נתניהו לעולם אל תצעד לבד - מעל ל12.000 תורמים כמעט 2.000.000

"קלון"

לכב' פרופ' אהרן ברק

היי. אני יודעת שאתה פרופסור גדול למשפטים. לא סתם גדול. אתה ענק. שמך יצא למרחקים לכל קצוות תבל. נכון, לא תמיד לטובה. משפטנים אמריקאים דגולים, ריצ'ארד פוזנר, נניח, כינה אותך "פיראט משפטי" אל תבייש את הפירמה! חחח גדול. זוכר שאמרת את זה למנדלבליט? אחד הגדולים שלך! "שיא ההיבריס המשפטי" אמר עליך השופט האמריקאי בורק. כאילו זה משהו רע. זוכר את השופט ההוא, מהגדולים ביותר, שאמר פעם שכשהוא מיואש משיטת המשפט בארה"ב הוא מנחם את עצמו במחשבה שהמצב הרבה פחות גרוע מבישראל? זה רק מעיד על גדולתך!

אלחש לאוזניך, אדוני, שגם אני הקטנה שומרת בליבי כינוי חיבה עבורך: "המפטי-משפטי". על שם הדמות של לואיס קרול שטענה לפניך, שלמלים יכולה להיות כל פרשנות, ושהשאלה היא רק מיהו האדון. אתה האדון, אדוני, פרופ' ברק.

בתור התחלה, מבקשת רשות לפנות אליך בפמיליאריות , בשמך הפרטי אהרן, אל תכעס אבל אני מרגישה שאנחנו מכרים קרובים מאד, אינטימיים, אפילו. לא מאשימה , חלילה, במשהו חלילה, מעולם לא נפגשנו, אבל אתה, אדוני, אהרון, אתה כמו הבורא, נוכח בכל מקום. הולך לאן שאני הולכת כמו הלבנה שבשמים. אתה הלוא אלוהות המשפט – ובזכותך, במעשה ידיך, במנהיגותך – הכול הפך שפיט -עד שכל המרחב הפרטי נעלם – ונותר רק מרחב שיפוטי. מגע אצבעך, אדוני, מורגשת בכל החלטה מדינית, ציבורית, בכל פעולה כלכלית ומסחרית, בנוהלי הצבא, בכל משפט גירושין, ולאחרונה הניסיון לחוקק את החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה – כמעט הצלחת לחדור אפילו למיטה הזוגית שלי – לכל מריבה ביתית רגילה בתכלית. ואז כולנו היינו מבינים, שאפילו את המשאים והמתנים בינינו לבין בחירי ליבנו אנחנו לא כשירים לנהל ללא אחד ממלאכיך – שופטיך.

אני מכירה אותך, אהרן. אתה אדם כה צנוע. כה צנוע עד שבטח תתכחש אם אייחס את כל מה שמתרחש היום בכל מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט – למעשה ידיך שלך. אדוני. אהרן – שותפי התמידי לחיי הפרטיים, הבינאישיים וכמובן – הציבוריים, שנינו יודעים שקרדיט הזה בהחלט מגיע לך. הרווחת אותו.

כולנו נולדנו בני חורין, אבל בכל מקום אנחנו נתונים בכבלים – בכבלים שלך, אדוני. וזה טוב. כי מי אנחנו, אספסוף חסר פנים , לא רציונלי, פגום, אמוציונלי – עם החיים הקטנים שלנו- והנטייה לעשות את הרע בעיניך– אנא אנו באים בלוא מנהיגותך וכובד ידיך אבינו שבעליונים? , איך נחוקק את חוקינו שלנו, בלי זרועתיך הארוכות דרך שפוטיך היועמשים שלך – שנכונים תמיד לעצור כל חקיקה של נבערי הציבור –במטרה לוודא שלעולם לא יעבור חוק שימרה את פיך? מי היה יכול, מלבדך, להציל אותנו מפני עצמנו? מי יבקש לעצמו לחיות את חייו השפלים ללא השגחתך ומלאכיך, ושרעפיך ועושי דברך?

אהרון, שליטי העליון –איך אי פעם הייתי נחלצת מהנאיביות שלי, ומצליחה לצמוח להיות האדם שאני: צינית, ביקורתית, חשדנית, יהירה, נגועה במגלומניה ממאירה - אם לא אתה, אדוני, שבמופתך האישי בראת אותי בצלמך ובדמותך? לולא אתה בעולם, אדוני, הייתי עדיין מתבוססת בבורותי התמימה, באמונתי במוסדות המדינה, בצדקתה של מערכת הצדק..!

אתה צוחק עכשיו. אני קוראת אותך כמו את ספר החוקים של ישראל – שביטלת בגדולתך רק כדי שנוכל להתעלות מעל חסרונותינו האנושיות, אנושיות מדי, ונתקדם לדרגת נתינך, אדוני.

תודה לך, בוראי, על שבראת אותי בצלמך הנשגב, היה עליך ליתן לי עשרות שנים להגיע לדרגת הציניות והמגלומניה שלך , לטפח את כושר המניפולטיביות ואת תאוות הכוח? כי, אחרי הכל, אהרן, שנינו יודעים - שרק כוח. בדרגת המודעות העליונה ששנינו הגענו אליה – אנחנו יודעים שרק כוח קיים באמת. ערכים? משפחה? לאום? דת? עתידו של העם היהודי?

אתה שוב צוחק, ואני צוחקת אתך. האנושות האומללה כה נאיבית. אין ספק שיש להגן עליה מפני עצמה.

לראשונה אני מרשה לעצמי לדבר אליך, כשווה בין שווים. בגובה העיניים. בשפה היחידה – שפת הכוח. אמת, צדק, משפט הוגן. – אך אופיום להמונים. להסיח דעתם מהעולם האמיתי. זה , שהכוח הוא הכוח היחיד ששולט בו.

עכשיו כששנינו מבינים זו את זה, שני סוחרים סוסים קשישים, נותר לנו עניין קטן להסדיר. לא נעים, אבל מסתבר שגנבי הסוסים שלך גנבו סוס מהאורווה שלי. אל תצחיק אותי, אהרן – ברור שאני לא מתלוננת. זה יהיה ילדותי ונאיבי. וכמובן שאני יודעת שזו לא הפעם הראשונה. הלוא, זה מה שגנבי סוסים עושים. רק שהפעם זה במקרה סוס יקר לליבי. אני רוצה את הסוס הזה בחזרה. אל תהיה מגוחך, אהרון. אני לא פונה אל הלב שלך או אל חוש הצדק. אני יודעת שיש לך הכוח להחזיק בסוס שלי, לך אמנם אין ארנק, וגם לא חרב אתה רק מי ששולט בכל אספקט קיום של כולנו דרך שליטה על התודעה באמצעות התקשורת, שגם בה אתה שולט. לא סתם אני כל כך מעריצה אותך. אתה כמעט האידאה האפלטונית של הכוח.

אבל אתה חייב להודות שקצת התרשלת. ואיכשהו קרה שבכל זאת צברנו קצת כוח משלנו. סליחה, משלך. זו הבעיה, אתה מבין. יש פה עם. הוא מונה די הרבה אנשים, וגם הם מתחילים להרגיש שהפעם גנבת סוס אחד יותר מדי. והכעס שלהם מתחיל לייצר אנרגיה. אתה חש אותה באוויר, אהרן? ומתוך זה הם מתחילים פתאום לפתח רצונות שלא אתה שתלת בהם כאילו שאולי יש להם חיים משלהם – והם רוצים שתחזיר להם אותם.

הכוחות שלנו מתחילים היות שקולים, אהרן. וזה מצוין כמעמדת מיקוח. אנחנו מוכנים לעסקה הוגנת. אנחנו מכירים בכך שחזרה היא תשעים אחוז מהחוק ומוכנים לקנות ממך את הסוס שגנבת מאתנו. תרגע, אהרן, מי דיבר בכלל על חוק וצדק?! את שני הסוסים האלו גנבת כל כך מזמן שכבר שכחנו מקיומם. עסקים, אהרן. הכל עסקים. שום דבר לא אישי. אני נראית לך ילדה, אהרן? בחייאת, נו....

מה אמרת, אהרן? שמעתי טוב? "קלון"?! אני נראית לך אחת מהאומללים חסרי התודעה שם למטה? אפילו הם כבר תפסו שבכל עשרת הקבין של הקלון זכו ברואיך האהובים ביותר עליך. טצ טצ, אהרן, מה לעשות שאין בהם את התחכום שלך? לא, אהרן, הם לא ירשו ממך את הכשרון לשחק את המשחק שלך בלי להיתפס.

נשאיר את החירטוטים הרגילים להמונים הנבערים, אהרן. דבר ישירות. כמה שנים אתה רוצה להרחיק את הסוס שגנבת מהמרעה שלי?

והנה שוב אתה מעליב אותי. אני מתחילה להאמין מזלזל. ולא שיש לי משהו כנגד זלזול, מורי. בני אדם נועדו כדי שנבוז להם. אבל בי?! יציר כפיך להתפאר?

שבע שנים?!!!!!! לא בא בחשבון אהרן. אתה שוכח כבר שאותי עשו באצבע שלך . הנה ההצעה שלי: שנה הרחקה, שיירבץ קצת על נאות דשא במי מנוחות. מגיע לו. שנה, ואתה תזרוק לעסקה לשם מחווה של רצון טוב בכמה מהסוסים הגרועים ביותר שלך. תאמין לי – זה יותר בשבילך מאשר בשבילי. מה אכפת לך להקריב כמה הבכירים בפרקליטות , שממילא סרחו מכדי להמשיך לשרת אותך. תוריד מעל צווארך רק את אותם אבני ריחיים שבראת, שהפכו כבדים מכדי שאפילו אתה תוכל להרים מאשפתות.

ככה יבואו כל הצדדים על סיפוקם. ההמונים יקבלו תחושה כאילו נעשה פה צדק, והרי מהו צדק – אם לא משהו שצריך רק להיראות בשעה שהמבוגרים האחראיים, אתה וגם אני, אדוני – משחקים את המשחק האמיתי היחיד – כוח?

זו ההצעה האחרונה שלי. ותאמין לי - לי זה עולה יותר. חשוב על ההצעה, וכשנחתום עליה במזל ובברכה, נוציא להמונים הודעה משותפת, עם מילים כמו "כבוד אדם וחירותו", "דמוקרטיה" "צדק שבא על כנו" "אף אחד לא יוצא מרוצה מפסיקות משפטיות" (דיי! אתה כבר מצחיק אותי! בסוף אפרוץ בצחוק מול מסיבת העיתונאים!) , "מתוך אחריות ציבורית" (חחחחחחחחחחחחח) "המעשה המוסרי והנכון",(דייי לא נושמת!) "בלב כבד ונפש חפצה" (אוי, הבטן! הרגת! איך כמוך, אהרן תראה מה אתה יכול כשאתה רוצה!)

עשית עסק טוב אהרן. ותאמין לי – הדבר האחרון שאתה רוצה זה להזכיר לציבור את המילה "קלון". ההמונים, אתה יודע, הם כמו מערכת ביוב. אתה יודע איפה אתה מתחיל להדביק "קלון" אבל לא במי זה יידבק בסוף. ובינינו -בעולמם העלוב של בני התמותה – שקרים, תפירת תיקים, הפיכה שלטונית באמצעים משפטיים, עינויים לסחיטת עדי מדינה וכל הפארסה הנלעגת שנגלית יום יום בבית במשפט – כל זה עלול, חלילה, לפגוע באמון שלהם במערכת המשפט – ואז היית עלול לאבד הכול. ואני מתכוונת הכול. כמו למשל לראות עוד בחייך בעיניך הכלות כיצד כל שיטת שלטון השופטים המפוארת שהקמת יורדת במי הניאגרה. "קלון"....! אתה כל כך טוב כשאתה רע, אהרן. איך אומר הנוער - צחקתי בקול. לואיס קרול לא היה יכול להמציא אותך. תאמין לי. והוא דווקא ניסה.