התגובה של יתד נאמן הפתיעה את כולם.
וכשהתברר שזו היתה הוראה של רבי גרשון, ההפתעה היתה גדולה יותר.
גם ההלוויה, ההספדים, הרבנים שהשתתפו וכו' וכו', הפתיעו אותנו מאד.
אבל דוקא בגלל שזה מפתיע, אנחנו מבינים שהיה פה כוונה להעביר לציבור מסר .
מי שחושב שהתגובה נובעת מחוסר מודעות להיקף התופעה, או מרצון לדאוג למשפחה המסכנה, פשוט אינו מבין.
ולא נדבר על מי שהופך אותנו לציבור של טיפשים שמעדיף לטמון את הראש בחול ולהכחיש שיש בכלל בעיה.
אם יש מי שמכיר את היקף הבעיה אלו דוקא גדולי הדור והרבנים שאליהם מתנקזים כל כך הרבה מקרים ובעיות. שליבם נקרע על כל מקרה שמגיע אליהם.
ברור שיתד נאמן היו מעדיפים להתעלם, והרבנים שדיברו בהלוויה הרגישו מבוכה והיו מעדיפים לברוח משם או לשתוק.
אבל היתה החלטה שצריך להעביר מסר לציבור.
וכנראה זו היתה הדרך היחידה להעביר את המסר.
לא בטוח שיתד נאמן צדקו במינון ובניסוח של הכתבה, אבל ההוראה העקרונית ניתנה מגבוה. וצריך לזכור שכתבי יתד היו מבולבלים ונסערים, כמו כולנו, והרבה יותר.
וכנראה המסר הוא שלא זו הצורה לטפל בנושאים כאלו. מהרבה מאד סיבות.
ועיתונות או רשתות חברתיות הם לא הכתובת.
[ואולי גם שצריך לטפל בנושאים כאלו מתוך רצון לתקן עולם, ולא משיקולי נקמה אישית].
ושלא נהפוך לחברה שנהנית להעלות אנשים על המוקד לעיני הצופים, מתוך טהרנות וצדקנות כביכול. כפי שמקובל היום בכל העולם.
אלא שהיה מקום לשקול אולי הנזק גדול מן התועלת. אולי יש כאן מסר הפוך. סלחנות כלפי הפוגעים. אולי גם עידוד להתאבדות.
וחשב מי שחשב, והחליט שהתועלת גדולה מן הנזק.
ומה יעשה מי שיש בידו מידע על פגיעה. למי יפנה אם לא לעיתונות?
התשובה ידועה לכל מי שבאמת רוצה לדעת.
עשרות ומאות מקרים מטופלים בשקט וביעילות בציבור החרדי בכל שנה.
[לאו דוקא מקרים בסדר גודל ענקי. מקרים של פגיעה בודדת, אנשים לא מפורסמים. גם בזה צריכים לטפל].
ומי שיש לו מידע ולא יודע מה לעשות, פונה לאיזה רב שהוא מכיר, והרב הזה מפנה אותו לרב אחר שהוא מכיר וכו', עד שמגיעים לפתרון.
אז איך אנחנו לא יודעים מזה?
כי זו בדיוק המטרה. שאף אחד לא ידע מזה. שהבעיה תיפתר בשקט, בלי פרסום שמזיק גם לנפגעים, ובלי להרוס חיים של אנשים ומשפחות.
השיקול הראשון והעיקר הוא כי כל פרסום מזיק מאד. בראש וראשונה לנפגעים עצמם. חוץ מהפגיעה במשפחתו וילדיו של הפוגע.
כאשר הסיפור מתפרסם, הסיכוי של הנפגע להשתקם יורד מאד.
אני עצמי הכרתי מקרוב כמה סיפורים כאלו. ראיתי איך אנשים יקרים ובעלי רצון טוב באמת, עושים מאמצים אדירים להגיע לפתרון בלי פרסום מזיק.
האם 100 אחוז מהבעיות נפתרות?
ברור שלא. אין שום דרך לפתור מאה אחוזים.
האם בציבור שלנו מצליחים לפתור בעיות כאלו פחות ממקומות אחרים? לא בטוח בכלל. אני נוטה להאמין שלהיפך. אבל מי יכול לדעת.
רק במקרים שאין מוצא אחר, מעבירים את הסיפור אל המשטרה. כי כשהמשטרה מעורבת יש נזק אדיר לכולם, גם לנפגעים.
[דרך אגב, לפעמים הרהרתי שאולי החוק של 'חובת דיווח' מזיק יותר ממה שמועיל. ראיתי אנשים טובים שיכלו לעזור וברחו מפחד שלא להסתבך בחובת דיווח].
אז למה בסיפור הזה רק עיתון הארץ טיפל?
אף אחד לא מכיר באמת את פרטי הסיפור הזה. [במיוחד שמתברר כעת שבבית הדין של הרב אליהו לא הגיעו מתלוננות אלא אנשים ששמעו מהם וכדו']. אבל נראה שמי שהמידע הראשוני הגיע לידו רצה בעיקר לפרסם, ולא משיקולים טהורים, ורץ מיד לעיתון, ולא חיפש כתובת אחרת, כי הוא בכלל לא חיפש לפתור את הבעיה.
אבל אולי כדאי לפרסם סיפורים כאלו כדי לעודד אנשים להתלונן?
זו שאלה עמוקה ומורכבת, שיכולים לענות עליה רק גדולי עולם, שיכולים לשקול בדעת תורה, וגם מכירים את כל הצדדים והשיקולים שיכולים להיות כרוכים בזה.
וכנראה הם החליטו שלא.
נ.ב. נכתב ע"י אחד המחנכים והדברים היו לעיני אחד מחשובי ראשי הישיבות
נשלח מהאנדרואיד שלי