החטא: "יתד" המתנשא ועונשו: חיים ולדר

חיים ולדר הוא סוג של גיבור נעורים בחיי. ויש בעובדה הזאת משהו מפתיע יותר ממה שנדמה לכם. כי הוא היה כזה ממש לאו דווקא בגלל ערימת הספרים האינסופית שלו (שרבים מהם בהחלט מצאו את דרכם למדפי הספרים בחדרי הילדים שבבית הוריי). פשוט הטעם הספרותי שלי פשוט לא לגמרי הלם את סגנונו של ולדר, עד כמה שספרות בכלל עניינה אותי בתקופות והגילאים ההם. אלא שהוא היה כזה בזכות משהו אחר לגמרי. בסביבה שבה גדלתי העיתון יתד נאמן היה השופר האולטימטיבי להתחקות אחר דעת התורה הצרופה, או כפי שנהוג לקרוא לזה שם: "ההשקפה האמיתית הטהורה". ושם בהיכל השן ההשקפתי הזה, לחיים ולדר היה מקום של כבוד.

ואם הדבר נכון דבר יום ביומו, במאמרי המערכת ועמודי הדעות, בעיתון של יום שישי הדברים היו נכונים שבעתיים. לא יכול לשכוח את עמוד האמצע של מוסף השבת של יתד נאמן, שם רוכזה התמצית ההשקפתית במלוא זוהרה האותנטי. כך שאם חשקה נפשך לדעת ממש בדיוק, אחד לאחד, מהי דעתם של רבותינו מרנן ורבנן זצוקללה"ה ויבלחט"א בשלל סוגיות השעה בארץ ובעולם בכלל, כל שהיה נדרש זה פשוט להיצמד לעמוד המזוקק הזה. שם חזקה על עורכי העיתון הקדוש שהם ימציאו (או יזריקו) לך את דעת התורה של המרנן והרבנן הנ"ל, כדבר דבור על אופנו. נפלא, כמה פשוט, כמה אפקטיבי.

כך שבהקשר הזה חיים ולדר מיודענו, היה בעבורי לא פחות מאשר מים קרים על נפש עייפה. הוא ועמיתו נתי גרוסמן (שכמדומני אף שימש באותם ימים של ראשית שנות התשעים, כעורך העיתון), פרסמו שם כמעט על בסיס שבועי קבוע, מאמרי דעה והשקפה, שנועדו (אני מניח) בדיוק בעבור צעירים שכמותי. מין ניסיון פובליציסטי מתוחכם משהו, לוודא שהם בעלי ההשקפה, מצליחים להבריג נכונה לנו הקוראים (ובעיקר לצעירי הצאן), את כל הברגים הרלוונטיים של האידיאולוגיה הטהורה והאולטימטיבית שאנו דוגלים בה. או בקיצור, סוג של פְּרַאבְדָּה, רק בעברית ליטאית עסיסית.

אלא שלהבדיל משלל מאמרים שהתפרסמו תחת קולמוסם של כול מיני בעלי השקפה ישיבתיים מובהקים, שהתאפיינו בחרדיות יתר במובנה היותר צר ומצומצמים, המאמרים של ולדר התאפיינו בפתיחות ובידע יחסית נרחב בהוויות העולם. לשונו החלקלקה, הפרפרזות ועולם הדימויים העשיר שלו, בהחלט צבעו את אותו "פך (או פח) השמן הטהור" בגוונים משכנעים שבעתיים. בוודאי בעבור נער סקרן שכמותי שכבר אי אז ניסה לפלס את עצמו ועולמו המחשבתי בעולם הכה חד ממדי ההוא.

לא אשכח איך טוריו נוטפי הפומפוזיות של ולדר כמעט תמיד זכו גם לקריקטורות ארסיות במיוחד של קריקטוריסט הבית של יתד נאמן, יוני גרינשטיין. וכך הם עשו את המוצר ההשקפתי של ולדר למושלם, לא פחות. וכיום במבט לאחור, אני פתאום מבין כמה גאונות פשטנית הייתה מוכמנת בהם. איך בעצם כל תכליתם לא הייתה אלא למתוח באופן מתמיד את הקו הדיכוטומי והנצחי ההוא: הם ואנחנו.

ה"הם" הנם כמובן כול מי ששונה מאיתנו ולו במילימטר, החבדניקי"ם, המזרוחניקים, הספרדים, שלא לדבר על החילוניות הישראלית, שאין צורך בכלל להפליג במילים כמה שהיא לא פחות מאשר תמצית התועבה והשיקוץ עלי אדמות, כזו שרוויה בכול החולאים המוסריים והתרבותיים האפשריים. זאת דמוניזציה מוחלטת שעושה את העגלה ההיא, זו שממש כאן מעבר לכביש, לא רק לריקה ומנוערת, אלא לכזו הגדושה לעייפה בנחשים ועקרבים ובכול מרעין בישין שבן אנוש יכול לעלות בדעתו.

זאת לעומת ה"אנחנו", אנחנו שזכינו שעלתה כך בידינו. כמה שכולנו רצופי טוהר וקדושה, אפופי תכלית ומוסריות צרופה, מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, וכמה אשרינו ואשרי חלקנו ושפר גורלנו שכך הבדילנו מן התועים בלה בלה בלה, הללויה. וכאן כאמור, האיורים המחליאים ההם של יוני גרינשטיין, העניקו נפח גרפי מובהק לציור העולם הכה דיכוטומי וצלול ההוא.

העיקרון והטקטיקה היא כמובן ברורה, אין כמו החרדים ליישם אותו בצורה מופתית. זה הולך בערך כך: בשביל להחזיק את הצעירים שלנו בתוכנו פנימה, פשוט נעצים את הדיכוטומיות ההיא לממדים האבסורדיים ביותר, ובכך לבטח נצליח לשלול את התיאבון למאן דהו לפזול חוצה. כי הלא אף אחד לא באמת רוצה להתבהם ולהיות כמו אותה זוהמה האנושית "האחרת" (מכירים את הטיעון החרדי הנצחי: "אבל החילונים.." אז על זה בדיוק אני מדבר). כך שבערבו של יום ההכרעה אחת היא, הלנו או לצרינו. במילה אחת קוראים לגישה הזאת: טהרנות. זאת תמצית האינדוקטרינציה הדמגוגית החרדית, בוודאי כשאנו מדברים על הליטאית מבית מדרשו של יתד נאמן, חיים ולדר ושות'.

ובעבורי, כשאין יותר מדי אלטרנטיבות ספרותיות/השקפתיות זמינות, החומר ההוא היה לא פחות מאשר לחם חוקי. איכשהו נאחזתי בו כעוגן אפולוגטי שניתן להישען עליו. במוחי ובנפשי פנימה אולי כבר השתוללו לא מעט שדים של ספקנות וחשדנות גדולה, כלפי לא מעט רעיונות, תופעות, הנחות יסוד וכיו"ב, מבית היוצר של המרחב התיאולוגי/חברתי/תרבותי חרדי, אבל כשאתה לא באמת יכול בכלל לחשוב על איזשהו מוצא אחר, אפילו קנה קולמוסו הרצוץ ההוא של ולדר והגיגיו הנבובים, נעשה לסוג של משענת, ולו רגעית, כמשכך כאבים לבלבולים ותהיות שמאיימים להציף את נפשך פנימה.

והבוקר, כשקראתי את סיפורי הזוועה על חיים ולדר, סופרייז, נשארתי לשבת, ולא רק בגלל שהסיפורים הללו אודות האיש ומעלליו (בגרסאות שונות), כבר הגיעו לאוזניי לפני לפני לא מעט זמן, אלא בעיקר בגלל שאני כבר באמת לא מתרגש מכלום. איני רואה במקום ההוא שום דבר ממה שהוא מספר לעצמו שיש בו, נער הייתי וגם זקנתי, ומימי קריאת מאמרי ההשקפה הטהורה ביתד נאמן, חלפו הרבה מאוד מים בנהרות חיי. אבל מה שבעיקר הרהרתי בו, זה אודות אותם צעירים בגילי שעוד יושבים שם בימי שישי או שבת, וגומעים בשקיקה מאמרי פך השמן הטהור בדיוק מאותו הסוג שאני גמעתי אי אז לפני כמעט שלושים שנה. וחשבתי שישנו כאן קרן אור אמיתית. שמא הפעם אותם נערים יהיו חשדניים קצת יותר. שמא הם יאמרו לעצמם, רגע, לפני כמה שבועות כשקראתי את ולדר, מי בכלל יודע מה הוא עשה לילה לפני או אחרי, שהוא שרבט את ההגיגים נוטפי הקדושה הללו. זאת פריבילגיה שלא הייתה לי אז, כי בימים ההם הכול, אבל הכול נצבע בצבעים הטהרניים ההם. ולצערי גם לא היו את הכלים שישנם כיום, של עולם האינטרנט וחופש המידע, התחקירים והמודעות וכול היתר. אלו הן פריבילגיות של המאה 20 ואחת, של דור שיש בידו את יותר אפשרות להרהר ולערער, לפקפק ולחשוד, להבין שאולי כול הטהרנות המזוקקת הזו, אינה אלא מזויפת וריקה מתוכה, חלולה, עלובה ומכוערת.

אז אני לא יודע מה צופן העתיד לחברה החרדית ומהם סיכויי הישרדותה איך שהיא כמות שהיא (לאחרונה אני משתדל להימנע מכול מיני נבואות זעם אופטימיות על אחריתה של החברה הזאת. משום מה היא מסגלת יכולות של הישרדות מעבר למה שנדמה לרבים מאתנו), אבל דבר אחד ברי לי כאחותי, מיצג הטהרנות ההרמטי והבועתי הזה, כבר לא באמת יכול להתקיים בעולם החדש שאנו חיים בו, כמה שלא יילחמו שם כנגד פגעי הטכנולוגיה, אימת האינטרנט וכול היתר, זה לא פשוט לא יכול להחזיק מים. אז לו רק בשביל אותו נער שיפקפק קצת יותר בקריאת הזבל ההשקפתי הטהור ההוא מבית היוצר של לבלרי יתד נאמן, שווה ומוצדק כול התחקיר המחריד הזה.

https://www.facebook.com/udi.her