התוכנית המקורית של מירון שנגנזה בגלל הקנאים והרשויות

האסונות האחרונים, אלה של הקורונה וזה של מירון, הם איתותים, איתותים שלא פוסקים מלצפצף ולצרוח. החברה החרדית נופלת שוב ושוב שדודה בפני עסקניה ומנהיגיה.

הסיפור שמאפשר זאת הוא סוג של מצור. החברה החרדית, ובמיוחד תחת המטריה החסידית שלה, (שהשתלטה במובנים מסוימים על החברה החרדית כולה, ועל כך אכתוב בפעם אחרת), הרגילה את עצמה לחיות בעולם ללא ריבונות מדינית. בעולם שבו הריבונות היחידה היא הריבונות של המאגיה. זהו סדר אחר לחלוטין.

התגובות הן כאן, לפנינו. אומרים: "ר' שמעון לא רוצה אותנו כבר שנתיים", אומרים: "צריך להתחזק בצניעות, האסונות פוקדים אותנו בגלל שבנות לא לובשות גרביים" (יש אנשים שמבחינתם כל האסונות בעולם קשורים איכשהו לאשמתן של הנשים ולעצם קיומן בעולם), אומרים: "האסונות פוגעים בנו בגלל שאנשים מזלזלים בגדולי ישראל", וכו'.

ההפניה למערכת הסיבתית היא הפניה אוטומטית אל סיבתיות מאגית, וכשאומרים שבעקבות אסונות צריך לעשות חשבון נפש, עושים אותו, אבל חשבון הנפש הזה מופנה למערכת סיבתית אחרת לחלוטין, תמימה מצד אחד, אבל כזו שמאפשרת לעולם עמוס בעבריינות להשתלט עליה.

מערכת כזאת חיה בתוך הטרוטופיה מוחלטת, בתוך אי מבודד של הכרה אחרת, שלא מסוגלת לתת דין וחשבון על מקומה, כי היא תמיד מדברת בשם מה "שאי אפשר להבין".

אלמנטים אלה אינם אלמנטים של דתיות, של הלכה, וגם לא של חרדיות, הם אלמנטים שאימצה חברה שעם הזמן עיצבה את עצמה, את צורת הפעילות שלה, את צורת המחשבה שלה, דרך הפרקטיקה של הנפרדות, קיום אוטרקי לחלוטין, שבו שלטת אנרכיה מוחלטת, קרחת יער שבתוכה פועלים בעלי כוח בלי כל בקרה.

כך יוצא שההכרעות הפחות ריאליות נשמעות תמיד טוב יותר, כי הן מדברות בשפה של הקרבן, ובנוסף לכך בעוצמה של הלא רציונלי.

שכן, אם מדובר בטיעון מוסבר, שניתן לפירוק, למבחן, אזי אין לו כל יתרון, נשללה ממנו הילת ה"דתיות", כי בסופו של דבר מה יתרונו של החילוני על פני הדתי אם כללי השיחה הם שוויוניים?

יש לפנות אפוא אל שיח שמקדש את המוזרות, את "גזירות הכתוב", את הבלתי צפוי, מכיוון ששיח זה מהדהד אפוא את רוח הקודש, את המאגי, את מה שאני כאדם פשוט, מצויד בכלים רציונליים וריאליים, לא יכול לחשוב עליו בכוחות עצמי.

לפנות אל מה שאני יכול לומר בכוחות עצמי זאת תמצית ה"חילון"; ה"דתיות" היא אפוא הפנייה אל אותם דברים שמעולם לא הייתי אומר בכוחות עצמי, אל אותה הוראה שאותה אני יכול לקבל באופן הטרונומי, חיצוני לחלוטין, חיצוני למובן, חיצוני לשכלי.

ומכיוון שאין כאן סדר אחר, אלא אי סדר, אי סדר כאוטי, הרי שההתנהלות ההטרוטופית הזאת, הנפרדת, לא באה לידי ביטוי בכך שהיא מערערת על המערכת הקיימת, מעיזה להציב סימני שאלה ביחס לתרבות ברירת המחדל שבסביבה.

(אמת, בעבר יכולנו לדבר על אי אלו יתרונות מן הסוג הזה, ומן הראוי לומר, גם היום במובן מסוים ועדיין היום, החברה החרדית באמירה מסוימת שלה מציבה סימן שאלה כלפי ברירת המחדל התרבותית השליטה, אולם יתרונות אלה פגו מזמן ונחנקו בסוציולוגיה של ההתנהלות העסקנית החרדית המתעניינת רק בעצם הכאוס).

כיום לא נותרה כאן אלא תרבות כאוטית, תרבות של אי סדר מופגן, תרבות שבאה לידי ביטוי בעצם ההצהרה שלה על כך שהיא לא תכנס למשחק הרציונלי, למשחק של המדינה, הארגון, ההליכים, הבקרה, המחשבה המשותפת.

העניין כאן הוא בעצם טיפוח הכאוס הזה. כך נוצרת תרבות שבה תגובות אוטומטיות כלפי כל תופעה ביקורתית קשורה ב"אנטישמיות", "שנאה", וצעקות "נאצים". אלמנטים שהיו בעבר בשוליים הבלתי נראים של החברה החרדית הופכים להיות סממנים נראים יותר ויותר.

ותרבות זו שותקת בעל כורחה כלפי העסקנות הפרימיטיבית והנפשעת שמנצלת את הכאוס הזה כדי להתנהל בלא כל בקרה. בכל חברה אחרת עסקנות כזו הייתה נבעטת החוצה בקול רועם, אבל בחברה החרדית זה מתאפשר.

כל בקרה חיצונית מושתקת באופן אוטומטי על ידי הקבוצה כולה כ"אנטישמיות", וכל ניסיון מטעם איזשהו מוסד מדיני לחשוב באופן ריבוני, לחשוב באופן מוסדר, מושתק באופן אוטומטי כגורם פוגע ומזיק המבקש לחדור את המעטפת הנפרדת, הנבדלת, של אותה הטרוטופיה.

והנפגעים הראשונים מן ההתנהלות הכאוטית הזו הם, איך לא?, החרדים בעצמם. ובלי להיזקק למושגים מרקסיסטיים ול"תודעה כוזבת", מדובר כאן בפגיעה של ממש, פגיעה שעומדת לפנינו ושהחרדים הקטנים, "הרגילים" הרמוסים תחת מגפי העסקנות, חווים בעל כרחם כגזירת שמיים. כבולים בתוך הסבך המגודר מכל כיוון, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.

ההודאה בכך שמשהו במערכת הזו משובש היא ערעור על האידיאל האוטרקי הזה, ולכן בולעים שוב ושוב את הצפרדעים הללו.

משהו כאן צריך להשתנות. משהו צריך להיסדק. ההתנהלות החובבנית הזו שלא פועלת ככוח הגיוני אחר, אלא ככוח סגור שמעצם קיומו מציב את עצמו במקום שאין בו דין וחשבון, התנהלות שהיא הכר הפורה לעסקנות, לחובבנות, לקונספירציות ול"ידע" אלטרנטיבי המופץ בשוק, זה שמאפשר קטסטרופות כמו הקורונה, כמו מירון, צריכה להיפסק.

ההפסקה הזו לא תבוא לידי ביטוי בניסיון להשתלט באופן כוחני על החברה החרדית, כפי שנוהג הפופוליזם האגרסיבי מקדמת דנא, אלא ביכולת להציב מערכות ריבוניות מתפקדות יותר שבהן נטילת האחריות תהיה הכרחית.

צריך קול חזק נגד אותן בריתות פוליטיות המאפשרות את הכאוס הזה, צריך להפסיק את התלות התקציבית של המוסדות החרדיים במדינה, הפסקה שתייצר מעצמה ממדים גדולים יותר של אחריות ריאלית, וצריך בעיקר לסדוק את אותם גבולות וחומות בצורות מבחינת שיח ציבורי.

להורדת ידיים אין כל אפקט, מה שצריך הוא לא הורדת ידיים אלא שיח ציבורי ער יותר, כי לא תהיה כאן אוטונומיה חרדית, מה שצריך הוא שהכוחות הביקורתיים בחברה החרדית יפסיקו להתנהל בכפפות של משי באותם רגעי קירבה אל העסקנות הכל יכולה הזו, ולפעול בראש מורם, מבפנים, מתוך רצון פנימי של שינוי.

כל הקולות שמגיעים מתוך החברה החרדית ומודעים למה שאני כותב כאן צריכים להתעשת ולומר לעצמם שאין זמן יותר למשחקים, לכחכוחי גרון, לאפולוגטיקה ולהצגה יפה של הדברים ובכך למנוע כל פעולה ממשית וכל אקטיביות ציבורית ופוליטית, נדרשת כאן פעולה ציבורית ופוליטית של ממש תחת ההסברה והאפולוגטיקה מחד גיסא, ומדיניות הורדת הידיים וההשתלטות הפטרנליסטית מאידך גיסא.

אומרים: "צריך להתחזק בצניעות, האסונות פוקדים אותנו בגלל שבנות לא לובשות גרביים" (יש אנשים שמבחינתם כל האסונות בעולם קשורים איכשהו לאשמתן של הנשים ולעצם קיומן בעולם)

אומרים: "צריך להתחזק בצניעות, האסונות פוקדים אותנו בגלל שבנות לא לובשות גרביים" (יש אנשים שמבחינתם כל האסונות בעולם קשורים איכשהו לאשמתן של הנשים ולעצם קיומן בעולם)