ווארט קצר לפרשת השבוע

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וסבתי מרת חנה רחל ב"ר אברהם מנחם מנדל ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"ויפתח ה' את פי האתון" (כב, כח)* באחת העיירות החליט הרב לכנס את בעלי הבתים החשובים שבעיירה, ברצותו לטכס עמם עצה כדת מה לעשות, בנושא שדרש התמצאות מעשית בהוויות העולם הזה, וכיון שהשלכות הכינוס נועדו לחייב את תושבי העיירה, רצה הרב שההחלטות תתקבלנה על דעת הקהל לבל יפרצו טענות נגד ההחלטה שתתקבל. בשעה שנקבעה הגיעו כל בעלי הבתים, אלא שבמקום שהרב ינהל את הישיבה, החלו ויכוחים בין הקרואים מי יותר מיוחס ממי ומי יותר חשוב ממי. הרב חיכה בשקט, המתין דקה ושתיים וחמש, ולאחר עשר דקות דפק על השולחן וסיפר להם על תביעתן של האתונות בפני בית דין של מעלה... אתונות התבל הגיעו לפני בי"ד של מעלה בתביעה, שהנן גרועות יותר מהחיות והבהמות אשר על פני האדמה. שכן בעוד לחיות כצבאים ואיילות אין בכלל בעלים והן מסתובבות חופשי, ולבהמות גם אם יש בעלים, הרי שהן עובדות רק ביום. אולם אנו, התלוננו האתונות, תפקידנו שירכבו עלינו, כעניין שנאמר "רוכבי אתונות צחורות", והרכיבה נעשית בין ביום ובין בלילה. במה גרועות אנו משאר ברואי תבל?... , לאחר שנשמעו טענותיהן, הודיעו להן שכך הם סדרי בראשית, ואי אפשר לשנות מן הקיים. קיבלו האתונות והצדיקו עליהן דין שמים, אולם טענתן בפיהן: לכל הפחות ייתנו לנו פה לדבר בו, והיה כאשר יכביד עלינו הבעלים את עולו, נוכל לבקש ממנו לנהוג בנו במידת הרחמים, לבל תוגדש הסאה. החליטו לעשות ניסיון. ייקחו נא אתון אחת, צחורה או שלא, ויעניקו לה יכולת לדבר. אם תבצע את המטלה כיאות, הרי שצודקת היא בקשתן של האתונות. לצורך הניסוי נבחרה אתון היסטורית: אתונו של בלעם. כאשר הכה אותה בלעם במקל, ניתנה לה הרשות משמים והיא פתחה את פיה. אולם במקום לבקש מבלעם רחמים על גופה הכואב ולספר לו על השטן שירט הדרך לנגדה, היא החלה לספר בייחוסה המופלג וטענה: "הלא אנכי אתונך"... התקבלה החלטה בבית דין של מעלה: אם כך מדברים חמורים אלו, בשביל מה להם פה לדבר... סיים הרב את משלו ובעלי הבתים הבינו את הרמז ושתקו במבוכה. אף אנו נוכל בדרך רמז לקחת מוסר השכל, שגם כאשר לעתים ניתנת לנו הזדמנות לבקש בקשה נחוצה, להביע דעה, להעביר מסר, הרי שאל לנו להיות כאתון זו שפתחה בייחוסה ונפנפה בו לעיני כולם. כדאי לגשת ישירות לעניין כדי לדון לגופם של דברים, ולא לגופם של מדברים. [במחשבה תחילה] שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל... לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (כה, יא–יב)* לאחר שקוראים בתורה בשבת פרשת בלק על מעשה קנאותו של פנחס, מסיימים בזה את קריאת פרשת אותו שבוע. ואילו את סיפור הבטחת שכרו קוראים רק לשבת הבאה, בפרשת פנחס. וכי לא היה מן הראוי להוסיף את פרשת השכר לקריאת השבוע הקודם, ורק אחר כך להפסיק? אלא לימוד גדול רצתה התורה ללמדנו! כשאדם עושה מעשה קנאות ומקנא את קנאת ה' בתוך בני ישראל, אין למהר ולתת את שכרו. יש לבדוק תחילה מה הן סיבות קנאותו... מה הם המניעים שעומדים מאחורי המעשה, לאיזה מטרות הם נועדו... שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק אחר כך אפשר להכריז, כי הייתה זו קנאה לשם שמים ומגיע עליה שכר ברית שלום... ובשם המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע מובא, כשרצה להסביר מהו קנאות אמיתית היה אומר בצחות: "כי הנה אצל פנחס" (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד ויקח רומח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רומח ורק אחר כך מחפשים את המעשה". ("בית ומנוחה" הובא בנר לשולחן שבת) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחות אבתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגדל נחלתנו יגרע" (לו, ג)* תמה על כך רבי ישראל יעקב פישר בספרו "אבן ישראל": בגמרא (סוטה ב.) מובא שארבעים יום קודם יצירת הולד מכירזים 'בת פלוני לפלוני', והרי לפני השי"ת גלוי וידוע שתהיה כאן שאלה של הסבת נחלה, ובודאי הוכרז זיווגן באופן שלא תהיה כל הסבת נחלה. לפיכך נראה לומר כי אף שאמרו בחז"ל שמכריזים על זיווגו של אדם ארבעים יום קודם יצירתו, כל זה למי שנושא אשה בזמן הראוי לו, כדברי התנא באבות (א, כא): "בן שמונה עשרה לחופה". אבל לכל אדם יש בחירה, ואם עובר זמן הנישואים הראוי לו, בודאי יש לחוש שיאבד זיווגו האמיתי. על כן בנות צלפחד שהיו בנות ארבעים בעת שנישאו (כמבואר שם בגמרא ב"ב קיט:) בודאי היה חשש גדול שאיבדו את זיווגן הראוי, לכן שפיר טענו בני שבטן כי בזיווגן הנוכחי יכולה להיגרם הסבת נחלה. (אבן ישראל) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם" (א.לז)* דברים אלו אומר משה לישראל כשמספר להם אודות חטא המרגלים. ולכאורה הדבר תמוה, וכי זוהי הסיבה בגינה נענש משה שלא להיכנס לארץ ישראל? והלא כתוב במפורש בפרשת חקת שנענש משום המעשה במי המריבה שלא דיבר אל הסלע אלא היכהו? יש מספר תירוצים נביא כאן אחד מהם. אין נענשים על ביטולה של מצוות עשה אלא בזמן של חרון אף, כדברי המלאך לרב קטינא בגמרא (מנחות מא.), וכאן, חטא משה על ידי כך שביטל מצוות עשה של דיבור אל הסלע, אך הסיבה שנענש על כך היא משום שכעס הקב"ה עדיין על חטא המרגלים (טללי אורות) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו (ד, ז)* לכאורה, מן הנכון היה לכתוב ״כי מי גוי גדול אשר לו אלקים ׳קרוב׳ כה׳ אלוקינו״? משל לאדם שיש לו קרוב והלך אל קרובו שיעזור לו, בפעם ראשון השני והשלישי עוזר לו, אך אחר כך כבר נתיישן ואינו רוצה לעזור לו יותר. אבל מי שיש לו הרבה קרובים, אז בכל פעם הולך אל קרוב אחר, שאצלו הוא חדש ומוכן לסייע לו. הנמשל: הקב״ה, שהוא לכל איש כמו הרבה קרובים לאין שיעור וסוף, ובכל רגע ורגע עוזר לו, ואינו מתיישן אצלו, והוא כמו שיש לו בכל פעם קרוב חדש. וזהו "מי גוי גדול אשר לו 'אלקים' קרובים... (המגיד מדובנא) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (י, יב)* חז"ל (בראשית רבה כא, ו) דרשו אין "ועתה" אלא תשובה, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וכו'". יש להבין, אם נאמר לשון "ועתה" בפרשת תשובה מפני זה כבר יש לדרשו "אין 'ועתה' אלא תשובה"? וכיצד נשמע מלשון זה תשובה? אלא יסוד גדול לימדונו כאן חז"ל, והוא יסוד גדול בתשובה: כי כשאדם בא לעשות חשבון נפשו כדי להיטיב דרכו, כך דרכו של היצר, שהוא מעביר נגד עיניו כל פשעיו ומטיח בפניו: אתה רוצה לעשות תשובה? זכר נא כמה עבירות חמורות עברת, נכתם עונך לפני בוראך ותשובתך לא תועיל לך מאומה, ועל כן טובה לך להמשיך במעלליך אשר לא טובים כדי להנות מן העולם הזה, וכהנה וכהנה מטיף ומשפיע היצר על האדם ומונעו מתשובה. ואולם באמת, הרי טענת שוא היא זו, כי האם בגלל זה שהרבה לחטוא לא יענש עבור החטאים הנוספים? ועוד, כי שערי תשובה לא ננעלו, וכל עוד האדם חי עלי אדמות יכול הוא לשוב לבוראו. ולכן העצה היעוצה לפני מי שמבקש לעשות תשובה, למחות מפניו את כל עברו ולחשוב שזה עתה נולד ומתייצב על דרך טוב, לעשות אך את הטוב והישר בעיני ד' אלוקיו. ולפיכך, "ועתה" הוא כלל גדול בתשובה, שיחשוב האדם תמיד בלבו רק אודות המצב הנוכחי של "ועתה"! מבלי להביא בחשבון את חטאיו בעבר, ורק אחרי שיתייצב על דרך טוב יבקש כפרה על עוונותיו הקודמים... (חפץ חיים) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך... כי פתוח תפתח את ידך" (ט"ו ז'-ח')* ידוע שישנן קדימויות בנתינת צדקה וכל אחת קודמת לרעותה. וכמו שפסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"ז הי"ג) להלכה: "ועניי ביתו קודמין לעניי עירו... ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת... ועניי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ... וכו'". בכף ידו של אדם אין כל האצבעות שוות, אחת ארוכה, ואחרת קצרה יותר. אך כל זה ניכר דווקא כשהאדם פותח את כף ידו ולא קומץ אצבעותיו לאגרוף. כי בשעת הקמיצה כל האצבעות נראות שוות מבחוץ ואין הבדל ניכר ביניהן. זהו שמזהירה כאן התורה, בדרך רמז: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" ותגיד: כל העניים שווים כאותה יד קמוצה, ולכן את מעשרותי ונדבתי אחלק לכולם בשווה, ואין דיני קדימה לאחים או קרובי משפחה. אלא: "פתוח תפתח את ידך לו" ולכל עני תן כפי הראוי לו מדיני הקדימה. (ה'שר שלום' מבעלזא) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך" (י"ז ח')* אם לפלא יהיו בעיניך המשפטים והיי סורים האכזריים הבאים על ישראל ״בין דם לדם״ ותשאל: מפני מה דם ישראל הפקר הוא ונשפך כמים, ״בין דין לדין״ למה מתחדשים דינים וגזירות עלינו מידי יום, ״בין נגע לנגע״ מדוע פגעים ונגעים חדשים מתרגשים ובאים עלינו? אם זה ייפלא ממך, להוי ידוע לך כי כל זה בא מחמת: ״דברי ריבות בשעריך״ בגלל המריבות והמדנים אשר בערי ועיירות ישראל. שנאת חינם זו ומריבות הדדיות אלה, הן הן הגורמות לסבלותינו ופגעינו הרבים. (בשם המגיד מקלם) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *למען יברכך. (כד יט.)* וברש''י נפלה מטבע מידו ומצאה עני ה''ה מתברך עליה. הגמ' מספרת על רבי עקיבא שהיה מהלך ברחוב ופגש ברבי טרפון שהיה עשיר מופלג מאוד. הציע לו ר''ע לקנות מספר עיירות א''ל ר''ט בסדר והפקיד בידו כסף, לימים פגש ר''ט את ר''ע וא''ל היכן העיירות, לקחו ר''ע והראה לו תלמודי תורה וישיבות שהקים בכספו, א''ל ר''ט אוי לי ששמתי כ ספי על קרן הצבי, א''ל ר''ע כתוב פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, ור''ט שמח. לכאורה הסיפור הזה מאוד מאוד תמוה. איך התנא ר''ט אמר על צדקה קרן הצבי, ועוד מה חידש לו ר''ע? וי''ל שר''ט אמר חבל, הרי מצוות מדאוריתא צריכות כוונה ואני כלל לא כיוונתי לזה, ענהו ר''ע שפזר נתן לאביונים, דהיינו שאם נפל סלע מידו ומצא את זה עני, צדקתו עומדת לעד, וכמו שכותב רש''י כאן, ומזה לומדים שבצדקה אין צורך בכוונה. (מתוך עלון ווארטים לפרשת השבוע) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (כח, מז)* יש מדרש על פסוק זה "זהו עונג שבת", וצריך ביאור. מובא בשם הרה"ק מאוסטרופלי, על הפסוק "עין תחת עין" שדרשו בזה חז"ל שצריך לתת ממון, וביאר שזה מרומז בפסוק שתחת האותיות "עין" אחרי הע' – פ'. אחרי הי' – כ'. ואחרי הנ' – ס'. אותיות כסף. כעין זה כאן שנרמז בזה שלא קיימו עונג שבת כמו שצריך, ונרמז בפסוק תחת אשר – האותיות שאחרי "אשר" אחרי הא' – ב'. אחרי הש' – ת'. ואחרי ר' – ש'. אותיות שבת. (אגרא דכלה) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *''אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוקיך ומשם יקחך''(ל,ד)* לכאורה כוונת הפסוק באומרו 'קצה השמים' לדרך משל, שהרי אינו יכול להיות האדם בשמים, אלא שמסתכלים אל האופק הרחוק נדמה לעין שהארץ והשמים נפגשים, וזו הכוונה הפשוטה. ובדרך החסידות דרש ר' סיני מזמיגרוד ש'קצה השמים' הכוונה לשמיימיות ורוחניות, "אם יהיה נדחך בקצה השמים", שאפילו אם רק נותר בך קורטוב של שמיימיות: "משם יקבצך ומשם יקחך", על ידי הנקודה הזו יעזור הקב''ה שתתעורר לשוב בתשובה. ובאופן דומה פירשו על פי אמירתו המפורסמת של הבעש״ט על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בענייני עסק ומסחר, הרי סוף סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת יותר לצדקה, לשלם את שכר הלימוד עבור בניו, לענג את השבת וכדומה. זוהי אפוא הכוונה שבפסוק: ״אם יהיה נדחך בקצה השמים״ אם בנדחך, היינו בחטאיך יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים, אזי ״משם יקבצך ד׳ אלקיך״ מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיבך השי''ת אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר בסוף לתשובה. (נועם מגדים) שבת שלום

לע"נ אבי מורי ר' ראובן ב"ר מרדכי דוד ז"ל ואמי מורתי מרת צפורה ב"ר שלמה ז"ל וכל הנרצחים הקדושים ולשמירתם והצלחתם של חיילי צה"ל וכל העוסקים במלאכת הקודש וכלל עם ישראל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה *באין מליץ יושר וכו' וצדקנו וכו'.* אין מובן מה טעם הוא זה. וי"ל דה"פ מתחלה אמר שתזכור לנו זכות אברהם זכות יצחק זכות יעקב ואח"כ אמר אם אין שום מליץ יושר מול המקטרג תפסוק לנו כפי ההלכה דסנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו וזהו תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט ולכן וצדקנו במשפט. (דברי שי"ח – טעמא דקרא) שנה טובה ומתוקה

*"כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה" (לב, כח)* קצת קשה, שלכאורה אם הם 'גוי אובד עצות' בוודאי שאין בהם תבונה ומדוע נכפל עניין זה? הגמרא (מגילה יב:) מבארת במגילת אסתר: 'ויאמר המלך לחכמים, מיהם החכמים? רבותינו, יודעי העיתים שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים, אמר להם, תדונו את ושתי בעבורי. אמרו: איך נעשה? נאמר לו להרוג אותה? מחר יתפכח מיינו ויזכרה ויבקשנה מידינו, נאמר לו לחוס עליה? הדבר יראה כזלזול במלכות, לכן אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות'. הרי לנו, שישנו מי שאינו נותן עצה אך עושה זאת מרוב חכמה ותבונה, בהיותו צופה ומביט בכל צדדי העניין ועינו רואה שתצא מעצתו תקלה, ולכן אומר שהוא אובד עצות ואין בידו לייעץ. ואם כן, זוהי כוונת הכתוב, כי גוי אובד עצות המה, אך אל תחשוב שאינו נותן עצה מרוב חכמה כמו חז"ל, שלא רצו לתת עצה מרוב חכמתם, אלא כיון שבאמת, אין בהם תבונה. (נחל קדומים) שבת שלום