מיום שניתנה תורה, ירדה שנאה על הר סיני, וכמו שהגויים שונאים את ישראל, כך ויותר מכך שונאים עמי הארצות את תלמידי חכמים.
והטעם, כי עם הארץ שלא נתן חלקו בתורה, כשרואה את הבן תורה, מרגיש תביעה על עצמו "למה אני עצל ולא מקדיש זמן לדבר שהוא חיינו ואורך ימינו?" וזה מתפרץ אצלו בצורת שנאה. (מרן הסטייפלר ע"ה בספר חיי עולם)
את זה (שנאת ע"ה לת"ח) *לא ניתן למגר כליל*, אבל ניתן לצמצם דרסטית.
פסחים קיג: ארבעה אין הדעת סובלתן אלו הן *דל גאה* ועשיר מכחש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחנם.(אפילו הן עצמן מתחרטין לאחר זמן ונבזין הן בפני עצמן, רש"י)
עובדה עצובה: התדמית שלנו מול המגזר החילוני היא תדמית של דל גאה. אנחנו חיים על הקצבאות ועל המיסים שלהם. אנחנו לא יכולים להסתדר בלי תקציבים ייחודיים. והם אלה ששומרים על המדינה ועמלים עליה ואנחנו אלה שפושטים יד.
*זו התדמית*. ככל שאנחנו מתקוממים כנגדה ומנסים לשנות אותה – לא ממש הצלחנו.
אבל יש לזה פתרון.
אנחנו צריכים להוביל מהלך: המדינה צריכה לדאוג רק *למעטפת של החיים*, כל מה שהאזרח הבודד אינו יכול לעשות. צבא, משטרה, תשתיות, כבישים – גשרים – מנהרות -חברת חשמל – מים בצינורות. כל זה התפקיד של המדינה.
שאר תחומי החיים, ובמיוחד חינוך, תרבות, כלכלה יהיו באחריות האזרחים והקהילה המקומית. הממשלה לא תתערב ולא תפריע (להתערב ולהפריע - זה מה שהיא עושה בדרך כלל, יותר בעיה מאשר פתרון)
כל הסיפור של עפולה דהשתא, ושל עמנואל מלפני עשר שנים, ועוד אלף ואחד סיפורים שמייצרים שנאה כלפי המגזר שלנו חדשים לבקרים, לא היו באים לעולם אם נאמץ את הגישה הזו.
תחשבו על זה, ותחפשו, מי מהפוליטיקאים שלנו מוכן באמת, אבל באמת ללכת על זה.
נשלח מהאנדרואיד שלי
