*חובה לקרוא ולשלוח באישי לכל עיתונאי או איש רוח*
כולנו כואבים את מה שקורה כרגע בזירה המלחמתית של גור. דוקא את מה שקורה
באמת, מעט מאוד אנשים יודעים לסדר בצורה כרונולוגית, אז הנה דברים שרשם א'
המכירים את הפרשה משני קצותיו:
בחודש תשרי תש"פ אנשי הגר"ש ארגנו את הפרישה, התכוננו לשמחת תורה. אף אחד
לא כתב חוברות. אף אחד לא הוציא הודעות. שום דבר. פשוט בנו תשתית.
שבת חול המועד סוכות - הכרזת עוקר הדת.
העבודה על בניית הקהילה מאפס המשיכה בחודשים שאחרי זה. אף אחד לא כתב, אף
אחד לא צייץ. נאדה. אנשים התווכחו ברשתות החברתיות כמו תמיד, אבל כלום מעבר
לזה. לא דרשות לא צינתוקים לא חוברות לא כלום.
ערב חנוכה - הכרזת החרם על ידידים ובני משפחה שעברו לקהילה, מצופה באוסף שלם של דרשות הסתה מזעזעות.
רק בסביבות חודש אייר, לראשונה, מישהו הוציא חוברת, לא זוכר את שמה,
שמתמודדת בצורה הלכתית עם הטענות של גור על צדיק וכו'. זה היה חומר מסודר
ראשון - וגם הוא לא היה רשמי ולא מומן משום קופה. עד היום לא ברור מי כתב
את זה.
בחודש אייר תש"פ נפתחה הקהילה באשדוד. אף אחד לא כתב כלום ולא צייץ כלום
ולא עשה כלום. היו עסוקים בלבנות שטיבל. התגובה - אלימות מאורגנת וממוסדת.
התקפות יומיומיות על ישראל שפירא, ניקובי צמיגים וכו'.
ועדיין שתקו.
מתי שמעתם לראשונה את השמות שלמה אלבוים ועקיבא גרינצייג? כסלו תשפ"א, אבל עוד היה משהו קודם.
בערב ראש השנה תשפ"א פורסם קובץ מכתבי מחאה של רבני וזקני גור, עם הסתה
איומה. הסתובבו אצלם אחד אחד עם מצגת וידאו, שהכילה כל מיני קריקטורות
ישנות של... שפורסמו על ידי שונאיו בעשור האחרון, הרבה לפני שנפתחה הקהילה.
פלוס ציטוט מסולף של הר"י כביכול הוא נגד המלחמה בטכנולוגיה, ועוד כמה
צימוקים. הוציאו 53 מכתבי מחאה מזעזעים, בסדרה של 3 קבצים. זה הודפס וחולק
לכל חסידי גור. כל מילה שם היתה שקר. רתמו לזה גם את הרבנים גרוס ונוסבוים,
השפוטים שלהם.
התוצאה הייתה מיידית: התחיל גל של אלימות ברחובות. הצקות קטנות אבל
משמעותיות עבור המותקפים. הילדים שלנו לא יכלו ללכת ברחובות בלי לקבל
צעקות, יריקות ולפעמים גם מכות ואבנים.
בחודש חשוון תשפ"א, אחרי עבודה קשה שלנו עם המשטרה והתקשורת, המשטרה עצרה
כמה מראשי הטרור המאורגן באשדוד, למען ישמעו וייראו. זה חיסל את הטרור
המאורגן (עד השבוע האחרון).
הפעילות הראשונה של עקיבא גרינצייג היתה ערב ראש חודש כסלו תשפ"א הוא ניסה
להיכנס לאדמו"ר מגור ולהציג לו את מכתבי הנאצה שפורסמו בשליחותו. הוא הותקף
באלימות ונפצע, וכל השאר היסטוריה.
אחרי המעצרים, שלמה אלבוים התחיל לעבוד משפטית כדי לחסל את הטרור העממי
ברחובות. יותר משנה אחרי שנפתחה הקהילה. יותר משנה של שתיקה, שלא סייעה לנו
כלום, כי פשוט הפקרנו את המגרש לחלוטין להסתה של גור, ונתנו להם לקבע
נרטיב בתוך הציבור שלהם.
שטיפת מוח היא דבר אמיתי. זה עובד. והם פעלו בכל האמצעים העומדים לרשותם,
ופיתחו ושכללו אמצעים חדשים תוך כדי, ואז בא שלמה אלבוים, הלוואי יהא חלקי
עמו בגן עדן, ועם ביצים של דינוזאור פשוט בלם את הטרור בגופו, ואחר כך באו
אחרים, וניסו להתחיל בתעמולה נגדית. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ועדיין
לא היתה שום תעמולה מאורגנת נגדם. נאדה, גורנישט.
זו הפעולה הראשונה של שלמה אלבוים. תביעה בבית דין נגד חוברת השמצה איומה
שכתב אנגלנדר מחיפה. התביעה מוסמסה כמובן, בדרכים לא כשרות. תראו את
התאריך. כ' כסלו תשפ"א. שנה וחודשיים אחרי פתיחת הקהילה, שנה אחרי הכרזת
החרם, שלושה חודשים אחרי פרסום 53 מכתבי הנאצה בחוברות רשמיות מטעם גור.
בחודש סיוון או תמוז תשפ"א אירעה פרשיית יוסקוביץ. זו היתה חצייה של כל
הקווים האדומים. רשע ופשע שעלה על כל קודמיו ונמשך עד היום. פשוט חטפו ילדה
בת 16 מהבית של ההורים שלה, מחקו לה את המוח. הם היו צריכים להצדיק את זה
בדיעבד, גם מול התקשורת שהתחילה להתעניין וגם מול הציבור שלהם שזע באי
נוחות, אז הם פתחו שוב בתעמולה נרחבת. בהתחלה הם ציירו את ההורים כמתעללים
ואלימים (למישהו זה מזכיר את סנדיק?).
בשלב השני הם פשוט מיסדו את זה: אנשי הקהילה באופן גורף מציקים לילדיהם
ומתעללים בהם, בהוראת הגר"ש, אז צריך להגן עליהם. ואז הוקם ארגון התועבה
יאספני.
משם ואילך, במלחמת תעמולה הדדית.
אין ברירה. השתיקה פשוט שיחקה לידיים שלהם. על כל פשע שהם קיבלו הכשר
בשתיקה, הם הלכו לחפש פשע חדש וגדול יותר. כי יש להם מטרה אחת: לחנוק את
הקהילה. זה ג'יהאד אבל עם אסטרטגיה. ג'יהאד של מדינה.
"מנהיגי דת מחוץ למשוואה", הם אומרים. ר' שאול אינו מנהיג דת?
"תעזבו אותנו במנוחה", הם אומרים. עזבנו אתכם, במנוחה.
"למה אתם מכניסים לבתים שלנו תעמולה נגדנו", הם אומרים. כי אתם מכניסים לבתים שלכם תעמולה ארסית נגדנו, כבר שנתיים וחצי רצופות.
"למה אתם מנסים לשכנע את הנוער שלנו", הם אומרים. כי אתם ניסיתם, וגם הצלחתם, לקחת את שלנו.
בסופו של דבר, המשוואה כאן היא כמו בסכסוך הישראלי פלסטיני, אם יורשה לי
לצטט את בנימין נתניהו: "אם הפלסטינים יניחו את נשקם, לא יהיה סכסוך. אבל
אם ישראל תניח את נשקה, לא תהיה ישראל" - אז אם גור תחליט להפסיק להילחם
בנו, לא תהיה מלחמה. אבל אם אנחנו נפסיק להתגונן, לא תהיה לנו קהילה ולא
יהיו לנו ילדים.
ואם משה יוסקוביץ היה נלחם על הבת שלו כמו שסנדיק נלחם על הבנות שלו, בכל
האמצעים ובלי למצמץ, כנראה שהבנות של סנדיק היו עדיין בבית. וסנדיק, יהי
חלקי עמו בגן עדן כי כל עוונותיו כבר מורקו מזמן, כנראה הציל הרבה נפשות
לעתיד.
 |
|
|
