קשריו עם חסידות חב"ד מחב"דפדיה[עריכה]
עם אדמו"ר הריי"צ[עריכה]
אדמו"ר הריי"צ היה שולח מדי שנה בשנה להגרי"ז ארבעת מינים מהודרים. בשנת ת"ש, כאשר הגיע ערב חג הסוכות הדיעו להגרי"ז כי גם השנה מוכן עבורו אתרוג בביתו של אדמו"ר הריי"צ, שהיה במרחק הליכה של כמה שעות. אך הדרך הייתה בחזקת סכנה מכיון שהנאצים הפציצו את הדרך מדי כמה שעות. בחור אחד מחסידי גור התנדב ללכת, אך מכיון שאדמו"ר הריי"צ העתיק את מקומו באותה שעה מאכסניא לאכסניא בגלל ההפצצות שהתחדשו מדי זמן קצר בכל מיני אזורים, לכן הבחור היה צריך לחפש אחרי אכנייסתו של הריי"צ, וכך חיפש את מקומו מאכסניא לאכסניא עד שמצאוהו לאחר כמה שעות[1].
כאשר הרב מנחם פרוש נסע לארצות הברית בסביבות שנות הקמת המדינה, הוא בא להיפרד מגאב"ד בריסק. באותה הזדמנות ביקשו הגרי"ז שיכנס לאדמו"ר הריי"צ ויבקש בשמו להשפיע על מר שזר, שהיה אז שר החינוך, לאפשר המשך קיומם של הת"תים הוותיקים שלימדו באידיש. הגאון חזר על בקשתו שלוש פעמים וביקש מאוד שיבצע שליחותו.
כאשר הרב פרוש הגיע לאדמו"ר הריי"צ ואמר לו שיש לו שליחות מהבריסקער רב, אמר לו שלוש פעמים, "האמנם כן? הבריסקער רב שלחכם אליי?". הרב פרוש השיב בחיוב, ואז שאל הריי"צ מהי השליחות. כששמע את הבקשה להשפיע על שר החינוך מר שזר שיאפשר את קיומם של הת"תים הוותיקים ששפת הלימוד בהם היא אידיש., הוא הגיב מיד בארשת של רצינות: "זוהי השליחות! ובכן, כשאתה נוסע חזרה לארץ-ישראל תפגוש את מר שזר ותגיד לו שאני מבקש שימלא את הבקשה. וכדי שיידע עד כמה רצוני בכך, תמסור לו את הסימן המיוחד שיש ביני ובינו. תגיד לו, שאני מקווה שמשפחת רובשוב שבארץ-ישראל לא תבייש את משפחת רובשוב בחו"ל, והוא כבר יבין את הבקשה[2].
בנו של הגרי"ז, רבי מאיר, סיפר שהגרי"ז והרבי הריי"צ חשבו לברוח יחד מוורשא, אך דבר זה לא יצא לבסוף על הפועל.
בעת שפרסם הרבי את חיבורו הראשון הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים, נעשה רעש עצום בעולם התורני מהלמדנות העצומה המבצבצת מדפי הספר. אחד החידושים שקיבלו תהודה רבה הוא ה'צריך עיון גדול' שהעמיד הרבי על דברי הגר"א שטען שקושיית 'שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין' ניתקנה רק אחר חורבן הבית כשפסקו לאכול בהסיבה בכל עת. הרבי הקשה על הדברים מהשתמע בפירוש בדברי הרמב"ם שבזמן בית המקדש היו נשאלות חמש קושיות בליל הסדר כשקושיית כשמסובין בתוכן. צע"ג זה התפרסם והגיע אף לאוזניו של רבי יצחק זאב שנהנה ממנו מאוד[3].
חידוש ייחודי נוסף הטמון בדברי הרבי בהגדה היא האמירה ההחלטית שקוראי ההלל בעת שחיטת הפסח היו הלויים, בעוד שרווח בדברי האחרונים דעת רש"י הסובר שבני ישראל מקריבי הפסח קראו. את שיטתו בנושא, פרס הרבי באריכות בשני מכתבים ששיגר לרב שלמה יוסף זוין שתמה על השמטת שיטת רש"י[4]. הרב זוין שיגר לרבי את שיטת רבי יצחק זאב שהובאה בספר חוקת הפסח והרבי במכתבים הללו מבאר כיצד אין צורך להגיע לפלפוליו וחקירותיו בהסבר שיטת רש"י כפי שהבינה הוא. כמו כן ציין הרבי שהספר בו הובאו דברי רבי יצחק זאב (חוקת הפסח) אינו תחת ידו.
הרבי בשיחותיו התבטא אודותיו בהערכה. באחת משיחות הרבי שדנו אודות שלימות הארץ ציטט את פסקו של רבי יצחק זאב, תוך שמתארו כמדייק בלשונו, וביאר את נכונות הפסק על פי תורה.
מדובר היה אודות פסקו של רבי יצחק זאב בדין פיקוח נפש בשבת, שכאשר ישנו שאלה האם לבחור רופא ירא שמים או רופא אחר שפחות ידוע ביראת השמים שלו, אז היראת שמים לא מעלה ולא מוריד. הרבי הסביר באריכות, כי כשם שאמרו בהלכות שבת כי מצוותה בגדול שבישראל, ואין נותנים לנשים וקטנים לחלל את השבת כדי שלא יחשבו שיש איסור לחלל את השבת ויש ענין בזה, לכן לכתחילה עקרו את הענין מכל וכל שלא יתנו להם לחלל את השבת למרות שבקטנים יש רק איסור דרבנן, כך גם כאשר ישנה שאלה בין רופא שהוא ירא שמים ואינו ירא שמים, אין להעדיף הענין של יראת שמים, דבר שעלול לגרום בפעמים אחרות שיחפשו דווקא רופא ירא שמים וכתצואה מכך יגרמו ענינים של פיקוח נפש[5].
ביחידות של הגאון הרב פנחס מנחם אלתר (לימים האדמו"ר מגור) אצל הרבי בד' באייר תשמ"ג, דיבר עמו הרבי על הטענות כנגד שיטתו שהחיוב לחכות למשיח הוא בכל יום, והזכיר שזה עתה ראה שכך מובא גם בדברי רבי יצחק זאב - בהגדה של פסח שנדפסה זה עתה[6] - שמבאר את החיוב לחכות למשיח בכל יום ממש[7].
עם חסידי חב"ד[עריכה]
קשר טוב ומיוחד היה להגרי"ז עם מספר חסידי חב"ד בניהם הרב חיים נאה שהיה נפגש עם הגרי"ז עמו נפגש לעיתים קרובות[8] על פגישת הרב נאה עם אביו הגאון רבי חיים. התבטא הגרי"ז[9]: "הרב חיים נאה היה זמן קצר אצל אבי, והספיק לראות מה שהרבה אחרים לא רואים", כאשר נפטר הרב נאה[10] אמר הגרי"ז: "היום נפטר אדם שהעולם היה עומד עליו".
כמו כן הגרי"ז שיבח את דרך הלימוד של הרב אברהם צבי כהן [דרוש מקור].
סיפור מענין שאירע עם הרב אברהם צבי כהן והגרי"ז אירע לאחר שרבי יצחק זאב מסר חידוש בשם אביו - שהטעם שהגוזל מצה בפסח ואכלה, לא יצא בה ידי חובה על אף שלכאורה קנאה בשינוי שנוצר עם הלעיסה, היות ואין השינוי מהווה קנין גמור ואם יבוא הבעלים ויבקש את החפץ הנגזל הרי שיתחייב הגוזל להשיבו לו אף לאחר השינוי, אם כן - הסיק רבי יצחק זאב - אין השינוי מהווה קנין גמור. תלמידו של רבי יצחק זאב סיפר זאת באוזני הרב אברהם צבי כהן שנענה מיד אשר הדבר מפורש בדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך - "גזלה מחברו ואכלה, לא יצא שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממונו, חייב להחזירה לו.. בעל כרחו של נגזל, נמצאת שאינה שלו".
תלמידו של רבי יצחק זאב העביר לו את הדברים והוא נענה ואמר בהתפעלות עצומה: "עד שנמצא אצלנו חידוש כה מוצלח, מוצאים אותו אצל "הרב"[11].
