מכירים את הסיטואציה בה לא תמיד מצליחים להסביר בשלוף לחילוני שתוהה (מבחינתו בצדק) "למה רק הם מסכנים את חייהם בצבא ואנחנו לא"? עיתון הארץ מתגייס לסייע לכם:)
שפשפתי את העיניים הבוקר, אבל הטור דלהלן היה כתוב כטור "דעה" רציני ולא במדור הסאטירה...
(למי שאין כוח לקרוא הכול ממליץ לקרוא את הקטע האחרון לפחות)
כל עוד לא תתרום כליה לא תוכל לעלות לתורה
חילי טרופר, כפי שרבים יודעים, תרם כליה מכליותיו, לאדם שלא הכיר. גם אחיו תרם כליה. אבל לא
רק האחים טרופר תרמו כליה. למעשה, בקרב הקבוצה הדתית לאומית, התרומה הזאת נהפכה
לאידיאל, חלק מאתוס. ערכה בקרב קבוצת הדתיים לאומיים הוא גדול כל כך, כפי שמלמד מכתב
למערכת "הארץ", שהתקבל השבוע מקורא בקי בהלכותיה, עד כי בבתי כנסת צוחקים שכל עוד לא
תתרום כליה לא תוכל לעלות לתורה.
הארגון הפעיל בקהילה הוא "מתנת החיים", שבעת האחרונה הכריז על התורם ה–000,1" שלו" מאז
הקמתו, אך הגוף המדינתי שעוסק בכך הוא המרכז הלאומי להשתלות )"אדי"(, ותרומת כליה מוסדרת
בחוק, ובכלל זה פיצוי לתורמים שמעניק להם הגנה בריאותית ונפשית. כמה השתלות כאלה בוצעו
בפועל בישראל? על פי אתר משרד הבריאות, ב–2020 נעשו 273 השתלות מהחי באופן כללי, גם
מתרומות אלטרואיסטיות לנתרמים זרים, וגם מתרומות בני משפחה לקרוביהם, דתיים ולא דתיים.
שאלת תרומת האיברים מהחי היא שאלה מורכבת ומרובדת, ומגיעה עד התרומות בתחום הפריון,
שכוללות גם פונדקאות אלטרואיסטית. היא מהדהדת גם ביצירות אימה ספרותיות, פילוסופיות
ואמנותיות, מ"לעולם אל תיתן לי ללכת" של זוכה פרס נובל קאוזאו אישיגורו, ועד "משחקי הדיונון"
המופרעת שמוזרמת בנטפליקס בימים אלו. כל זה עומד על ספה של מהפכה, שכן המדע מפתח
פרקטיקות שיאפשרו בעתיד הקרוב "לגדל" איברים מתאים חיים, וכמה מהשאלות האתיות החשובות
בתחום יוחלפו אז בשאלות אחרות, בהעדר אדם מסוים שממנו נלקחת תרומה.
אבל לפני שזה קורה, כדאי להסתכל בזירה החברתית והאידיאולוגית שיש בה תופעה של תרומת
כליה, ולנסות להבין למה הקהילה הדתית לאומית והחרדית אימצה את המעשה הזה כמופת. מדוע
התפתחה תרבות תרומות שהאחים טרופר מייצגים אותה: למה זו אופנה דתית, מה מעורר אותה, על
איזה צורך היא עונה, מה המשמעות שלה? האם הרעיון שתרומה כזאת מרוממת את האדם ואת
החברה לדרגת אנושיות גבוהה יותר מיטיב עם החברה, או שהוא סוג של מאניה חברתית בעלת
פוטנציאל לקיצוניות? האם זהו אתוס שיכול להפעיל לחץ מסוכן על חברים בקבוצה?
ראשית, כדי להיפטר מהמובן מאליו, אנשים דתיים מתנגדים לתרומת איברים מהמת. נניח גם לרגע
בצד מצב שבו אדם מחליט להעניק כליה לקרוב משפחה מדרגה ראשונה — לבנו או לבתו, למשל. כל
הורה מבין את המצב הזה. מעטים ההורים שלא ייתנו לילדם כליה. אך כשמדובר בתופעה חברתית,
נדמה שמדובר באתוס, כמו האתוס שאפף את הצעירים שהתגנבו בתקופה מסוימת אל הסלע האדום,
הסתכנו במוות, וחזרו עטורי תהילה.
בתרומת הכליה האלטרואיסטית הדתית לא מדובר בתהילת
לוחמים, כתהילה שזכו לה ההולכים לפטרה, או בהילת קדושים )שהיא עניין לגויים(. הקרבה עצמית
ונתינה מסוג זה מעניקה עוצמה חברתית לתורם, בדמות הערכה וכבוד מצד הקהילה ו"קבוצת
השווים" הסוציולוגית שלו. במקרה הזה, מדובר גם בהצהרה חברתית קהילתית: הנה האדם
הישראלי־הדתי שאנחנו שואפים אליו.
נדמה שבאימוץ האתוס הזה, המחמיא לעצמו, החברה הדתית־לאומית מתקדמת עוד צעד בכיוון
מסוכן, שבו הקרבה, עד עקירת איברים, היא מעשה שמסמן מסירות נפש, וזו ְּבתֹוָרּה מסמנת עליונות
מוסרית. על מי? על כל מי שאינו מוכן להוציא מגופו איבר כדי להמחיש את עליונותו המוסרית —
כלומר על כל השאר.
תוקן על ידי מצדרביעי ב- 13/10/2021 09:11:16
תוקן על ידי מצדרביעי ב- 13/10/2021 09:11:57
תוקן על ידי מצדרביעי ב- 13/10/2021 09:40:00