חנוכה

*חנוכה* *חנוכת המקדש* ידועה השאלה הנזכרת בספרים: מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש, והרי קדושתה הקודמת לא בטלה? ויש לומר שאין הכוונה לחינוך כבדין "עבודתן מחנכתן" אלא לחינוך כפשוטו – התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. לפי זה יומתק מה שנאמר בתפילת "ועל הניסים", "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל-ידי) – להודות ולהלל". (ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279). *עלייה מדורגת* הסדר של הדלקת נרות חנוכה הוא שבלילה הראשון מדליקים נר אחד, בלילה השני – שני נרות, וכן הלאה, עד שבלילה השמיני דולקים כל שמונת הנרות. נמצאנו למדים הוראה חשובה בעבודת ה': אין להתחיל מיד עם שמונה נרות, כי זה קשה מדי; אלא בהכרח להתחיל בנר אחד. וגם לאחר שמדליקים נר אחד, אי-אפשר להדליק ביום השני שמונה נרות, ואף לא שלושה נרות, אלא יש לצעוד ולהתקדם בהדרגה. רק כך, שלב אחר שלב, יגיע האדם לשמונה נרות. עבודת ה' דורשת עלייה מדורגת והליכה מן הקל אל הכבד. דווקא על-ידי עבודה מסודרת זו זוכים ומגיעים למדרגות נעלות. (משיחת כ"ק אדמו"ר – בלתי מוגה). *מצווה מאירה* כשם שבטיפה אחת מן הים משתקפת כל השמש כולה (בדיוק כמו בים הגדול), כך יש מצוות פרטיות שבהן משתקפים עניינים כללים של כללות המצוות. המצווה בכלל היא "נר" ו"אור", כדכתיב, "כי נר מצווה ותורה אור". תכונה זו באה לידי ביטוי גלוי במצוות הקשורות בנר ואור בגשמיות, כמו נרות המקדש, נרות שבת ויום-טוב, ועוד. בנרות חנוכה יש הוספה מיוחדת, שמצוותם היא "על פתח ביתו מבחוץ". הנרות גלויים לעין כל עובר ושב והכול רואים כי הם מאירים את ה'חוץ' כפשוטו. נרות חנוכה מאירים גם את ה'חוץ' הרוחני – חושך הגלות; 'גלות', תרתי משמע – גלות כפשוטה וגלות פנימית (החושך של החטא ויצר-הרע שהוא-הוא סיבת הגלות כפשוטה). (ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 282). *על פתח ביתו מבחוץ* נרות חנוכה מזכירים לנו את חובתנו להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת המשוטט בו. שני עניינים בזה: א) אין לחכות עד שהחושך יחדור פנימה אל הבית ואז להילחם בו, אלא יש לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו. ב) לא מדליקים נר בבית לחוד ונר בפתח הבית לחוד, אלא אותו נר עצמו המאיר את הבית הוא המאיר את החוץ. כלומר – יש להשתדל להביא את הזולת לאותה המדרגה בעבודת ה' ("מהדרין מן המהדרין") שהאדם עצמו עומד בה. אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של "מהדרין מן המהדרין" ואילו עם הזולת יסתפק בעבודה של "כשר בדיעבד"... (משיחת שבת-קודש פרשת וישב תשל"ז – בלתי מוגה. שיחות קודש תשל"ז כרך א, עמ' 355-ה) *מצווה גוררת מצווה* יש השואלים: איך אפשר להיות בטוח שדרך התורה היא הדרך האמיתית? נרות החנוכה משיבים על כך בפשטות: מטבע האדם, כשהוא עובר עבירה, הוא מתחרט על כך תוך זמן קצר והדבר נעשה מאוס בעיניו. מנגד, כשהוא עושה דבר טוב, מתעורר בו חשק לשוב ולעשותו. זו ההוראה מנרות חנוכה – אם הדלקת נר היום ומחר אתה רוצה להדליק שוב נר, הרי זה סימן מובהק שאמש עשית דבר נכון וטוב. (משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"א – בלתי מוגה. שיחות קודש תשל"א כרך א, עמ' 351). *שורש נרות חנוכה במצות התורה* במצוות נרות חנוכה מצינו שלושה פרטים. המצווה היא: א) להדליק נרות, ב) על פתח הבית, ג) משמאל. ויש לומר ששלושה פרטים אלו בנרות חנוכה, שהיא מצווה מדברי סופרים, נובעים משלוש מצוות דאורייתא. א) עצם הדלקת נרות חנוכה נמשך מנרות המקדש, כפשטות העניין. ב) ההדלקה בפתח הבית, דווקא, קשורה למצוות מזוזה. ואמנם, כך מבואר בתורת החסידות – "במזוזת הפתח יש שתי מצוות, אחת דאורייתא והיא מצוות מזוזה והשני מצווה דרבנן כעין דאורייתא, והיא מצוות נרות חנוכה". ב) זה שמדליקים נרות חנוכה משמאל הפתח מורה כי מצווה זו משפיעה גם על צד ה'שמאל' ומאירה אותו. תכונה זו מצאנו במצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל (ובמיוחד על-פי המבואר בזוהר שעושים כן כדי לשעבד לקב"ה גם את יצר הרע שבחלל השמאלי שבלב). תכונה זו ניתן לראות אף בתפילין של ראש, כי מצווה זו מביאה לידי כך ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". (ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 226). *ואין לנו רשות להשתמש בהן* העובדה שנרות חנוכה אסורים בהנאה מורה שקיום המצווה הוא באופן ד"שלא על מנת לקבל פרס", לא פרס גשמי (שהרי אסור להשתמש בהן) ואף לא פרס רוחני (כי אם הוא מדליק נרות חנוכה כדי לזכות בגן-עדן הרי הוא משתמש בהן!). זהו אפוא קיום מצווה לשמה. זאת ועוד: קיום המצווה לשמה גורם חיסרון כיס. שהרי אחד הטעמים להדלקת ה'שמש' הוא כדי שלא יבוא ליהנות מהנרות. הרי ש'מבזבזים' נר כדי להבטיח את קיום המצווה לשמה – שלא ייהנה מהנרות. הדבר מלמדנו לקח והוראה נפלאה בעבודת ה'. ידוע שבתחילת העבודה רשאי האדם לעבוד את בוראו על-מנת לקבל פרס, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". נרות חנוכה מלמדים אותנו כי אפילו אדם המכיר בעצמו שהוא עומד בתחילת העבודה ולא הגיע למדרגת העבודה "לשמה" (כנרמז גם בכך שנרות חנוכה, מצוותם "משתשקע החמה"), ביכולתו לעבוד את ה' לשמה – על-כל-פנים במצווה אחת. זאת אומרת שאף כי כללות עבודתו היא עדיין "על מנת לקבל פרס", בכל זאת, לעיתים ובמצוות מסויימות מסוגל הוא להגיע למדרגת "לשמה". (משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ט – בלתי מוגה). *אלא לראותן בלבד* יש לדקדק בזה: הסגנון "אין לנו רשות אלא" מורה לכאורה כי יש כאן נסיגה מסויימת מהאיסור הכולל "להשתמש בהם", וכי ה"שימוש" באופן של "לראותן" – מותר?! ואמנם, בזמן שאנו מתבוננים בנרות חנוכה ("לראותן") ו"מקשיבים" לסיפור הנרות, נחשב הדבר ל"שימוש" – שימוש רוחני. "שימוש" זה בהחלט מותר ואף רצוי. (משיחת זאת חנוכה תשל"ה – בלתי מוגה). *"ועל הניסים... ועל הנפלאות"* בכמה סידורים מופיע נוסח שונה: במקום "ועל הנפלאות" נאמר "ועל המלחמות". בביאור הנוסח של אדמו"ר הזקן (וכן גם באבודרהם, ועוד) - יש לומר: א) "ועל המלחמות" אינו מובן כלל, דהרי העיקר חסר מן הספר והווי ליה למימר "ועל ניצחון המלחמות", וכיוצא בזה. [וגם הנוסח (כגירסת הרז"ה - הובא בסידור יעבץ) "ועל התשועות (שנעשו) על המלחמות" מוקשה. כי לפי זה היה צריך לומר גם "ועל הפורקן (שנעשה) על הצרות", וכיוצא בזה. וכמו-כן הנוסח (בסידור הספרדים) "הנחמות" במקום "המלחמות" אינו עולה יפה, כי מה עניין "נחמה" לכאן?]. ב) מוזר ביותר לומר שב"הנרות הללו" נזכר "נפלאות" פעמיים, וב'ועל הניסים' לא יהיה מוזכר אפילו פעם אחת! כמו כן, מהנוסח ד"הנרות הללו" ששם נאמר "ועל הניסים ועל הנפלאות", נמצאנו למדים ש"נפלאות" בא בצמוד ל"ניסים" ושניהם שייכים זה לזה. (לקוטי-שיחות כרך י עמ' 315). *"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"* 'להשכיחם את התורה' לא נאמר, אלא 'להשכיחם תורתך' - תורת ה'. ויש לומר הכוונה בזה: לא היה אכפת ליוונים שישראל יעסקו בשכל ובחכמה שבתורה. היוונים התנגדו אך ורק לאלוקות שבתורה, שלמעלה מהשכל. כמו-כן זו כוונת "להעבירם מחוקי רצונך": היוונים לא התנגדו לקיום מצוות שכליות ('משפטים' ו'עדות'), אלא לקיום 'חוקים' בלבד, שהם למעלה מהשכל. ואף במצות אלו עצמן לא התנגדו שיקיימו אותן מצד טעם שכלי כמוס שלא נתגלה לנו (ראה במדבר רבה פי"ט, ג - "על כל אלה עמדתי ופרשת פרה אדומה רחוקה ממני. ושם: "אמר לו הקב"ה למשה, 'לך אני מגלה טעם הפרה'"). מה שהפריע ליוונים היה קיום ה'חוקים' מתוך קבלת עול פשוטה, להיותם רצון ה' יתברך. [ויש לומר שלכן טימאו היוונים כל השמנים שבהיכל, שכן המושגים טומאה וטהרה הם מושגים על-שכליים, וכמאמר (רמב"ם סוף הלכות מקואות), "לא המת מטמא ולא המקווה מטהר... אלא גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרותי"]. (לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 815). *מסרת גבורים ביד חלשים* הפירוש בזה בעבודת האדם: יצר הטוב נקרא "חלש" לגבי יצר הרע (מכיוון שיצר הרע נכנס באדם לפני יצר הטוב). עבודת האדם היא להביא למסירת הגיבור ביד החלש. כלומר, לא לבטל את יצר הרע אלא למוסרו לידי יצר הטוב, שגם הוא יבוא לאהבת ה'. וכדכתיב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו חז"ל – "בשני יצריך". על-ידי זה מתחזק כוחו של יצר הטוב, כמאמר: "ורב תבואות בכוח שור" (זהו יצר הרע שנמשל לבהמה). (ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 298). *גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים* אפשר להפיק מכאן שני לקחים והוראות בעבודת הבורא: א) על-אף היותנו "חלשים" ו"מעטים" בגשמיות - בני גוי קדוש אנו, "טהורים", "צדיקים", ו"עוסקי רצונך". והקב"ה עושה לנו לא רק ניסים סתם, אלא "ניסים, פורקן, תשועות ונפלאות", ועד ל"תשועה גדולה". ב) החשמונאים אמנם עשו 'כלי' טבעי לניצחון המלחמה, אבל עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה, שלכן לא התחשבו בעובדה שהקמים נגדם הם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אמנם חייב האדם לעשות 'כלי' טבעי לברכת ה', אך עם זה (והוא העיקר) עליו להיות בביטחון חזק ומוחלט שההצלחה תבוא מהקב"ה, וכדכתיב, "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו". (ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 284). *"גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך"* ויש לדקדק בזה: בשלמא בשני פרטים הראשונים ("גיבורים ביד חלשים" ו"רבים ביד מעטים") בא לידי ביטוי גודל הנס והפלא; אבל כיצד מבטאים שלושת פרטים האחרונים ("טמאים ביד טהורים", "רשעים ביד צדיקים", ו"זדים ביד עוסקי תורתך") את הנס? וכי זה בלתי-טבעי שטמאים ינוצחו על-ידי טהורים וכו'? ויש לומר שב"טמאים", "רשעים" ו"זדים", אין הכוונה ליוונים, אלא לסוגים אלו בתוך עם ישראל עצמו. ולפי זה מובן הנס והפלא שבדבר, כי החשמונאים היו מיעוט בתוך בני-ישראל, ואילו הסוגים הנ"ל היו הרוב; והפלא הוא שאף-על-פי שזה היה המצב - הטמאים נמסרו ביד טהורים כו'. המוסר השכל מזה לזמננו: גם כיום שומרי התורה ומצוותיה הם מיעוט בעם-ישראל. אך אין להתרשם מכך, כשם שהחשמונאים לא התחשבו בכך; ובאם רק נעשה כמוהם הנה בסופו של דבר יהיו כל ישראל 'טהורים', 'צדיקים', ו'עוסקי תורתך'. (משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ב - בלתי מוגה). *"וטיהרו את מקדשיך... וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול"* ידועה השאלה הנזכרת בספרים - מדוע הוצרכו לחנוכת המקדש והרי קדושתו הקודמת לא בטלה? ויש לומר שאין הכוונה כאן לחינוך כמו בדין ד"עבודתן מחנכתן", אלא לחינוך כפשוטו - התחלה לאחר הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו את המקדש. על-פי זה יומתק הנאמר "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו (רק ועל ידי) להודות ולהלל". (לקוטי-שיחות כרך י עמ' 279). *והדליקו נרות בחצרות קדשך* יש לדקדק בזה: א) העיקר חסר מן הספר – שהשמן, שהיה מספיק ליום אחד בלבד, דלק שמונה ימים? ב) הדלקת המנורה היתה בהיכל, לא בחצר? ויש לומר שתפלת "ועל הניסים" נקבעה כזיכרון לנס הניצחון במלחמה ולא כזכר לנס פך השמן. לפיכך, גם "והדליקו נרות בחצרות קודשך" אינו מתייחס לנס השמן אלא לנרות של שמחה וכבוד השכינה. ומובן שנרות אלו אי-אפשר להדליקם בהיכל אלא רק בחצר. זהו גם שנאמר "בחצרות" לשון רבים, כי לגודל השמחה הדליקו נרות בחצרות רבות. [ויש להוסיף ולומר כי מסדר נוסח התפילה בחר להזכיר את ביטויי השמחה על-ידי הדלקת נרות דווקא (אף כי לבטח בוטאה השמחה בדרכים נוספות), וזאת כדי לרמוז גם לנס פך השמן]. (ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279 ושיחת ש"פ מקץ תשכ"ו – בלתי מוגה). *ה'שמש'* מקומו של ה'שמש' הוא למעלה משאר הנרות. הטעם הפשוט הוא, 'שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר'. או יש לומר שהשמש הוא בדוגמת הכהן, המדליק את נרות המקדש. והטעם הפנימי לזה הוא – מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'. (ליקוטי-שיחות). *©לזכות ישראל בן אברהם, לעשירות בקרוב* *ולהצלחת חיה קלרה בת ר' יצחק* *יוסף יצחק בן ישראל* *מנחם מענדל בן ישראל* *שמואל בן ישראל*