קשה אולי להאמין, אבל זו האמת. השמאל בכללותו סבל במשך עשרות שנים מרגש נחיתות מוסרי.
כמי שהייתה שם, אני יודעת זאת ממקור ראשון. אבל לא קשה להוכיח זאת.
די בכך שניזכר שעד לא מזמן משפטים רבים היו שגורים על פי כול, כולל חילוניים: "לפחות תוריד את הכיפה" נאמר למי שנחשד בחוסר יושר, לאמור – כיפה היא אות ליושרה שאינו ראוי לה.
פושעים היו מתייצבים בכיפה לפני שופט כדי לשוות לעצמם מראית עין של יושרה והגינות )היום הם מסירים אותה מאותה סיבה(. בכל דיון רלוונטי לנושא הועלה מס השפתיים: "עם כל הכבוד לדת, ויש לי כבוד..." ששולם תמיד לפני ביקורת.
בדיוק מאותו מקום של בורות אווילית, שעל פיה סברנו שדתיים אינם בני אדם, האמנו באותה מידה שהם אינם עומדים בפני פיתויים אנושיים.
אמונה אלון סיפרה על עמיתתה השמאלנית שקראה את ספרה, שעורר בה ריגוש ופליאה. היא לא ידעה, עד שקראה, שגם דתיים מסוגלים להתאהב. זה הלך רוח אמיתי ורווח. אבל לפחות האמנו בעליונותם המוסרית של דתיים.
עד ש - - - בשנת 1998 יצא ספרו האנטישמי של עיתונאי הארץ ספי רכלבסקי, 'חמורו של משיח', שטענתו העיקרית היא שדתיים רואים בחילוניים עבדים שיש לנצל עד שתוקם מדינת הלכה.
באותה תקופה - אולי כסוג של יחסי ציבור לספר או מפאת ההסתה הארסית שבו - התקשורת יצאה בקמפיין כנגד החברה החרדית.
מדי יום 'נתגלו' מקרים קשים של גילוי עריות, פדופיליה וניצול מיני שנשמרו במחשכים בלי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. שזו, אגב, הייתה מאז ומתמיד האסטרטגיה בקיבוצים.
ייתכן אפילו שחלק מאותם סיפורים היו נכונים, אבל הם יצרו לחברה החרדית בכללותה תדמית של חברה מנוונת ושפלה. וזה היה הרגע שבו השמאל החילוני השתחרר מכובד המשא של רגש הנחיתות המוסרית, אומנם לא בשל התעלותו בסולם המוסרי, אבל לפחות על ידי יצירת תדמית נחותה ליריב שהוא תפס עד כה כנעלה עליו.
עד היום הציבור החרדי והדתי משלם מחיר חברתי על ההכפשה וההסתה הזאת. אבל זה לא היה הנזק היחיד: סר חינה של היהדות עצמה. ולמרות התבוסה של היהדות, הישראליות לא ניצחה; ליתר דיוק: ניצחונה היה לתבוסתה.
מאוחר מדי התברר שהיהדות - שנדמה היה שאינה אלא עמוד שתקוע באמצע הסלון היפה והמודרני, שריד ישן ומיותר - התגלתה כעמוד תומך רק לאחר שנוסר ברמונט הכללי. כשאיבדנו את הכבוד לחרדים, איבדנו את הכבוד ליהדות עצמה, שהייתה הדבר שהחזיק אותנו יחד. עתה הכול מתפרק....
