מגילת איכה ילד קטן בחיידר ומלמד מרושע וסדיסט !!

גם אצלנו היתה אלימות

בחור בשם יואלי ברים כתב בגילוי לב על מסכת של התעללויות שחוו הוא וחבריו בתלמוד תורה החרדי בו למדו. לתיאוריו הצטרף אבישלום פון-שילוח היקר. עדויותיהם החשובות הניעו אותי לספר את מה שטרם סיפרתי וראוי שיסופר.

גם אצלנו, בציונות הדתית החרד״לית, היתה אלימות. ועוד איך היתה.

למדתי בתלמוד תורה ׳מורשה׳ שבשכונת גבעת שאול, מוסד חרד״לי יוקרתי, בו למדו בני הרבנים המובילים של המגזר. כבר בשלב זה ייאמר: היה לי טוב שם. היה לי טוב כי הייתי תלמיד מצטיין, אהבתי ללמוד, עמדתי בדרישות, מעולם לא הברזתי משיעור ומעולם לא סיפקתי לרבנים סיבות להעניש אותי (לא היו לנו ׳מורים׳, בטח שלא ׳מורות׳, אלא רק רבנים. לכבודם קמנו כשנכנסו לכיתה, ומהם למדנו תורה עד השעות המאוחרות של הערב. לימודי ׳חול׳ לא היו מלבד ׳חשבון׳ ו׳גאוגרפיה׳).

פעם אחת בלבד במשך שמונה שנות לימודיי שם הרימו עליי יד. היה זה בכיתה ג׳. שכחתי את המחברת בבית, באמת שכחתי, אבל הרב המחנך זעם. הוא ציווה עלי ועל יתר התלמידים ששכחו את המחברות (למיטב זכרוני היינו כחמשה תלמידים) לעמוד ליד הלוח בקדמת הכיתה. הוא נזף בנו מול הכיתה, חלף בדרמטיות על פנינו, ואז העניק ׳טיפול׳ קצר לכל אחד. אני זכיתי לצביטה כואבת בלחי. הוא חיבב אותי ויצאתי בזול. לאחרים הוא הכאיב הרבה יותר. לאף אחד זה לא היה נראה מוזר. היינו כולנו מורגלים לענישה פיזית.

כבר מכיתה ב׳ זכורות לי הסטירות. הרב היה קורא אליו את התלמיד שהפריע לשיעור, מבקש שיבחר יד (ימין או שמאל), לאחר מכן מפשיל את השרוול ומדביק ללחי התלמיד סטירה מצלצלת. כואבת. משפילה. לפעמים היו המשקפיים עפים, לפעמים היה התלמיד נהדף באימה. הרב לגיאוגרפיה, כך אני זוכר, חבט ראש של תלמיד בשולחן (אולי בשעת הערב התנמנם התלמיד? איני יודע במה חטא). כיום אני חושב על חבריי לכיתה ונחרד. הם היו הרי כחיות כלואות, אומללות, שאינן מכירות מציאות אחרת מלבד זו שלתוכה נולדו. המשפחות כולן היו ׳משפחות טובות׳, האליטה של האליטה של הציונות הדתית. ובכל זאת הילדים חוו אלימות קשה בתלמוד תורה. היו גם רבנים שבניהם למדו אצלם בכיתה. הללו סבלו יותר מכולם. אולי רצו הרבנים להוכיח שאינם מעדיפים לטובה את ילדיהם.

בשגרת האלימות היה משהו מתעתע. הרב שהיה גדוש בלהט של אמונה, תורה, צדיקות; הרב שהיה מפליא לספר סיפורים מרתקים, היה גם הרב הסוטר, הלופת בחוזקה, הדוחף. כילדים לא ידענו אחרת. למדנו שמי שמתחצף לרב ראוי להיענש. התלמידים הטובים, כמוני, היו גם המקובלים ביותר מבחינה חברתית. בנו לא נגעו לרעה.

ועם זאת, כבר כילד, הרגשתי שמשהו רע מאוד מתרחש. שרב לא אמור לחבוט בתלמיד, חזק, בפומבי, בצמאון. שמשהו לא נכון קורה כאן. אז סיפרתי לאבא. ואבא שהיה מרצה לעבודה סוציאלית בבר-אילן דרש להגיע לתלמוד תורה ולדבר עם הילדים. אני זוכר שהוא הגיע ושאל על אלימות, שהתלמידים הודו שישנה אבל לא לגמרי הבינו מה חמור בזה. אולי מי שהבינו פחדו לדבר ובחרו לשתוק. אינני זוכר אם היתה נוכחות של ההנהלה בשיחה, אבל אני זוכר שלאחריה שום דבר לא השתנה.

אז עשיתי מעשה. היה זה האקט הפוליטי הראשון בחיי. הייתי בכיתה ה׳ או ו׳. יחד עם חבר, אלעזר, הסתובבנו בהפסקות וניגשנו לרבנים. ביקשנו שיחתמו על דף בו הם מצהירים שהם נגד הכאת תלמידים. אני מניח שהמכתב נוסח בשפה בוסרית, ילדותית, תמימה. רב אחד חתם על זה, הרב ח׳. אולי מתוך לצון, אולי כיבד אותנו (עריכה: בעקבות הפוסט התקשר אליי בוגר ׳מורשה׳ ממנו למדתי שהחתימה לא כובדה. להיפך). בהפסקה הבאה התפרץ המחנך לכיתה בה ישבנו, וקרא (אני זוכר את פרצופו האדום), ׳פה לא יהיו עצומות! מרדכי ואלעזר למנהל!׳. היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה נקראתי אל המנהל, היתה זו גם הפעם הראשונה בה שמעתי את המילה ׳עצומות׳. המנהל נזף, שגרת האלימות נמשכה.

במשך השנים פגשתי חברים שלמדו איתי. כמה מהם סיפרו על טראומות שהם נושאים מאז (חלקם קוראים כעת את הדברים כאן בפייסבוק). אני זוכר שהופתעתי בהתחלה. הרי לי היתה חוויה טובה בתלמוד תורה, ואמנם בזמן אמת קוממה אותי האלימות, אך לא הבנתי עד כמה מטלטלות וקשות היו המכות לא רק פיזית אלא גם נפשית. לא רק באופן נקודתי, אלא להמשך החיים. כבר כמה שנים שאני אומר לעצמי שעליי לכתוב על זה, להגביר את המודעות, לוודא שכיום מורים כבר לא מרימים יד על ילדים. הנושא נדחק, עד היום. המילים של יואלי ושל אבישלום הבהירו לי עד כמה נחוץ לדבר על זה. לאור השמש. זה לא היה מקרה, ולא רב אחד שפעל על דעת עצמו. זו היתה שיטה, זה היה ידוע, זה היה מקובל.

מאז סיימתי, ב-2004, את לימודיי ב׳מורשה׳, שמעתי שהשתנו דברים. שכבר שנים אחדות לא מרימים שם יד. שזמנים השתנו, ואני מקווה שגם התפיסה העקרונית. אני מקווה שאכן כך. מהתגובות לפוסטים של יואלי ואבישלום אני לומד שבעולם החרדי עוד ישנם מוסדות בהם נהוגה האלימות. מה שצריך לעשות עכשיו זה לצעוק, לספר, לתת שמות. אני לא יודע איך עוצרים את זה, אבל זה חייב להיפסק. ילדים שמגיעים ללמוד, להתחנך, להתעצב, אמורים להגיע למקום הכי בטוח בעולם, ולא למקום שיפגע בהם. רב בן ארבעים לא אמור לסטור לילד בן עשר. זו לא תורה, זה לא חינוך, זו לא אש קודש. זו אש מכלה, מצד אנשים קטנים, אלימים ומתועבים. ככל שנכתוב על כך, נזהיר ונספר, כך יגברו הסיכויים להפסיק את האלימות.

***

עריכה בעקבות פרסום הפוסט:

יצרו איתי קשר בדקות האחרונות כבר ארבעה בוגרים של ׳מורשה׳. מהם שמעתי סיפורים קשים עוד יותר ממה שזכרתי. הללו כוללים מכות שגרמו לפציעות (שבירת אברים ועוד) והשפלות מתמשכות. צלקות נפשיות מלוות את הבוגרים הללו כהורים וכבעלי קריירה ומדירה שינה מעיניהם למרות מרחק השנים. אני מזמין את מי שמעוניינים בכך לשתף מחוויותיהם בתגובות או בפרטי.

***

בצילום: מרדכי מילר הקטן שני פרקש
שלום כהן Noam Shamba