מכתב מהרב טאו שהתפרסם היום
ב"ה ג' שבט תשפ"ב
לכבוד הרב בעז כהנא הי"ו
במענה לשאלתך על דברים שאמרתי בימים האחרונים, שעניינם טהרת מחנה ישראל.
טהרת המחנה כפולה היא:
טהרה
מהשתלטות של דעות זרות וחריצת דין על אדם שלא בפניו ועברה על בצדק תשפוט
עמיתך וטהרת המחנה ממעשים חמורים הנוגעים לקדושת הברית ופגיעה בבנים,
בנות, נשים ואנשים.
בשנים האחרונות נהפך הדבר למנהג שבשגרה, שככל
שישנן טענות ומענות כנגד אדם מסוים, בוודאי בעניינים של צנעה והשחתת
המידות, זכות הדיון ניטלת, המצווה של 'בצדק תשפוט עמיתך' נעלמת, החובה
שציוונו חז"ל על פי התורה הקדושה 'הווי דן את כל האדם לכף זכות' נשכחת, כל
הלכות לשון הרע ורכילות מונחים בקרן זווית, וקמה וגם ניצבה מצווה חדשה,
שהיא לפרסם את הדברים ולבער את הרעה מקרבנו, ולפרסם הדברים, ולהמשיך
ולפרסם, חץ שחוט לשונם, עד שיהיו הכל משוכנעים שפלוני באופן וודאי חטא ופגע
וכבר מפורסם מה גזר הדין שעליו לגזור על עצמו או שהציבור צריך לגזור עליו
מעל דפי העיתונות והתקשורת.
שורשי שיטה זו אינם בקודש אלא ברוח זרה המפעפעת אל תוכנו ויוצרת "עיקרי אמונה" חדשים.
אין
חולק על כך שכאשר יש חשש לפגיעה באיש או באישה, צריך להתאזר באומץ, לקיים
בעצמנו לא תגורו מפני איש, על מנת למגר את מעשה הרשע ובכלל זאת חובה לפנות
מייד למשטרה שתחקור ותברר את העניין לעומק. הפנייה למשטרה אינה רק על מנת
להעניש את החוטא אלא גם כדי למנוע ממנו לפגוע באחרים. כך אני מדריך ונוהג
מאז ומעולם וכך ראוי לפעול גם כיום.
מבלי משים נהפכנו להיות חברה
שעסוקה בקיום בתי דין שדה לכל אדם שנחשד בדברים שבצנעא. את בית הדין מנהלים
בתקשורת, במסדרונות, במסרונים ובכל האמצעים הטכנולוגיים הקיימים בימינו,
ואת הנאשם תולים בכיכר העיר בקול תרועה רמה.
כפי שאמרו חז"ל, המלבין
פני חברו ברבים חמור יותר משופך דמים, ובעינינו אנחנו רואים שכך הם
הדברים, שאדם שנטענות כלפיו טענות, בין אם הן נכונות ובין אם לאו, הופך
להיות מוקצה מחמת מיאוס בכל מקום אליו יפנה, עד כדי שאף אחד מקרוביו
ומאוהביו לא מעוניין לתמוך בו ולחזק אותו, ואנה אנחנו באים. בנוסף, יש לתת
את הדעת גם לאחריות הגדולה המוטלת עלינו על טהרת ילדנו, טהרה אשר לצערנו
נפגמה כשכל ילד וילדה נחשפים, עקב העיסוק הפומבי ללא גבולות בעניין זה.
ברור
הדבר שההישמרות שלנו כחברה מלבזות ולפרסם שלא בעת צורך מובהק ושלא על פי
גדולי דייני ישראל המפורסמים, אין בה כהוא זה משום הסכמה למעשי פשע וחטא
כלשהו או משום שמץ של זלזול בנשים או באנשים שנפגעו, אם נפגעו.
הטענה
כביכול, שמי שלא מוקיע את הנאשם, שעדיין לא נאשם בבית משפט, וכנראה שאפילו
לא נפתחה חקירת משטרה ביחס אליו, אלא הוא נאשם בבית דין השדה הציבורי,
הטענה שמי שלא מוקיע את אותו אדם הוא פוגע בנפגעות, היא אם כל חטאת כיוון
שהיא לא מאפשרת לחקור ולברר את האמת, היא לא מאפשרת לאנשים לטעון לחפותם
ולצדקתם והיא מהלכת אימים על כל מי שירצה ללמד עליהם זכות.
כשם
שמוטל עלינו לדאוג לכך שכשיש חשדות הם יבדקו לעומק, ללא משוא פנים וללא
פגיעה באלו שחשים שנפגעו, כך יש עלינו חובה מקבילה שלא לאפשר לפסוק את דינו
של אדם שנחשד, ללא מיצוי החקירות, הבדיקות והדין. כשם שאדם שעשה מעשים
חמורים עליו לשבת שנים רבות מאחורי סורג ובריח, כך אדם שלא עשה מעשים
חמורים צריך להיות מטופל ע"י אנשי מקצוע ומשולב בקהילתו ומשפחתו.
יתרה
מכך, המציאות המשפטית, החברתית והתקשורתית שבה אנו חיים היום, שבה כל אדם
נמצא בחשש שהוא יכול להיות מואשם כפוגע, על לא עוול בכפו, נותנת בידי מוקדי
הכח מארגוני השמאל הקיצוני, מבתי המשפט ומהפרקליטות, יכולת חסרת מעצורים
להפליל אדם, יכולת שכבר ראינו בעבר וכנראה לצערנו עוד נראה בעתיד לאיזה שפל
היא עלולה להביא אותנו. עלינו להפסיק לשתף פעולה בשתיקתנו, עם שיטת
שיימינג זאת, שיטה שעלולה להפוך כל אדם ישר דרך ואמיץ לב להיות מוקצה מחמת
מיאוס.
כל הטיפול בעניינים אלו מסור לבתי דין מובהקים בהם מכהנים
דיינים היושבים על מדין. ידוע שע"מ להזהיר מאדם, יתכן שאין צורך בוודאות
מוחלטת ובית הדין העוסק בדבר יכול להחליט כי "למיחש מבעי" ולפרסם את
הדברים, ויכול גם לפסוק דינו כדת של תורה על פי הראיות ובמעמד הצדדים.
אחר
מותו של אדם אין כל צורך להזהיר מפניו ואם סבור בית הדין כי יש לפסוק את
דינו יש צורך להוכיח זאת כדין תורה בבית דין, ע"י דיינים מוסמכים המכהנים
בדיינות או כיהנו בדיינות.
נטהר את מחנינו מפגם הברית כולו, מפגם הלשון ומכל פגעי הרוחות הזרות הפוגעות בטהרת מחננו והופכות עליונים למטה ותחתונים למעלה.
צבי ישראל טאו
 |
|
|
