|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:05 |
 |
| |
Or Moshe Sharonגם בבית ספר חב״ד ברחובות שלמדתי בו עד כיתה ד׳ היו מרביצים. סטירות, צביטות (עם סיבוב כמובן), סרגלים ומקלות היו חלק מהשגרה...
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:06 |
|
| |
שלומי ביטוןגם בתלמוד תורה אוהלי אברהם בקרית הרצוג בני ברק היה אלימות. אני אישית חטפתי מכות מהרב מאיר גברא ומהרב בן דוד
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:07 |
|
| |
משה מוריס קרסיסוהמנהל סוטר לי כאילו למעוך בצק לתנור .אשכנאצי
תוקן על ידי חריף_ומקשה ב- 22/07/2021 15:08:50
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:10 |
|
| |
המשך מהנ"ל
גם לי היה מורה משה גרוס יוצא שואה הרביץ לי פעמים רבות עד שהגוף שלי פירפר תשאלו את בני כיתתי בית הספר עוזיאל .המנהל שמואל המורה הדסה והמורה משה גרוס יוצא שואה אשכנאצי בפנים של גרמני מצורתו יעד התנהגותו והמורה נעומי והם היו מתלבשים לי על הפנים והגוף בבעיטות וסטירות עד ששברו לי עצמות בגוף .ועד שברחתי מבית הספר והייתי לא חוזר הבייתה שאבי לא יכעס עלי שאני לא רוצה לחזור לבית הספר .פשוט מאוד לא לשכוח ולא לסלוח .לפתוח תיקים לא להשאיר כלום מהנעשה דום הכל להפעיל גם את העבר יש לברר .כמו שהגרמנים משלמים פיצויים גם ישראל תשלם לאזרחים שלה על עוולות עבר וגם מבצע הפשע מהעבר ישלם לא נשכח ולא נסלח
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:13 |
|
| |
Yossi Bornsteinכמה אני מבין אותך זה בדיוק מה שעברתי בתור ילד בתלמוד תורה
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:20 |
|
| |
"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" אמר שלמה קרליבך. זה התחיל לפני כ27 שנים והסתיים לפני כ18 שנה, או שזה מעולם לא הסתיים... לא הייתי ילד רע, חוצפן, מרדן או אפילו שובב, הייתי עדין ואולי מעט חולמני, בוודאי לא ילד מזיק ולמרות זאת, בהיותי חלק ממערכת "חינוך" אלימה זכיתי אף אני להיות חלק מהשואה המושתקת הזאת, שואת הילדים שקולם כמעט ולא נשמע עד היום. ולפעמים בלילה כשהעולם שקט קולות פנימיים צפים שוב ועולים והזכרונות מתעוררים... הבעיטה ש"הרב" י.ק. חשב שהיא מצחיקה אם היא ניתנת לילד בן 8 סתם כי הוא הסתובב בחצר שקוע בחלומות שלו, או המכות עם מקל על קצות אצבעות הידיים לילד שהרשה לעצמו לרחף בכיתה ולא להקשיב... לאחרונה חלה איזו שהיא התעוררות בנושא, פוסטים שמתפרסמים, כתבות שמשודרות ודיון ציבורי שהתחיל, כל אלה הציפו שוב את הזכרונות והתחושות הקשות... היתה לי ה"זכות" לחוות אלימות קשה על בסיס יומי ועל דברים פשוטים כמו אי הקשבה בכיתה או אי ידיעת החומר. כמו למשל המקרה ההוא בכיתה ג׳ שהמורה החליט לעשות לי בוחן פתע ואמר לי שעל כל "טייטש" (תרגום הפסוק לאידיש) שאני לא יודע אקבל סטירה אחת. כשהגעתי ל22 הוא עצר אותי ואמר שמכיוון שהגעתי למספר כל כך גבוה מגיע לי 2 סטירות על כל אחד. זה הסתיים בהרבה יותר, זה כלל גם בעיטות ואגרופים וילד אחד פצוע ובוכה.... כשעשיתי דברים "חמורים" כמו למשל לקרוע ציור קיר של כיתה א זה כבר הצדיק מכות באמצעות מוט ברזל (!!). או למשל הפעם ההיא שדיברנו ארבעה חברים על אחד המורים והזכרנו את שמו ללא התואר "הרב" ונלקחנו למשרד המנהל שם הוא הצליף בנו עם חגורה בישבן במשך כמה דקות... הכלי החביב ביותר היה "נר" של דבק חם. הוא הצליף בילדים בצורה היעילה ביותר ולא הצריכה מאמץ מיוחד. וחוץ מזה גם היו האמצעים הידניים הפשוטים שכללו סטירות, בעיטות, אגרופים, סיבובי ידיים וצביטות מסוגים שונים או למשל הטחת צרור מפתחות ענק בפניו של הילד ועוד ועוד שיטות. לעולם לא אשכח את התמונה של י.ב. שיצא מחדר המנהל עם פנים נפוחות כל כך שלקח לי כמה שניות לזהות אותו וכל זה בגלל הפשע הנוראי - יציאה ממתחם בית הספר בהפסקה לקנות לו פופקורן. היום, במבט של אדם בוגר אני מבין שהאלימות עצמה היתה רק חלק מחוסר העניין המוחלט שהמורים גילו ביחס לתלמידים. התלמידים מעולם לא עניינו אותם כך שעל כל שטות הם הרשו לעצמם לסדר שקט תעשייתי על ידי סטירה, בעיטה, כמה מכות במקל או שילוב בין האמצעים השונים. הכי גרועים היו "הרב" מ.י.כ. ו"הרב" ר. שידעו גם לשלב השפלות בתוך בליל המכות על ידי חיקויים, כינויי גנאי ולעג לקולם ולמבנה גופם של הילדים. את הראשון פעם הצלחתי לשמוע אומר לאבא של ילד "הבן שלך מטומטם, הוא פשוט מטומטם ולא יצא ממנו כלום". הוא טעה, יצא ממנו משהו, נרקומן... היה את הרב א. שהיתה מסורת שעברה ממחזור למחזור שאצלו סופרים את הסטירות בקולי קולות תוך כדי שהוא ממטיר אותן על הפנים של הקורבן התורן. עדיין אני זוכר את המספר 33 שהצלחתי לשמוע בין הסטירות שחטפתי וזה ממש לא עצר שם. השיא היה שביום האחרון של השנה המספר המצטבר היה תשע מאות שבעים בערך וילדים בקשו ממנו להשליף לאלף כדי שיהיה מספר עגול אז מרוב עצבים הוא תפס את אחד מהם והשלים להם לאלף... הבעיה היתה שאחרי שניה הוא התעצבן שוב אז שוב קיבלנו מספר לא עגול.... או המקרה ההוא שמישהו הלשין עלי שרבתי מכות עם חבר והמורה קרא לי ושאל "ככה עשית לו?" תוך כדי שהוא מכניס לי סטירה לפרצוף, לא הספקתי להבין מה קורה וכבר נשלחתי חזרה לשבת במקום. היה גם את הפעם ההיא שילד קילל מישהו, המנהל ק. קרא לו לאיזה חדר צדדי ובמשך כמה דקות ארוכות שמענו משם צרחות איומות של כאב וכשיצאנו להפסקה נכנסנו לחדר ההוא וראינו שם על הרצפה כמה שברים של מקל של מטאטא זרוקים על הרצפה... לעולם לא אשכח את הפעם ההיא שחייכתי לעצמי באמצע השיעור והוּצאתי מהכיתה לחדר צדדי שם נעלו אותי בתוך ארון חשוך עד ש"חזרתי בתשובה". אני לא יודע כמה זמן הייתי שם, לילד בן 6 אין תחושת זמן מספיקה... אני כותב סיפור אחד ונזכר בשני וכשאני כותב את השני אני נזכר בשלישי וכך הלאה... לעולם, לעולם לא אבין את זה, לעולם לא אסלח על זה. זה מלווה אותי יום יום, אין יום שאני לא נזכר באלימות, בהשפלות ובפגיעות הנפשיות הקשות שחווינו אז כילדים. לאחרונה שמעתי שבמקום ההוא עדיין מתקיימת אלימות כלפי ילדים קטנים והלב נשבר. אני חושב על ילדים קטנים שעוברים את מה שחברי ואני עברנו שם באין אונים... אין לי קשר עם אף אחד מחברי לכיתה ועל רובם לא שמעתי כלום מאז שנפרדנו בסוף כיתה ח אבל על המעט שכן שמעתי שמעתי דברים קשים שחלקם נפלטו לרחוב והתדרדרו לפשע וסמים, אבל אני בטוח שכמוני כך גם אצל כל האחרים הזכרונות עדיין חיים. הרבה זמן הפוסט הזה מתבשל אצלי, היום אזרתי אומץ לכתוב אותו כי המציאות הזאת חייבת להשתנות. וזה ממש לא קל, הרגשות עולים ומציפים והאצבעות בקושי מקלידות. אני לא מחפש אשמים ולא נקמה. אני רק רוצה שהשואה הזאת, שואת הילדים תיפסק. וכן, זאת שואה לא ייתכן שילדים קטנים כל כך יחוו את הדברים הנוראיים האלה! לא ייתכן שעוד נשמות קטנות יחוו את ההשפלה הזאת! לא ייתכן שעוד ילדים יעבירו שנים רבות כל כך בסבל כזה! הצילו!!!!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:21 |
|
| |
בחיידר בקריית ספר (החיידר שהיה הכי מודרני בקריית ספר באותו זמן), לימד בעבר רב בכיתה א' אשר היה מכה את תלמידיו עם מקלות. דרך ענישתו האכזרית הלכה כך: היו לו חמישה מקלות בחמישה צבעים שונים. וכשילד התנהג בצורה הראויה ענישה (מדובר על ילד באיזור גיל 5-6) הוא היה שואל אותו "מה הוא הצבע האהוב עליך" ולפי תשובתו הוא היה בוחר את צבע המקל, איתו הוא היכה את הילד. לאחר תלונות מרובות מצד הורים שהילד שלהם הוכה, העביר המנהל את אותו רב לחיידר אחר אשר ברשותו. לפני כמה שנים (ככל הנראה משום שילדיהם של אותם הורים סיימו את לימודם שם) החזיר אותו מנהל את הרב ללמד שם. גילוי נאות: אני לא יודע אם אותו רב עדיין מכה כיום. אך אני חושב שלאדם שנהג להעניש ילדים קטנים בצורה סדיסטית, לא אמורה להיות לו זכות לעבוד עם ילדים לעולם, ובמיוחד לא באותו תפקיד. אני לא מאלו אשר יוצאים נגד הציבור החרדי (אני אחרי הכל חרדי), ואני גם לא מאלו התופסים את הציבור כבעייתי (לא באופן כללי, אך ברור שיש לו בעיות), אבל אני חושב שנושא של הכאת ילדים הינו נושא בעייתי מאוד בציבור החרדי. ויכול להיפתר רק באמצאות פרסום. נ.ב. לא מדובר כאן על שמועות, או השערות, או על ידיעה מכלי שלישי. אחי למד אצלו וחטף הכאות על ידי מקל בצבע אדום. - (הערה: שם החיידר שמור. הוא לא פורסם כאן בדף על פי המלצה משפטית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:27 |
|
| |
זה קרה כשמוישלה (שם בדוי) היה בן 7. הוא למד בחיידר, והיה לו ׳רֶבֶּה׳ מתוסכל, חשוך ילדים וסדיסט. לא אספר על המכות וההשפלות היומיות שמוישלה חטף, כי זה מדי טריוויאלי. אספר על התרחשות שהתחילה איפה שהוא באמצע השנה, והמשיכה עד סוף השנה, כשמוישלה עלה כיתה. לצורך הבנת העניין, אקדים לומר שמוישלה היה הטראבל-מייקר של הכיתה. הוא היה ילד די מופרע מכמה וכמה סיבות, וסבל מ-ADHD. עוד פרט חשוב, החיידר היה במבנה מאוד קריפי, בנין בן יותר משבעים שנה, ליד יער גדול מלא במבנים עתיקים ונטושים. המקום שימש כבסיס צבאי ישן מאוד, ונעזב כמה עשרות שנים לפני כן. יום אחד, באמצע תפילת הבוקר, הרבה קורא למוישלה בשמו ומבקש ממנו ללכת לחדר סמוך ולחכות לו. מוישלה קם ממקומו והלך לחדר המבוקש, תוך חשש גדול מהבאות. לך תדע מה קרה עכשיו. אחרי שעה המתנה, הרבה נכנס לחדר. כאינסטינקט, מוישלה מיד מסתיר את פניו עם הידיים, כדי להגן מהמכות שאמורות לבוא. אבל לא. לא הפעם. "תגיד, מוישלה, האם ידוע לך היכן הסוכריות שהיו במגירה של חדר המלמדים?" מוישלה מיהר להכחיש: "אולי אני ילד מופרע, אבל לא גנב. הפעם זה לא אני." "מוישלה יקירי, אני שואל אותך שוב. אם תודה במעשה, תקבל עונש מופחת, אבל אם לא תודה, הלילה אתה תישן פה בחדר, לבד. נביא לך מזרן, נעגל-וואסער [קערה וספל לנטילת ידיים], ותישן כאן על הרצפה." כאמור, מדובר באזור נטוש ומפחיד, שגם באמצע היום מוישלה פחד להסתובב שם לבד. מוישלה מתעקש, ומכחיש כל קשר לאירוע. הרבה יוצא מהחדר, ונועל את הדלת מבחוץ. חדר ריק ושומם. מוישלה נשאר לשבת במקום עד אחה"צ. כילד מלא מרץ ושובב גדול, הוא חשב לצאת מדעתו. בשעה 4 אחה"צ, הרבה פותח את הדלת, ושוב מתיישב מולו: "נו מוישלה, האם החלטת כבר להודות?" ומוישלה בשלו. "אני לא יודע במה מדובר. אני לא קשור לכל דבר שקורה בחיידר." "מוישלה, אתה רואה את החתיכה העגולה הזאת?" הוא מצביע לעבר נקודה מסוימת בפינת התקרה; "זו מצלמה שבה ניתן לראות כל מה שקורה בחדר. גם בחדר מלמדים יש כזה. אתה רוצה שנקרא לטכנאי שנראה איך גנבת?" ומוישלה בשלו: "לא גנבתי ולא לקחתי." ״ככה?״ הוא יוצא מהחדר, ונועל אחריו. מוישלה מתפרק ומתחיל לבכות בכי תמרורים. הוא מנסה להכות ולבעוט בדלת, ולצעוק לכל העוברים והשבים לפתוח לו אל הדלת. בראש התחילו לרוץ לו סיוטים וסיפורי זוועה על מה שיקרה לו פה הלילה. תסריטים והתרחשויות שרק ילד בן שבע עם דמיון מפותח במיוחד, מסוגל לפתח. עוד שעה עוברת, ועוד שעה, ומוישלה הסכים כבר להודות גם ברצח קנדי, רק שיוציאו אותו מהחדר המפחיד והמקולל הזה. רק שיתנו לו ללכת הביתה. בשעה 6 הדלת שוב נפתחת, והרבה שוב מתיישב מולו. רק אזכיר, שמוישלה יושב בחדר הזה מאמצע תפילת שחרית בבוקר. הרבה רואה את הדמעות שמרטיבות את פניו, ומחייך: "נו, החלטת כבר האם להודות במעשה שעשית? המזרן והפיג'מות שלך כבר נמצאים מחוץ לחדר. אולי בכל זאת תרצה להודות?" ומוישלה... הודה. הוא הודה במעשה שלא עשה. בום! סטירה בפרצוף. ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. מלמעלה, מלמטה, מהצדדים, מכל מקום אפשרי. "מוישלה, לפחות הודית בסוף ולא שיקרת. קיבלת את העונש על הגניבה. אתה יכול כעת ללכת הביתה." ומאז עד סוף השנה, בחיידר, היה אשם אחד לכל הגניבות, מעשי השובבות, אירועים בלתי מפוענחים ועוד - מוישלה. היו מכניסים אותו לחדר "ההוא" לשעות רבות, מאיימים שיישן במקום בלילה, והוא הודה בכל. השיטה עבדה בצורה כל כך טובה, שגם מנהל החיידר התחיל להשתמש בה כלפיו. האם היתה לו ברירה אחרת? וכל החיידר ידע שמוישלה הוא גנב, מושחת ומופרע, והתנהגו אליו בהתאם. כשהמנהל מצא אותו יום אחד בגיל 10, עומד על החלון ומנסה לקפוץ למוות המשחרר, הוא צעק עליו שהוא משוגע, החטיף לו כמה סטירות, וזהו. כל החיידר ידע שמוישלה גנב, מושחת ומופרע, עד שסיים את הלימודים ועבר לישיבה קטנה. ומאז, הוא מרגיש משוגע. אמנם הוא בנה את חייו, מנהל חיי משפחה יפים, עובד במשרה נחשקת, בעל תואר ראשון, אבל בפנים, בפנים משהו מת לעולם. הפצעים לא יגלידו, ותחושות הכעס והאי-צדק, ימשיכו לפעפע בתוכו עד יום המוות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:27 |
|
| |
Noach Tunikכיתה א', הרבה ו' מקבל תלונה מהתלמיד ח' שהסנדוויץ שלו נעלם. הכיתה שמסודרת הייתה בצורת ח' קיבלה פקודה לשבת למסדר זיהוי. ו' שהיה עב בשר בעל ידיים ענקיות (גם במבט מבוגר) עבר ילד ילד ושאל, זה אתה? כשהכוונה היא האם אתה הוא זה שגנב את הסנדוויץ. לא, אתה? לא, אתה? לא הייתי השביעי בערך. אתה? לא. בא לכאן, הוא אמר בפנים מפחידות. עשיתי את הדרך אליו בבטחון שלא ידיי נשלחו אל הסנדוויץ. ברגע שנכנסתי לב' אמותיו, הוא העיף לי את הסטירה הכי כואבת שחטפתי עד אז ומאז (יש פייט) תחזור למקום. חזרתי. אחרי כמה דקות ח' מצא את הסנדוויץ בתא פנימי בתיק שלו, אבל ו' השיג את אשר ביקש. זה נהנה, וזה נהנה. וזה בשוק חייו.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:28 |
|
| |
Avi Feldmanאני לכאורה יודע באיזה 'חיידר' מדובר ובאיזה 'רבה', למדתי גם באותו מקום ובהזדמנות אוציא את שלי על הצוות שם שר"י
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:29 |
|
| |
אולי מחפש להיראות גיבור בעיני חבריו. יש פה כמה חברים שלמדו איתי, באותו החיידר, באותה הכיתה, השמות הבדויים שאכתוב יהיו עבורם בדיחה. אבל הם גם יעידו על היתכנותו, ואולי אף יזכרו את המקרה עליו אני הולך לכתוב. אמצע תפילת שחרית, המנהל חמור הסבר נכנס לכיתה. עוצר את התפילה, היינו אז ב'אשרי' השני, אחרי תפילת שמונה עשרה. איפה פלוני אלמוני והוא נוקב בשמי, בוא הנה. רעדתי, אפפם לא קראו לי ולא יקראו לי בכזה מקום באמצע התפילה למשהו טוב. התנחמתי שאולי קרה אסון במשפחה שלי, והוא בא לעדכן אותי על זה, הייתי ממש אופטימי. הוא מעמיד אותי מולו אומר לי להוריד את המשקפיים ונותן לי סטירה מצלצלת. עדיין לא הבנתי על מה זה. ואז הוא מספר לכל התלמידים שערב קודם עשיתי מעשה חמור ושמתי על המכונית של הרב'ה דף עם 'ניבולי פה' כדבריו, חייכתי, זה טיפה הצחיק אותי, מתברר שאותו פחות. הצילצול בסיום יום הלימודים היה עבורינו כמו כל הילדים כל יום חגיגה קטנה, כמו סופ"ש פעם ביום כזה. באותו היום, יום אביבי נעים, יצאתי החוצה מוקדם עם עוד 2 חברים. מולי ראיתי את המכונית של הרב'ה של אחרי צהריים. לא אהבתי אף רב'ה. כולם היו בעיני רעים. בכל אופן בכיתה ה' היו הרבנים הכי רעים בעיני. אנשים שהיו זקוקים לפרנסה לכאו', מובטלים. אחד מהם, זה של הבוקר אדם מר נפש וסאדיסט. כעת אני עומד מול המכונית המקרטעת בעלת השמונה מקומות של הרב'ה אחרי הצהריים, לקחתי דף ועט ורשמתי את כל רשימת הקללות שהכרתי ושמתי לו על הוישרים. לא ידעתי מה פירוש הקללות האלו בכלל. אפילו לא אחת. רק ידעתי שהערס של השכונה שגר כמה בתים לידי כשהוא עצבני הוא מוציא את המילים האלו מהפה. מאמין שהוספתי עוד כמה מילים ילדותיות וזהו. והלכתי מהמקום, 2 חברים היו איתי, ושכחתי מכך. עד לרגע שבו המנהל פתח את דלת הכיתה. המנהל העמיד אותי צמוד לדלת של הכיתה, הרב'ה יצא מהכיתה הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. הוא הוריד את החגורה, והודיע לי שמגיע לי 39 מלקות. הוא ביקש מילד שיחזיק לו את המכנסיים שלא יפלו. אין לי מושג אם במהלך המכות הן נפלו או לא. אולי רק ציפיתי שיפלו אולי באמת הן נפלו. אני ניסיתי שלא לבכות, אז התחלתי לספור לו את המכות, אבל בשלב מסויים זה רק הרתיח אותו שאני לא בוכה, הרגשתי מושפל, כמו ילד שהגוף שלו לא ברשותו אלא ברשות אדם רע. והוא הכה והכה וכל מכה ומכה סף הכאב עלה, והוא הוסיף על 39 כי לא בכיתי בהתחלה, ונשברתי ובכיתי המון, אני כותב וכולי מבעבע כעס והשפלה. אני זוכר את אותה התפילה, את אותו הרגע, כמה רוע היה שם. צרחתי, הושפלתי, בעיני עצמי הרגשתי שראו אותי במערומי, הגב שלי שרף הישבן שלי גם הוא בער. רק סיים המנהל את מכותיו, הרב'ה של כיתה ו' (שהיה חברו הטוב של הרב'ה שעל מכוניתו כתבתי) פוגש בי מחוץ לכיתה, אולי זה היה בהפסקה אולי עוד טרם ההפסקה אולי הוא קרא לי אני לא לגמרי זוכר. והוא התחיל להכות בי, על השבר החמור כל כך שעשיתי. עד שהגיע מצב שאני זוכר את עצמי שוכב על הריצפה והוא עם כסא ביד מעלי, וילדים סביבי. היו מלא כואבים, הוא לא הסתיים. אחרי שהמנהל הלך ואחרי שקיבלתי את המכות מהחבר הטוב של הרב'ה 'הנפגע' הגיע הרב'ה הסאדיסט באמת לכיתה, זה שסתם אהב לראות ילדים מתפתלים מתחת ידיו. ממש הרגשנו את ההנאה. הוא כביכול 'שמע' מה קרה, והגיע מזועזע לכיתה, הוריד לי את מנתו, אבל ממש בקטנה כי כבר הייתי שבר גוף וכלי. ואז הוא מודיע לי שאני מועף מהחיידר, הוא לא מסכים שילד כזה ימשיך בחיידר. אם חשבתם חברים שעד עכשיו הרגשתי רע ומושפל. תחושת החוסר צדק היתה כעת משהו מפחיד. הרגשתי כל כך לא הוגן לא פייר. כאילו אם להעיף תעיפו ותחסכו ממני את המכות. לא האמנתי הרי שזו נקמנות אישית והבטחה של הרבנים לרב'ה הנפגע שהם יראו לי ויאמללו אותי... לא הסכמתי ללכת. לא היה אכפת לי מה עכשיו אחטוף. החלטתי למחות על החוסר הוגנות הזו. הגעתי לחדר של המנהל. לא דפקתי פשוט נכנסתי מיררתי בבכי, אמרתי לו אחרי שאתם מרביצים לי אתם מעיפים אותי?! זה לא הוגן!!! ואז כנראה שקצת חרטה עברה בו, או פחד שהדבר יתגלה להוריי, ואמר לי אתה צודק, אני אדבר עם הרב'ה ואני בטוח שאת הלקח שלך למדת. (להוריי מעולם לא אמרתי מילה, פחדתי להתלונן, כי אז יוודע להם שהתנהגתי לא טוב בחיידר, ושוב לחטוף?! אין טעם... חסכתי מעצמי את זה...) לאחר שאולצתי לכתוב מכתב התנצלות להוד רוממותו הרב'ה שליט"א, שאלתי אותו איך ידעת שזה אני, הייתי חייב לשאול, 'זיהיתי את הכתב' הוא אמר וידעתי מייד ששיקר. כי כתבתי ביד שמאל ובכתב דפוס. כמו ילד בגן חובה יצא לי הכתב. אז מישהו הלשין עליי. גם כן חברים... אני כותב את זה, כי חבר שלח לי הערב הודעה שהזכירה לי מה עברתי בחיידר, והרגשתי צורך לפרוק. זה אמנם היום הגרוע ביותר. אבל אני בעיקר זוכר עוולות יותר מאשר מכות. אם התגובה לא היתה בלתי מידתית, אם חצי מרבני החיידר לא היו מתערבים, אם הרב'ה לא היה מעיף אותי אחרי כל זה, יתכן שגם זה היה נעלם למחסן הזכרונות. כתבתי כי הרגשתי צורך, כתבתי כי הבנתי שיש עדיין מקומות, בחוגי הקנאים בלבד אמנם, שיש ילדים שעוברים מסכת השפלות ומכות עדיין, הלוואי שאנשים יתנו על זה את הדין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:31 |
|
| |
חיים פרץוהרגע הזה שמבקשים ממך להוריד את המשקפיים ואתה מבין שאתה הולך לקבל כאפה של החיים ואין לך שום דרך לעצור את זה ימח שמם
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:37 |
|
| |
הייתי ילד בן 6, כיתה א' בת"ת ספרדי בצפון, ילד קטן ותמים, שנותן אמון באנשים גדולים. הוא נכנס לכיתה ביום הראשון, ג'ינג'י לוהט, כעוס: "אני הרבה", לא הרב, לא המורה, הרבה!! יציאה לשירותים רק בהרמת אצבע, שאלות כנ"ל. יום אחד חזרנו מההפסקה, ילד, משחק בהפסקה ושוכח ממה שבאמת צריך, לא נכנסתי לשירותים. בתחילת השיעור הרמתי את היד, הוא לא התייחס, הרמתי שוב, אין מענה, ניסיתי שוב ושוב, עד ששאל מה רצוני, אמרתי שאני צריך לשירותים, אמר לי בשביל זה יש הפסקה, התחננתי, בכיתי, הוא לא הסכים. ילד קטן, לא שולט בעצמו, פספסתי, נהיתה שלולית בכיתה, כולם צחקו עליי, התביישתי נורא, הרגשתי מושפל ומחולל, נשמתי בערה, רציתי שהאדמה תבלע אותי. הוא לא התנצל, הוא צרח עליי שאני ילד קטן, הזמין את אבא שלי שייקח אותי לבית. ברחתי, התחבאתי מאחורי הקראוון, התביישתי מאבא, הוא תפס אותי, הרים אותי כמו שק קמח, נענעתי את רגליי, אך זה לא עזר לי. הוא כעס, כעס מאד, למה אתה לא נכנס לשירותים בהפסקה? באותו רגע הוא איבד את אמוני. ימים/שבועות לאחר מכן, הפרתי את אחד מכלליו של הצורר הג'ינג'י, חוק אוילי. הוכנסתי לאחר כבוד אל הכיתה, במשיכה מהאוזן, אבל זה היה החלק הקל... הוא בער, כמו שמש ביום חמסין, הג'ינג'יות שלו להטה, הוא צרח והתחיל להכות. סטירות לחי איומות, הלחיים בערו לי, אגרוף לחזה, נפלתי, הוא משך אותי מהיד כדי שאקום, לא הצלחתי, הוא החל לבעוט בי בזעם, כמו בכדור, בראש, בידיים, בבטן וברגליים, בכל פיסת גוף זעיר של ילד בן 6. בכיתי, חיפשתי בעיניו טיפת חמלה, רחמים, אנושיות, לא, לא היה לו קמצוץ מכל זה, ראיתי שם רק רוע ורשעות, אכזריות מפלצתית. הוא השאיר אותי על הרצפה ויצא, מדמם, מדמם בנפשי הפצועה והשסועה. ולא, #לאהתלוננתי כי ידעתי שאין לי למי, כי ידעתי שאבא יצדיק אותו, שאני הלא בסדר, שאני תלמיד סורר. ההורים שלי לא יודעים מזה עד היום. שיתפתי כאן, לא בגלל ששכחתי והפוסטים הזכירו לי. תמיד זכרתי את זה, אך הכאב היה עמוק בפנים, לא הצליח לצוף. היום, בטיפול, טיפלנו בבושה שלי, בבושה מהחברה, מההורים וממה יגידו, פתאום זה צף, שם, כשפספסתי בכיתה, זו הפעם הראשונה שחשתי מהי בושה. פרצתי בבכי, הכאב צף, חזק וכואב, כאילו זה קרה עכשיו, אני רואה מול עיני את עיניו המתרוצצות בטירוף, כמו ארי דורס אל מול טרף חסר ישע. חוק ההתיישנות חל על המקרה שלי, אבל דבר טוב אקח לי כלקח לחיים, הקשר שלי עם ילדיי יהיה טוב וכנה, שאם חלילה יקרה להם מצב דומה או אפילו פחות מכך, הם ירגישו שאבא הוא הכתובת, שיש על מי לסמוך. בתקווה לעצור את המעגל האלים והמטורף הזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:42 |
|
| |
הפוסט הבא פורסם על ידי חבר, איש בשנות הארבעים לחייו, בשמו המלא, בקבוצת פייסבוק סגורה. קיבלנו את רשותו לפרסם את הדברים כאן באופן אנונימי. עוד לפני שהוא הגיע כבר רחשו השמועות בחצר (חָצֵר). החצר היתה אמורה להיות מקום המשחק אבל בעצם היא שימשה כמקום המפלט. המקום שבו יכולת לחוש ולהתענג על קרני שמש המלטפים את עור פניך, לנהל את הפוליטיקה של החיידר ולשחק בכדור העשוי משקיות ניילון "שבויים"... הילדים התלחשו באימה. ירחמיאל הג'ינג'י סיפר ששמע מבן דוד שלומד ב"המסורה" שהמלמד הזה מוריד מכנסים לילדים סוררים ומעמיד אותם בתוך פח אשפה ומפליק להם בעכוזם בסרגל מיוחד שהזמין מבלרוס. מהמספר הראשון עד שזה הגיע אלי כבר ידענו, חבורות המתגודדים, על עשרות ילדים ירושלמים שמסתובבים עם ישבן אדום. ידענו מי הם והיכן הם גרים ולמה לעולם יותר לא ישבו בנוחות על כיסא. האמת שזה לא הפתיע אותי. הכרתי את אחיו שלימד אותי בחיידר בכיתה ב. היינו ילדים בגיל 5\6 וה"רעבע" הזה, האח של המדובר, ידע את מלאכתו כשוחט ותיק שלמד להכיר את נפש תרנגוליו. היה לו תיק שחור שהוא כינה אותו "ג'יינבונט", רק שנים אחרי הבנתי שהיה זה תיק "ג'יימס בונד", ובתיק מסודרים, כחיילים גרמנים במסדר, עשרות כלי עינוי. מה היה לו שם? צבתות מסוגים שונים, מקדחות ידניות וגדלים שונים של מקדחים, סכינים, מסורים זעירים, מחטים, חוטי ברזל, ניירות אלומיניום מקופלים ומגולגלים, ומנעולים. היה לו גם נייר מגולגל קשור בסרט אדום שלדבריו היה אישור ממשרד הבריאות לבצע ניתוחים וחירורים בילדים סוררים. יום אחד הוא תפס אותי לוחש משהו לחבר באמצע השיעור. לפני שאתאר קצת מה היה באותו ארוע, אני רק רוצה לומר שאין לי כל זיכרון אחר מחצי השנה שהייתי בכיתתו, לפני שעברתי חיידר, כל מה שאני זוכר זה את האירוע הספציפי הזה, ומכל שאר הזמן נותרה לי תמונה רציפה אחת של ארבע קירות וילדים שמניחים את ראשם על ספרי הלימוד בתוך בועה שחורה וחשוכה. ככה לאורך חצי שנה. זה המקרה היחיד בהיסטוריה האישית שלי שאני יודע שהדחקתי זיכרון של חצי שנה למין תמונה חסרת חיים ותנועה מתמשכת. הוא קורא לי ומעמיד אותי בפינת הכיתה על כסא. כל הילדים כמובן חייבים לצפות. הוא פותח את התיק באיטיות וברוגע, אין צעקות או הרמת קול. הוא מסביר לי ולכיתה תוך כדי שהוא פותח את גליל הנייר הידוע וקורא מתוכו את דברי רישיון משרד הבריאות לחורר חורים בשפתי ילדים, שמדברים באמצע השיעור, ולנעול את השפתיים במנעול. אחר כך הוא מתחיל לשחק עם המרצעים והמחטים ומסדר אותם כמוהל המסדר את כלי מלאכתו בטרם חותך לרך הנולד את עטרתו. הוא לוקח פיסות נייר אלומיניום ומהדק אותם על שתי שפתיי. הטעם המתכתי של האלומיניום והדמעות התערבבו בפי. למזלי מרוב פחד עשיתי פיפי במכנסים מה שגרם לו לעצור את המשך התעללות. זה כל מה שאני זוכר.
Yosi Azulayאוי המקרה הידוע בחיידר.של פרא האדם שהיה נקרא מלמד בחיידר.אלכסנדר סנדר פרייזלר.הוא היה מהמתעללים הגדולים אם לא הההההגדול מכולם.ואת המכות שהוא נתן לאריאל היתום?את זה אתה זוכר???? Dudi Drorאתה יודע שפרייזלר עדיין מלמד ומתעלל שם בילדים, גם אני עברתי תחתיו Dudi Drorאגב, נראה לי שיש לו ממש פטיש להכות יתומים, אולי זו הדרך שלו להביע אהבה.. גם בכיתה שלי היה ילד יתום שאכל ממנו מכות רצח
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2021 15:44 |
|
| |
Rafi Shavitגם אני כואב כועס ועצוב, אבל לא בגלל הסטירה המשפילה או המקל הנוחת על הגוף. גם לא בגלל כף היד הבוערת מכאב מהלומות סרגל מברזל, ולא מהצביטות בזרועות והגב, שהשאירו סימנים כחולים איומים גם לאחר ימים רבים. אני כואב, כי חשבתי שזה נורמלי. אני כועס, שלא חמלתי על חבריי והם לא עליי. אני עצוב, שצחקנו כשאחרים קיבלו מכות. הכאב הפיזי עבר חלף לו. הסימנים הכחולים כבר אינם, אבל הנפש - הנפש זועקת למה? למה גרמתם לנו להיות אטומים לסבל האחר? איך במקום "ואהבת לרעך כמוך" היינו מחקים את בכיים של רעינו, את העיוותים והיללות שלהם?
|
|
|
|
|
' xlink:href='%23b'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23c)' xlink:href='%23b'/%3e%3cpath fill='white' d='M12.162 7.338c.176.123.338.245.338.674 0 .43-.229.604-.474.725a.73.73 0 01.089.546c-.077.344-.392.611-.672.69.121.194.159.385.015.62-.185.295-.346.407-1.058.407H7.5c-.988 0-1.5-.546-1.5-1V7.665c0-1.23 1.467-2.275 1.467-3.13L7.361 3.47c-.005-.065.008-.224.058-.27.08-.079.301-.2.635-.2.218 0 .363.041.534.123.581.277.732.978.732 1.542 0 .271-.414 1.083-.47 1.364 0 0 .867-.192 1.879-.199 1.061-.006 1.749.19 1.749.842 0 .261-.219.523-.316.666zM3.6 7h.8a.6.6 0 01.6.6v3.8a.6.6 0 01-.6.6h-.8a.6.6 0 01-.6-.6V7.6a.6.6 0 01.6-.6z'/%3e%3c/g%3e%3c/svg%3e){kind=small}
' xlink:href='%23b'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23c)' xlink:href='%23b'/%3e%3cpath fill='url(%23d)' d='M5.333 12.765c0 .137.094.235.25.235.351 0 .836-.625 2.417-.625s2.067.625 2.417.625c.156 0 .25-.098.25-.235C10.667 12.368 9.828 11 8 11c-1.828 0-2.667 1.368-2.667 1.765'/%3e%3cuse fill='url(%23e)' xlink:href='%23f'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23g)' xlink:href='%23f'/%3e%3cpath fill='%234E506A' d='M4.616 7.986c.128.125.136.372.017.551-.12.178-.32.222-.448.096-.128-.125-.135-.372-.017-.55.12-.179.32-.222.448-.097zm6.489 0c.128.125.136.372.018.551-.12.178-.32.222-.45.096-.127-.125-.134-.372-.015-.55.119-.179.319-.222.447-.097z'/%3e%3cpath fill='url(%23h)' d='M4.157 5.153c.332-.153.596-.219.801-.219.277 0 .451.119.55.306.175.329.096.401-.198.459-1.106.224-2.217.942-2.699 1.39-.301.28-.589-.03-.436-.274.154-.244.774-1.105 1.982-1.662zm6.335.087c.099-.187.273-.306.55-.306.206 0 .469.066.801.219 1.208.557 1.828 1.418 1.981 1.662.153.244-.134.554-.435.274-.483-.448-1.593-1.166-2.7-1.39-.294-.058-.371-.13-.197-.459z'/%3e%3cpath fill='url(%23i)' d='M13.5 16c-.828 0-1.5-.748-1.5-1.671 0-.922.356-1.545.643-2.147.598-1.258.716-1.432.857-1.432.141 0 .259.174.857 1.432.287.602.643 1.225.643 2.147 0 .923-.672 1.671-1.5 1.671'/%3e%3cpath fill='url(%23j)' d='M13.5 13.606c-.328 0-.594-.296-.594-.66 0-.366.141-.613.255-.852.236-.498.283-.566.339-.566.056 0 .103.068.339.566.114.24.255.486.255.851s-.266.661-.594.661'/%3e%3c/g%3e%3c/svg%3e){kind=small}
' xlink:href='%23b'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23c)' xlink:href='%23b'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23d)' xlink:href='%23e'/%3e%3cuse fill='url(%23f)' xlink:href='%23e'/%3e%3cuse fill='url(%23g)' xlink:href='%23h'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23i)' xlink:href='%23h'/%3e%3cpath fill='%234F4F67' d='M4.968 9.333a.329.329 0 01.007.071c0 .201-.176.366-.394.366-.217 0-.393-.165-.393-.366 0-.083.03-.16.08-.221.224.053.459.104.7.15zm5.926.437c-.211 0-.383-.153-.393-.348.259-.038.516-.085.766-.136a.333.333 0 01.02.119c0 .2-.175.365-.393.365z'/%3e%3cuse fill='black' filter='url(%23j)' xlink:href='%23k'/%3e%3cuse fill='url(%23l)' xlink:href='%23k'/%3e%3c/g%3e%3c/svg%3e){kind=small}
