עוד תרגום לטקסט רוסי מרתק, הפעם מתוך הפייסבוק של מייסד ארגון זכויות אדם "גולגו.נט" (משחק מילים יפה ברוסית "לא לגולאג"), ולדימיר אוסצ'קין.
אין לי אפשרות להעריך את האמינות, ויש כאן תחושה קלה של מלאכותיות, אבל הוא טוען שזה אחד המקורות הוותיקים שלו באחד משירותי הביטחון הרוסיים (על-פי הטקסט, אני מנחש שמדובר באף.אס.בה.). קצת ארוך, אבל שווה כל רגע, אפילו כניתוח מצב שכתב סתם רוסי אופוזיציונרי.
-
"אומר מיד ובכנות: כמעט שלא ישנתי בכל הימים האחרונים, אני כמעט כל הזמן בעבודה, והכול בראש שלי צף קצת, כמו בערפל. ומרוב התשישות אני כבר מזהה לפעמים מצבים שבהם נדמה לי ששום-דבר מזה אינו אמיתי.
לומר את האמת, תיבת הפנדורה פתוחה – לקראת הקיץ תתחיל הזוועה האמיתית בקנה מידה עולמי – אין מנוס מרעב (רוסיה ואוקראינה היו הספקיות העיקריות של החיטה בעולם, השנה יהיה פחות יבול, והבעיות הלוגיסטיות יביאו את האסון לנקודת שיא).
אני לא יכול לומר לך, מה הניע את האנשים למעלה להחליט על המבצע, אבל עכשיו משסים בנו (בשירות) את כל הכלבים. יורדים עלינו בגלל הניתוח הקלוקל – זה מאוד קשור לעבודה שלי, כך שאסביר, מה לא בסדר עם הטענה הזאת.
בזמן האחרון ממש הגבירו עלינו את הלחץ להנדס את הדו"חות בהתאם לדרישות הממונים, כבר נגעתי איתך בנושא הזה. כל היועצים הפוליטיים האלה, הפוליטיקאים והפמליה שלהם, קבוצות הלחץ – כל זה יצר כאוס. כאוס רציני.
העיקר הוא שאיש לא ידע שתהיה מלחמה שכזאת, זה הוסתר מכולם. והנה לך דוגמה: נניח שיבקשו ממך לחשב את אפשרויות ההגנה המשפטית על האזרח בכל מיני מצבים, לרבות נפילת מטאוריטים על בתי הכלא. אתה מבקש להבהיר לגבי המטאוריטים, ואומרים לך שזה סתם, הגזמה לשם חידוד החישובים, שום-דבר כזה לא יקרה. אתה מבין שהדו"ח מורכב רק כדי לסמן וי, אבל צריך לחבר אותו כך שיקרין ביטחון, כדי שלא ישאלו, למה אתה מציין כל-כך הרבה בעיות, שמא לא באמת עבדת עליו טוב. בקיצור, הדו"ח נכתב, וכתוב בו שגם אם המטאוריט ינחת, יש לנו את כל הדרוש כדי לטפל בנזקים, הכול טוב אצלנו, המצב סבבה. ואתה מתרכז בסוגיות שהן מציאותיות יותר, גם ככה אין אמצעים לכסות הכול. ואז פתאום מישהו משגר מטאוריטים וכולם מצפים שהכול יתרחש על-פי הניתוח שלך, אותו כתבת סתם כדי לכתוב.
בדיוק בגלל זה שורר אצלנו עכשיו פיז*ד*ץ טוטאלי – אני אפילו לא אחפש מילה אחרת לתאר את זה. אין אמצעי-נגד לסנקציות מאותה הסיבה עצמה: נניח שאפשר יהיה להאשים את נבּיאוּלינה [ראשת הבנק המרכזי. הערה שלי] ברשלנות (יותר נכון, למי שייקבע כאשם מתוך הצוות שלה), אבל איך זאת אשמתם? איש לא ידע שתהיה מלחמה כזאת, לכן איש לא התכונן לסנקציות בסדר גודל כזה. זה הצד השני של מטבע החשאיות: אם לא אמרו דבר לאיש, מי יכול היה לחשב את ההשלכות של מה שלא סיפרו לו עליו?
קדירוב הולך ומתחרפן. כמעט שפתח בקונפליקט מולנו: ייתכן שהאוקראינים עצמם סיפקו את המידע הכוזב שהיינו אלה שהדליפו את נתיבי התנועה של היחידות המיוחדות שלו בימים הראשונים של המבצע. תפסו אותם שם בתנועה בצורה איומה, הם עוד לא התחילו להילחם, וכבר בחלק מהמקומות פשוט קרעו אותם לגזרים. ואז התחיל הבלגן: "האף.אס.בה. הדליף את הנתיבים לאוקראינים!" אני לא יודע מזה, אבל אניח שמדובר בסבירות של אחוז או שניים (אי-אפשר גם לפסול את זה באורח מוחלט).
הבליצקריג כשל. פשוט אי-אפשר עכשיו לעמוד במשימה: אילו ב-3-1 הימים הראשונים היינו לוכדים את זלנסקי ואת נציגי השלטון, כובשים את כל בנייני המפתח בקייב ופוקדים עליהם להקריא את הודאת הכניעה – אז כן, ההתנגדות הייתה יורדת למינימום. בתיאוריה. אבל מה הלאה? אפילו בתרחיש האידיאלי הזה, עמדנו מול בעיה בלתי-פתירה: לחתום על חוזה שלום – עם מי? אפילו אם אנחנו מדיחים את זלנסקי, טוב ויפה - עם מי נחתום על הסכמים? אם זה עם זלנסקי עצמו, אז אחרי שהדחנו אותו, הניירות האלה לא שווים כלום. האופוזיציה שלו סירבה לשתף פעולה: מדבדצ'וב – פחדן, ברח. יש שם מנהיג נוסף – בויקו, אבל הוא מסרב לעבוד איתנו – אפילו אנשיו שלו לא יבינו אותו כעת. רצינו להחזיר לשם את צאריוב [פוליטיקאי אוקראיני שעבר לצד הבדלנים בדונבאס], אבל אפילו האנשים שלנו, הפרו-רוסים, שונאים אותו. להחזיר את ינוקוביץ'? איך? אם אנחנו אומרים שאי-אפשר להשאיר חילות כיבוש, אז כל שלטון שנשים יושמד 10 דקות אחרי הנסיגה שלנו. להשאיר חיל כיבוש? מאיפה ניקח כל-כך הרבה אנשים? מפקדות, משטרה צבאית, ביון נגדי, אבטחה – אפילו בהתנגדות מינימלית של המקומיים, ידרשו לנו יותר מחצי מיליון אנשים ויותר. לא כולל מערכת האספקה. ובהתחשב בעובדה שהכמות כאן מכסה על האיכות הירודה – זה רק מקלקל הכול. וזה, אני אחזור על זה, היה יכול לקרות רק אם היינו משיגים את התוצאה האידיאלית, שאותה לא השגנו.
ומה עכשיו? אנחנו לא יכולים להכריז על גיוס משתי סיבות:
1. גיוס נרחב יצור משבר בתוך המדינה: פוליטי, כלכלי, חברתי.
2. הלוגיסטיקה שלנו מתאמצת יתר על המידה כבר עכשיו. נכניס לשם כמות חיילים גדולה פי כמה ומה נקבל? אוקראינה היא מדינה ענקית בשטחה. כבר עכשיו רמת השנאה כלפינו חריגה. הכבישים שלנו פשוט לא יעמדו בכמות כזאת של שיירות אספקה – הכול יעצור. ולא נעמוד בזה גם מבחינת ניהול – כי הכול שרוי בכאוס.
ויש לנו את שני הדברים האלה גם יחד, בעוד שרק אחד מהם היה מספיק כדי לפסול הכול.
לגבי האבידות: אני לא יודע את המספרים. איש אינו יודע. ביומיים הראשונים שלטנו בנתונים, כעת אף-אחד אינו יודע, מה הולך שם. אפשר לאבד קשר אפילו עם יחידות גדולות. אחרי זה אפשר למצוא אותן מחדש, ואפשר שלא – הן מותקפות ומתפזרות. ואז אפילו המפקדים יכולים שלא לדעת, כמה מהאנשים שלהם מתרוצצים מסביב, כמה נהרגו וכמה נפלו בשבי. ברור שמניין ההרוגים הוא באלפים. אולי אפילו 10, אולי 5, ואולי רק אלפיים. אפילו במטה לא יודעים בדיוק. אבל כנראה שזה קרוב יותר ל-10. ואת אוגדת הבדלנים אנחנו לא סופרים עכשיו – שם יש להם ספירה משלהם.
כעת, גם אם נהרוג את זלנסקי, ניקח אותו בשבי – שום-דבר כבר לא ישתנה. מבחינת השנאה כלפינו – זה כבר צ'צ'ניה לגמרי. ועכשיו אפילו אלה שהיו נאמנים לנו – יוצאים נגדינו. בגלל שתיכננו הכול למעלה, בגלל שלנו אמרו שזה בכלל לא אפשרות, אלא אם כן אנחנו נותקף. בגלל שהסבירו שאנחנו מתכוונים ליצור איום אמין ככל האפשר כדי לסגור הכול במשא ומתן. בגלל שמראש הכנו מחאות פנים-אוקראיניות נגד זלנסקי, בלי לקחת בחשבון כניסה ישירה שלנו. בלי הפלישה, בקיצור.
בהמשך, האבידות בקרב האזרחים יצמחו בסדר גיאומטרי – וגם ההתנגדות לנו תלך ותגבר. כבר ניסינו להיכנס לערים עם חי"ר – מתוך עשרים צוותי הצנחנים רק אחד נחל סוג של הצלחה. תיזכר בפריצה למוסול – הרי זה הכלל, כך היה אצל כולם, אין בזה כל חדש.
לכתר ולצור? על-פי הניסיון בעימותים באירופה (סרביה כאן היא עיקר הניסיון) הערים יכולות להישאר בכיתור במשך שנים ואפילו לתפקד. שיירות הומניטריות מאירופה לשם – הן רק שאלה של זמן.
יש לנו דדליין משוער עד יוני. משוער, מכיוון שביוני כבר לא תישאר לנו כלכלה, לא יישאר כלום. בגדול, כבר בשבוע הבא יתחיל השבר לאחד הצדדים, פשוט בגלל שהמצב לא יכול להישאר במתח כזה. אין לנו אנליטיקה עכשיו – אין דרך לחשב את הכאוס, איש אינו יכול לומר פה דבר בביטחון. לפעול על-פי הדחף, ועוד ברגשנות – הרי זה לא משחק פוקר פה. ההימור יעלה, בתקווה שמשהו בכל-זאת יצליח. הבעיה היא שאנחנו עלולים להמר לא נכון ולהפסיד הכול במהלך בודד.
בגדול, למדינה לא נותרה ברירה. פשוט אין אפשרות לנצח, והפסד – הוא הפסד של הכול. חזרנו ב-100% על תחילת המאה שעברה, כשהחלטנו לבעוט ביפן החלשלושה ולקבל ניצחון מהיר, אבל התברר שהצבא נמצא בצרה-צרורה, ואז התחילו לגייס בכפייה את הבולשביקים, כדי שיקבלו חינוך מחדש בצבא, - הרי אלה היו סתם קיצונים בודדים, שלא עניינו אף-אחד. ואחר-כך, הבולשביקים שאיש לא הכיר פתחו בתעמולה אנטי-מלחמתית והתחיל הבלגן...
בצד החיובי: עשינו את כל מה שביכולתנו כדי לא לאפשר אפילו רמז לשליחת האסירים לחזית. אם היינו שולחים לשם אסירים, פליליים ופוליטיים (כדי שלא יעשו בלגן בתוך המדינה) – המוראל של הצבא היה הופך מאפסי לשלילי. והיריב – יש לו מוראל, מוראל מפלצתי ממש. הוא יודע להילחם, יש שם מספיק מפקדי דרג ביניים. נשק יש. תמיכה יש. אנחנו פשוט הולכים ליצור תקדים עולמי של אבידות בנפש וזהו.
מה שמפחיד אותנו יותר מול הוא שלמעלה מנסים לכסות בעיה ישנה בחדשה. בגדול, בגלל זה פרץ המשבר בדונבאס ב-2014 – היינו צריכים להסיט את המבט של המערב מסיפוח קרים, כך שהמשבר שם אמור היה להפוך לנושא של סחר-מכר. אבל שם התחילו בעיות עוד יותר גדולות. ואז גמרנו אומר ללחוץ על ארדואן, שיקבל 4 צינורות של "תזרים דרומי", ונכנסנו לסוריה – זה כבר אחרי שסוליימני סיפק נתונים שקריים כדי לפתור את הבעיות שלו. התוצאה הייתה שלא הצלחנו לפתור את הבעיות עם קרים, דונבאס הוסיף בעיות, "התזרים הדרומי" הצטמק לכדי 2 צינורות בלבד, וסוריה הפכה לעוד כאב ראש (אם נצא, אסד יודח ונצא טמבלים, אבל גם להמשיך לשבת שם זה קשה וחסר תוחלת).
אני לא יודע, מי הגה את הבליצקריג האוקראיני. אילו היו מגדירים לנו את המשימה האמיתית מראש, היינו לכל הפחות מצביעים על הבעיות של התוכנית, על כך שיש צורך לבדוק מחדש הרבה נתונים. הרבה מאוד נתונים. כעת שקענו בחר*א עד הצוואר. ולא ברור, מה אפשר לעשות. "דה-נציפיקציה" ו"דה-מיליטריזציה" – אלה לא קטגוריות אנליטיות, אין לזה פרמטרים מנוסחים בבהירות, כאלה שאפשר למדוד באמצעותם את הביצוע או את הכשל של המשימה המוצבת.
כעת נותר לחכות שאיזה יועץ דפוק בראש ישכנע מישהו למעלה לפתוח בעימות מול אירופה, בדרישה להוריד סנקציות כלשהן. להציב אולטימטום – הסרה או מלחמה. ומה אם הם יסרבו? עכשיו אני כבר לא מוציא מכלל אפשרות שניגרר אז אל תוך עימות בינלאומי ממשי, כמו היטלר ב-1939. ואז יהפכו את ה-Z הזה שלנו לצלב קרס.
האם קיימת האפשרות למהלומה גרעינית מקומית? כן. לא לשם מטרות צבאיות (זה לא יתן כלום – מדובר בנשק לפריצת מגננה), אלא כדי להפחיד את היתר. אגב כך, מכינים את הקרקע להטיל את כל האשמה על אוקראינה – נרישקין והביון הצבאי שלו עושים שמניות באוויר עכשיו כדי לנסות ולהוכיח שהאוקראינים עסקו בהכנות סודיות של נשק גרעיני. בלאט, הם נוברים עכשיו במה שכבר מזמן חקרנו ופרטנו לפרוטות: אין כאן אפשרות לפברק הוכחות, והימצאות של מומחים ואורניום (לאוקראינה יש מלא איזוטופ 238 לא-מעושר) – זה לא אומר כלום. מחזור הייצור הוא כזה שאין דרך לעשות שום-דבר בלי שישימו לב. אפילו "פצצה מלוכלכת" אי-אפשר להכין בצורה חשאית, והעובדה שהתחנות הגרעיניות הישנות שלהם מסוגלות להפיק פלוטוניום לחימוש (תחנות מסוג ר.א.ב.-1000 מפיקות אותו בכמויות מינימליות, בתור תוצר שולי של התגובה) – הרי האמריקאים מנהלים שם בקרה כזאת, בשיתוף הסוכנות לאנרגיה אטומית, שזה פשוט מטופש לנסות ולהעלות את הנושא.
ואתה יודע, מה יקרה בעוד שבוע? נו, נגיד אפילו עוד שבועיים. אנחנו נחטוף ככה, שנתחיל להתגעגע לשנות התשעים הרעבות. בינתיים סגרו את המסחר בבורסה, נביאולינה עושה כביכול צעדים חכמים – אבל כל זה הוא כמו לנסות לסתום את הסכר באצבע. זה יפרוץ בלאו הכי, רק חזק יותר. 3, 5, 10 ימים כבר לא יפתרו כלום.
קדירוב משתולל לא בלי סיבה – יש לו שם בעיות משלו. הוא יצר לעצמו תדמית של המשפיע והחזק מכולם. ואם הוא יפול פעם אחת – אנשיו יעיפו אותו, הוא כבר לא ייחשב לראש החמולה המנצחת.
ממשיכים. סוריה. "החבר'ה יחזיקו מעמד, הסיפור באוקראינה יסתיים, ואז נשוב וחזק את העמדות". ועכשיו, בכל רגע עלולים להיגמר שם המשאבים אצל חיל המשלוח, ואתה לא מבין, מה יתחיל שם... טורקיה תסגור את המצרים, ולהוביל לשם ציוד במטוסים – זה כמו לחמם תנורים עם שטרות.
שים לב, כל זה קורה בו-זמנית, אנחנו אפילו לא מספיקים לחבר הכול. המצב שלנו עכשיו הוא כמו בגרמניה בשנת 44-43. וזה כבר בקו הזינוק. לפעמים אני פשוט מאבד את תחושת המציאות מרוב התשישות, לפעמים נדמה לי שחלמתי הכול ושהכול מתנהל כתמול-שלשום.
לגבי בתי הכלא, אגב, הכול יהיה גרוע מעכשיו. תכף יתחילו להדק את הברגים בכל הכוח. בכל מקום. האמת היא שזה הסיכוי היחיד לשלוט במצב – אנחנו כבר עובדים במתכונת חירום. אבל אי-אפשר להמשיך ככה לאורך זמן, לא ברור מתי זה יסתיים וככל שזה ימשיך – המצב יורע. התאמצות היתר תמיד רק מקלקלת את איכות הניהול. תחשוב – אפשר לרוץ מאה מטר במאמץ עילאי, אבל לנסות לרוץ ככה מרתון – זה רע. בסוגיה האוקראינית פתחנו בריצת מאה מטר, ומצאנו את עצמנו במרתון בשטח משובש.
וזאת היא רק הגרסה הקצרה שלי למה שמתרחש.
בפן הציני אוסיף שאני לא מאמין שו.ו. פוטין ילחץ על הכפתור האדום כדי להשמיד את העולם.
קודם כול, זאת לא החלטה של אדם אחד, יהיה מישהו שיסרב. ויש שם הרבה אנשים בדרך – אין שום "כפתור אדום אחד".
שנית, מקונן בי הספק שהכול שם עובד. הניסיון מראה שככל שיש יותר שקיפות ושליטה, כך קל יותר לגלות כשלים. ובמקום שלא ברור בו, מי שולט במה וכיצד, אבל תמיד מגישים בו דו"חות של הצלחות – שם תמיד יש ברדק. אני לא בטוח שמערכת הכפתור האדום פועלת כמוצהר. מה עוד שיש להחליף את מטען הפלוטוניום כל עשר שנים.
שלישית, וזה הדבר המגעיל והעצוב מכול, אישית – אני לא מאמין שהאיש שלא מרשה לאיש להתקרב אליו, לא מקרב חברי מועצת הפדרציה ולא מקרב השרים והפקידים הכי קרובים שלו, מוכן להקריב את עצמו למען המטרה. לא חשוב, שמא מדובר בפחד מקורונה או מהתנקשות. אם אתה פוחד לקרב אליך את האנשים שאתה אמור לבטוח בהם יותר מכול, איך תעז להשמיד את עצמך ואת קרובי המשפחה שלך?
אם יש לך שאלות נוספות – שאל, אבל אני עלול שלא לענות במשך ימים. אנחנו עובדים עכשיו במתכונת חירום, והמשימות רק הולכות ומתרבות.
בגדול, הדו"חות שלנו עליזים, אבל הכול טס לאבדון."
המקור הזה של גולגו.נט אף פעם לא גידף, אלא כתב בקצרה ובתמצות. אבל עכשיו, אפילו הוא...
קרדיט:
<iframe src="https://www.facebook.com/plugins/post.php?href=https%3A%2F%2Fwww.facebook.com%2Fpermalink.php%3Fstory_fbid%3D1564768310566794%26id%3D100011009207502&show_text=true&width=500" width="500" height="485" style="border:none;overflow:hidden" scrolling="no" frameborder="0" allowfullscreen="true" allow="autoplay; clipboard-write; encrypted-media; picture-in-picture; web-share"></iframe>
