ווארט קצר לפרשת השבוע

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (יט, יח)* מעשה בשני חברים, שהיו מסורים ונאמנים זה לזה בלב ונפש. פעם העלילו בני בליעל על אחד משניהם עלילת שוא, ובעטיה הועמד לדין ונדון למות. החבר הנאמן לא חסך כל עמל ועשה את כל אשר בידו להציל את חברו, אך כל מאמציו עלו בתהו.כשהגיעה שעת האפס, וכבר עמדו להעלות את הנדון לגרדום, לא יכל עוד החבר לעצור ברוחו. הוא רץ מהר למקום הגרדום, וצעק בשארית כוחותיו: "עצרו!!! אל תהרגו אדם חף מפשע! הריני מודה שאני הוא האשם! העלוני תחתיו על הגרדום!" משראה הנדון כי חברו מוסר את נפשו בעדו, לא יכל גם הוא לעצור ברוחו, ולמרות שעד כה לא חדל מלהכחיש את אשמתו, נענה עתה וצעק בקול גדול: "אל תאמינו לו הוא אומר כך במתכוון כדי להציל אותי! אני הוא האשם!! אני ולא הוא!!" מיד התחוללה במקום מהומה גדולה, ומובן שפסק הדין לא הוצא לפועל. עד מהרה, הגיעו הדברים עד לפני המלך. הוא ציוה מיד להביא לפניו את שני החברים וביקש מהם כי יספרו את כל האמת. סיפרו השנים, כי חברים הם בלב ונפש ובקשו כל אחד להציל בחייו את חיי חברו, אף כי שניהם חפים מפשע. הדברים נגעו עד עומק לבו של המלך, והוא קרא בהתלהבות: "במטותא מכם, אני אחון את שניכם, אך הביאוני נא בברית ידידותכם! עז רצוני להיות שלישי בחברותכם"... זהו שאמר הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך" - אם תאהב את רעך כפי שאתה אוהב את עצמך, "אני ה'" - כביכול גם אני מצטרף לחברותא קדישא שלכם... ואומר רבי חיים ויטאל: 'אהבה' בגימטריא שלש עשרה, כאשר שני יהודים אוהבים זה את זה, הם מגיעים לעשרים ושש, שהוא בגמטריא של שם הוי"ה. על ידי "ואהבת לרעך כמוך" מגיעים ל"אני ה'". (מפי השמועה-רבי חיים ויטאל) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תקלט, לעני ולגר תעזוב אותם" (כ"ג, כ"ב)* בספרא מביא על הפסוק דלעיל: אמר רבי אודימוס ב"ר יוסי, וכי מה ראה הכתוב ליתן את הצווי על מצות פאה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויוה"כ מכאן. עיי"ש שמסיים: אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה פאה ומעשר עני, מעלה עליו הכתוב כאילו בימה"ק קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. והגרי"ח זוננפלד הוסיף בזה טעם נוסף ונפלא: כי בראש השנה אנו עומדים ומתחננים ומבקשים לכתוב אותנו בספרי חיים טובים ומתוקנים; פרנסה טובה ובריאות; ועוד כהנה וכהנה. ובסוף כל חרוזי "אבינו מלכנו" אנו מנמיכים את קולנו (מנהגים) ומבקשים: "א"מ חננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו". ואז תעלה השאלה לפני היושב על כסא-דין, לדון את בריותיו כבני מרון ביום הדין בראש השנה באיזו זכות ובאלו מעשים טובים, באת בבקשתך לפני יושב מרומים, הדן את דינך לשנה הבאה. מדוע מגיע לך שייטיבו אתך ויעשו אתך צדקה וחסד, בלי כסוי של מעשים טובים. וידוע כי השופט כל הארץ דן את האדם מדה כנגד מדה, כמו שדורשים "ה' צלך" ה' דן אותך לפי הצל של עצמך. איך שנהגת עם אחרים, יתנהגו אתך. לכן האדם המקיים מצות בוראו כפי שנצטווה, ואחרי שטרח וייגע כל הקיץ תחת השמש הקודמת, חרש, זרע וקצר בזיעת אפו, כמו שנאמר "הלך ילך ובכה נושא משך הזרע". ותוך כדי קצירה, נשרו שבלים מבין אצבעותיו, ועם התקרבו לקצה שדהו, הוא נעצר ומשאיר פאה לעניים ומקיים בשמחה את מצות "לעני ולגר תעזוב אותו", עזיבה גמורה, כי משונה מצות פאה משאר מתנות כהונה ועניים, שיש בהן לבעל השדה טובת הנאה לתת למי שהוא רוצה, ולבחור את העניים ההגונים שמכיר את עניים ודלותם. מה שאין כן בפיאה, שאין לו בהם כל טובת הנאה, ואסור אפילו לגלות לעניים הקרובים לו אימתי הוא משאיר פאה (משניות פאה, פרק ה'-מ"ו) ומי שבא ליטול נוטל, בין שהוא הגון וראוי ובין שאינו הגון. יוצא איפוא שהוא לריק כל יגיעתו העצומה, נתן מפרי יגיעו ועמלו למי שלא מכיר ואפילו למי שאינו ראוי עכשיו כשקיים את הדבר כמצווה וכדין, מתייצב הוא לפני היושב על כסא דין ואומר: הנה אנכי נתתי מיגיעי ועמלי, גם למי שאינו כדאי והגון לכך, אף אתה אבינו מלכנו עשה אתי חסד, מדה כנגד מדה וכתוב אותי בספר חיים טובים, בספר פרנסה וכלכלה, ועוד ועוד. נמצאנו למדים: שכדי לזכות בדין עלינו לנהוג ולהתנהג לפנים משורת הדין. (חכמת חיים) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (כה, כה)* בפסוקים הקודמים, כאשר התורה מדברת על עניני משא ומתן ועל היושר הנצרך בענינים אלו, מדבר הפסוק בלשון רבים: '''וכי תמכרו ממכר לעמיתך...(כה, יד)''' גם כאשר מדובר על הונאת דברים, מדבר הפסוק בלשון רבים: '''ולא תונו איש את עמיתו (שם, יז)''' לעומת זאת, כאן, מדבר הפסוק בלשון יחיד: "כי ימוך אחיך... ובא גואלו הקרוב אליו". אומר על כך האלשיך הקדוש: כאשר בא אליך אחיך הנתון בצרה, והוא זקוק לעזרה, עליך לחוש כאילו אין איש מלבדך אתה היחיד שקיים, ואתה מוכרח לעזור לו! אל תאמר בלבך 'יש עוד אנשים שיכולים לסייע', ואל תמליץ לאח הסובל 'לך אליו, הוא כבר ידע איך לעזור לך..." עזור לו אתה! רעיון כעין זה מובא בשם הבעש"ט: הגמרא (חולין קט ע"ב) אומרת, שכל דבר שאסר עלינו הקב"ה נתן לנו דבר התר כנגדו. כגון: אסר הקב"ה את החזיר, והתיר מוח של דג שבוטא שטעמו כטעם החזיר. אסר הקב"ה גילוי עריות, והתיר אשת אח יבמה. אסר אשת איש, והתיר גרושה בחיי בעלה. אסר לנו דם, והתיר את הכבד שכולו דם, והוא קרוש וטעמו כטעם דם. ואומרים ששאל הבעש"ט: אסר הקב"ה כפירה, ומה התיר לנו כנגדה? וענה: כשבא רעך לבקש את עזרתך, תהיה 'כופר' אל תפטור עצמך מלהושיט עזרה בטיעון 'ה' יעזור...' עכשיו מוטל עליך לנהוג כאילו אף אחד מלבדך אינו עומד לעזור. אתה תעזור! ככל יכלתך! (אלשיך הקדוש-בעש"ט) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם.(כו.ה)* יש להקשות מה הקשר בין אכילה לשובע לישיבה לבטח בארצכם. וי''ל ע''פ ברכות ג: שבאו ואמרו לדוד המלך שאין פרנסה, א''ל דוד צאו והתפרנסו זה מזה, אמרו לדוד אין הקומץ משביע את הארי. אמר דוד לכו למלחמה. והנה כאן הקומץ משביע את הארי כי אוכל קצת ומתברך במעיו (רש''י על ואכלתם לחמכם לשובע) ממילא וישבתם לבטח בארצכם, כי לא תצטרכו למלחמות. (ר' שמואל יעקב בורנשטיין) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם" (א, ב)* אמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב (שמואל א יא, ח) 'ויפקדם בבזק' (יומא כב:). טעם איסור מניין בני ישראל: כלל ישראל נפש אחת הם, שהרי כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים אומר הכתוב (בראשית מו כו): "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה" בלשון יחיד, וכתב שם רש"י: "מצאתי בויקרא רבה, עשיו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן 'נפשות ביתו' לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן 'נפש', לפי שהיו עובדים לאל אחד". הרי שמהות עם ישראל הדבוק כולו בהשי"ת, שהוא נפש אחת, כמו שנאמר (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו" ואמרו חז"ל כי בחבל הזה קשורים כולם יחדיו. נמצא שכאשר מונים את עם ישראל מתייחסים לכל אחד ואחד בנפרד, והדבר מהווה פירוד וביטול המהות של 'נפש אחת'. לפיכך אסרה התורה למנות את כלל ישראל ואפילו לדבר מצוה. באופן מנייתם של בני ישראל, ביאר רבי יהונתן אייבשיץ ב"תפארת יהונתן": נראה שלא מנו וספרו את הגופים, כי אז יש איסור למנות את בני ישראל. אלא העלו את שמו של כל אחד ואחד על גבי הכתב, ואחר כך מנו את השמות, והרי זה כמו המניין שמצינו בשמואל "ויפקדם בבזק" [בשברי חרסים (יומא כב:)]. (הפלאה -תפארת יהונתן) שבת שלום וחודש טוב

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *ויענו כל העם יחדו* יש להבין הדגשת התיבה 'יחדיו' דנראה מיותר שהרי כבר אמר 'ויענו כל העם'. מבאר ה'כתב סופר' בהקדם מה שאמרו ז״ל (נדרים כ.) כל מי שאין לו בושה בידעו שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. וצריך להבין הקשר של מדת הבושה עם מה שעמדו רגלי אבותיו בהר סיני. ונראה כי בודאי בשעת מתן תורה היו בתוכם שלא רצו לקבל התורה בלב שלם, ואילו היו שואלים לכל אחד בפני עצמו בביתו היו מהם שלא רצו לקבלה, אלא מפני שעמדו ביחד נגרר המיעוט אחרי הרוב, כי בושו לומר נגד הרוב שאינם רוצים, וענו כולם יחדיו כל אשר דבר וכו', ומדת הבושה היא לנו בטבע כמו שאמרו ז״ל (יבמות עט.) בישנים רחמנים וכו'. וזה הקשר שמי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, כי לכל הפחות להם היתה בושה. ומבואר הלשון 'ויענו כולם יחדיו', שמשום שהיו 'יחדיו' ענו כולם כל אשר דבר ה' נעשה. (כתב סופר) חג שמח

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם"(ו.כג)* ביאורים רבים ללשון "כה תברכו" ונביא אחת: ברכת ''כה'' היא בזכות כ''ד מתנות כהונה ועם ברכת הכהנים הרי כ''ה מתנות כהונה בזכותם חלה הברכה על ישראל. ואם תשאל מה הנאה יש לכהנים בברכה זו שתהיה נחשבת בכלל כל מתנות כהונה, שכתוב: ''ואברכה מברכך'', אם כן על ידי ברכה זו יקבלו גם המה ברכה. ועוד שנוסח הברכה ''יברכך ד''' דרשו חז''ל ברכה בנכסים. וברכה זו חוזרת גם לכהנים כי כשיש לישראל נכסים מרובים לפיהם ירבו מתנות כהונה תרומות ומעשרות (הנצי"ב) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (יא, י)* לכאורה למה בכו, הרי היה להם מן בשפע, ויכל כל אחד לטעום בו את הטעם האהוב עליו? ואמר על כך הגאון ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שעיקר הנאת העשיר היא מהעובדה שהוא שונה מכולם וזכה להגיע לדברים שאחרים לא הגיעו. והנה בענין המן שאכלו בנ"י לא היה כל הבדל בין עשיר לעני. כולם היו שווים. דבר זה גרם להם חוסר סיפוק, ולכן היו בוכים למשפחותיהם, כי כמה ערך יש לחיים כאלו שבהם כולם שווים. (המאיר אור) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם" (יד, לד)* מכיון שהעונש נמדד לפי מספר הימים שהיו המרגלים בדרך, משמע שעם כל יום נוסף שהלכו בארץ, הוסיפו חטא על חטאם, וכדברי רש"י: "שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, לפיכך קיצר עליהם את הדרך". לכאורה אין זה מובן, וכי בהליכתם חטאו? הלא החטא נעשה אחרי שחזרו, כשהוציאו את דיבת הארץ יש ללמוד מכאן יסוד גדול בתורת לשון הרע. טעות היא לחשוב, שלשון הרע מתחיל ברגע שהמספר, ההולך רכיל, פותח את פיו כדי להבאיש את רעהו בעיני הבריות. שורש החטא טמון ביחס שבו אנו מתיחסים אל זולתנו. אילו היינו מביטים על בני אדם בעין טובה, אילו היינו מעונינים לראות את הפן החיובי הטמון בכל אחד ואחד, והיינו מוכנים להתעלם, להסיח את הדעת מחסרונותיו, אזי לא היינו באים מלכתחילה לידי הנסיון, לדבר בגנותו של מי שהוא. פשוט לא היתה עולה על דעתנו מחשבה שכזאת... אך ברגע שנקלטה במוחנו דעה שלילית ויחס של זלזול במעשיו ובמדותיו של זולתנו, כבר נזרע הזרע שעתיד להצמיח את הדיבור המגונה. כידוע, מן המוח עד לפיו של אדם, הדרך איננה רחוקה... לכן נמדד העונש של חטא המרגלים לפי אורך הזמן ששהו בארץ. שורש החטא היה המבט השלילי, המשולל אמונה בה', בעת ביקורם בארץ. ולכן גדל גם העונש עם כל יום שהוסיפו לשהות בארץ, כי בכל יום ויום העמיקו את החטא, וגברה בקרבם השלילה, עד שהגיעו לדיוטא התחתונה... (ע"פ שיחות הגר"ח שמואלביץ זצ"ל) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר"(טז, טז)* לכאורה יש להבין מדוע היה צריך קורח לעמוד ביחד עם אהרן ליד מאתים וחמשים אנשים מקריבי הקטרת? הרב משה ברדוגו, מחכמי מקנס, מתרץ זאת באמצעות הגמרא (סנהדרין צג ע"א) המספרת ששני נביאי שקר ניסו להתחתן עם בתו של נבוכדנצר, והיא ספרה על כך לאביה. קרא נבוכדנצר לנביאי השקר הללו, ואמר להם, חנניה, מישאל ועזריה אמרו לי שאלוקיכם שונא זימה. להם אמר כך, ולנו אמר אחרת השיבו לו נביאי השקר. נענה נבוכדנצר, יודע אני שהם היו נביאים משום שבדקתי אותם, כעת אבדוק אתכם על ידי הכנסתכם לאש, ונראה כיצד ייפול דבר. הם היו שלשה ואנחנו רק שניים ניסו נביאי השקר להציל את עצמם ברגע האחרון. אם כן הסכים נבוכדנצר בחרו לכם מישהו שלישי. הביאו אותם רשעים, את יהושע הכהן הגדול, וכשהושלכו לתוך כבשן האש הם נשרפו, וליהושע נחרכו מעט הבגדים. אמר לו נבוכדנצר, מדוע לחנניה, מישאל ועזריה לא קרה כלום, ולך נשרפו הבגדים ענה לו, הם היו שלושה ואני אחד. הקשה נבוכדנצר, אבל אביך אברהם היה גם הוא אחד? אמר לו, הוא היה לבד, ואני הייתי עם שני רשעים, ומכיוון שהאש הייתה צריכה לשרוף, היא חרכה גם את קצות בגדי. כיוצא בכך, כאשר הזהיר משה רבנו את קרח שיחזר בו, משום שהקטורת עלולה לשרוף אותו מחר, אמר קרח, גם אם האש תשרוף אותי, אין בכך ראיה שאיני צודק, שהרי יתכן כי נגרם הדבר בשל מאתים וחמשים האנשים הללו. לכן אמר לו משה: "לך ועמוד מחר ביחד עם אהרן ליד אותם מאתים וחמשים אנשים, וראה כי לאהרן לא קורה דבר, ואילו אתה עתיד להיענש, וכך ידעו הכל במי בחר ה'! (לאור הנר) שבת שלום וחודש טוב

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"זאת חקת התורה" (יט, ב)* כותרת זו של "זאת חקת התורה" בראש פרשת פרה אדומה, חוזרת ומשמשת ככותרת גם בפרשה הדנה בגיעולי נכרים (במדבר לא, כא). נשאלת השאלה מדוע לא נאמר "זאת חקת הפרה", וכן גבי כלים "זאת חקת הכלים"? הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בספרו "דרש משה" מסיק מכח קושיא זו, שכותרות אלו ללמד על כל התורה כולה יצאו. ומכאן שבין דברים שאין שייך לדעת טעמם, ובין דברים שטעמם פשוט ומובן, עלינו ללמוד כאילו היו חוקים בלי טעם. גם הדברים שגילתה התורה את טעמם, אף אלה שטעמם נאמר בגמרא, וכל שכן הדברים שאת טעמם מצאנו בדברי הגאונים, לכולם יש להתייחס כאילו היו גזירת הכתוב. כך מצינו מפורש לגבי הדין של "לא ירבה לו נשים" שנאמר על המלך, וטעה בו שלמה המלך (סנהדרין כא:) כשנתבונן נבחין שטעותו היתה בכך שחשב שהטעם המפורש בתורה מהווה בסיס לדין עצמו. אך האמת אינה כך. המצווה נאמרת לגבי כל אחד, גם אם אין הטעם שייך אצלו. גם קורח ועדתו שגו בהבנת טעם המצוה של תכלת בציצית. נמצא, אם כן, שלימוד התורה וקיומה מחייבים אותנו לראות כל מצוה כאילו היתה משוללת טעם. ואפילו מצוה כגיעולי נכרים שטעמה ברור לכאורה להוציא את בליעת מאכלי העכו"ם מבין דופני הכלי גם אותה צריך לקיים כחוקה (לקח טוב) שבת שלום