית את עצמו באוהלה של תורה". אז איך אתם בכלל באים ומבקשים ממנו עוד כסף?

כשמבינים את זה הרבה פרדוקסים נפתרים. הציבור החרדי הוא ציבור שחרט על דגלו עזרה. עזרה לכולם. בחיים לא שמעתי שארגון חסד חרדי סירב לבקשת עזרה של חילוני. להיפך, החרדים אוהבים להתגאות בסיפורי חסד על חרדים שעזרו לחילונים או לערבים. אלו הסיפורים שמופיעים בגיליונות פרשת השבוע שמחולקים בכל בית כנסת.

איך התדמית הזאת מסתדרת עם תדמית הנצלן שחי על חשבון החילונים?

התשובה פשוטה, זה לא. החרדי הממוצע לא רואה בעצמו נצלן, הוא לרגע לא חושב שהוא חי על חשבון החילוני. הוא באמת לא יודע איך זה עובד.

מבחינתו הוא מקריב בשביל האידאל והחילוני נהנה מחיי רווחה.

רק כשמבינים את זה יכולים להבין למה החרדים מתייחסים לניסיונות לשנות אותם כאל ניסיונות להכחיד אותם.

מבחינתם, כשאיר לפיד מבקש מהם להתגייס או להשתתף יותר בשוק העבודה, הוא לא מבקש מהם לתת חלק שווה, הוא מבקש מהם להחריב את עולם התורה ולהמיר את חיי הנצח בהבל גשמי וזמני.

אז מה כן? התשובה האמיתית תבוא רק מבפנים, יותר חרדים בכנסת שלא במפלגות חרדיות למשל, יותר ממחי"ם, יותר ישיבות תיכוניות חרדיות, יותר מסלולים מותאמי חרדים בצבא. יותר תמיכה באנשים כמו בצלאל כהן ודומיו.

הדברים האלה יכולים מאוד לעצבן את החילוני הממוצע, תאמינו לי אני מבין את זה, אבל זו הדרך היחידה להרחיב את הקצוות ולקרב את המיינסטרים החרדי לציבור הכללי, החילוני. לא לקרב במטרה לשנות, אלא במטרה ליצור ערוצי תקשורת, כדי שהמיינסטרים החרדי יתחיל להרגיש כמו אזרח במדינת ישראל.

אחרת, אנחנו דנים את עצמנו למלחמה שלא תסתיים לעולם. גם אם תיווצר קונסטלציה פוליטית שבה יהיה אפשר לשלול את כל קצבאות משרד הדתות לאברכים, ותהיה הגבלה על קצבאות ילדים, התוצאה לא תהיה שינוי - אלא הקצנה.

עלינו לפעול לשילוב, ולקידום של חרדים לתפקידי מפתח במדינת ישראל, כדי לפעול למצב בו הציבור החרדי ירגיש אזרח במדינתו.

האם זה אפשרי? אני מאמין שכן. האם זה יהיה קל? בטוח שלא.

אוראל ציון https://www.facebook.com/orel.zion