בית המשפט קבע כי הוכח שמקור הכספים במאמיניו של איפרגן, המקבלים ממנו ברכות, המזמינים אותו להיות נוכח באירועים ומקבלים ממנו ייעוץ. עוד נקבע, כי אף שלא נמצא קשר בין תקבול לבין שירות כזה או אחר, הרי שהעברת כספים של מאמיניו של הרב, מתוך אמונה, מכוח נוהג מסורת וצורך לשמר את חצר הרב ואת פעילותו, מהווים את "משלח היד" של הרב איפרגן ומקור הכנסתו, ועל כן כספים אלו חייבים במס.
במסגרת הערעור טען איפרגן, בין היתר, כי פעילותו נובעת מאמונה דתית ותחושת שליחות עמוקה כלפי עם ישראל, בהיותו חלק משושלת רבנים אשר החלה במרוקו לפני 600 שנים והמשיכה מדור לדור, וכן טען כי כספים המתקבלים אצלו מועברים לעמותות חסד. אלא שבית המשפט מצא, כי מתוך סכום כ-43 מיליון שקלים, שהופקד בחשבונו של המערער, רק סכום של כ-11.5 מיליון שקלים הועבר אכן לעמותות כנטען על ידי המערער, ועל כן הפחית בית המשפט מהשומה סכום זה בלבד מתוך ההפקדות בחשבונו של הרב.
עוד טען איפרגן כי חלק ניכר מן הסכומים שהופקדו בחשבונו הינם כספים שהתקבלו מיהודים אמידים בחו"ל, אבל לא הצליח להוכיח באמת כי מקור רוב הכספים באותם יהודים אמידים, וממילא נקבע כי כספים אלו התקבלו מכוח מעמדו הרוחני, ועל כן חייבים במס כיתר הכספים שהתקבלו ממאמיניו של הרב. בנוסף לכספים שהוכח שהועברו לתרומה, בית המשפט הפחית מן השומה גם כספים שהתקבלו כמתנות באירועים אישיים של הרב (בר המצווה והחתונה של בנו) וכן כספים ששימשו לכיסוי עלויות הנסיעות לחו"ל למטרת גיוס כספים על ידי הרב ואשתו.
בנוסף נקבע כי כמו כל עסק, היה עליו לנהל פנקסי חשבונות, ועל כן חויב הרב בקנס בגין אי-ניהול פנקסים כדין, החל מ-2009 ועד ל-2014. את פקיד השומה ייצגו עו"ד שירה ויזל גלצור ויונתן בן דוד מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות מחוז ת"א.
סנגוריו של איפרגן, עורכי הדין טל בן משה וזיו שרון, מסרו בתגובה כי "קיבלנו את פסק הדין ואנו לומדים אותו".
