בד"ה, הרה"צ רבי אורי זוהר זצ"ל.

היה חולה?

רוב בעלי התשובה - מרגישים שעצם הדבר שהם הזניחו את הדרך הישנה, מגיע להם עולם ומלואו. וזה נכון.
אך לא פעם, התרבות הפנימית, התאוות הדחוקות, חוזרות ופורצות כעבור שנים. צר לי לראות בשכונתי, המון בעלי תשובה בגילאי 50-60, וכבר איבדו כל חמימות דקדושה (את חלקם הכרתי לפני 20 שנה והיו עובדי ה' מופלגים), ורובם ככולם עם סמארטפון, שאצלם בוודאי הכוונה להתחבר עם כל התרבות הקודמת.


רבי אורי היה מהיחידים, שלא שבעה נפשו ולא טפח על שכמו, מעצם הדבר שעזב תהילת עולם, וחזר בתשובה. אלא אדרבה, הוא הרגיש למעלה מארבעים שנה, כי עליו לנקות ולזכך את עצמו, בהסתגפות, ובשקדנות עצומה, ובלימוד תורה 'בעיון'. ועל כן הפך באמת לנפש נקייה וצדיקה. אכן לא התפלקה לו שום צל של סחי ומאוס או בדיחה מתועבד מעולמו הקודם מלא הזוהמא.

הוא נהיה 'אחר' בכל מהותו. ממש במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, מעטים מאנ"ש שיכולים לעמוד בסדר היום נוקשה כפי שהוא עמד.

אחד מחכמי ירושלים הגדיר לי את זה פעם, כי הרבה בעלי תשובה מדלגים בכלל על ה'הכשרה' וה'הגעלה' הדרושה להם כדי למחוק את רישומי העבר. 
ויש שזוכים שהם כן עובדים על עצמם, או עוברים סאת יסורים בדרכם החדשה, שאכן נחשבת להם ל'הכשרה והגעלה'.
אך רבי אורי זצ"ל עולה על כולנה, כי הוא עבר 'ליבון'. ליבון יכול להגעיל גם את החמורה שבטריפות. הוא התלבן עצמו לגמרי באש התורה, בתבערה דקדושה. ואילמלא קראוהו הגדולים לפני חצי יובל שנים, היה נשאר באנונימיות שלו כמו שהיה בעשרים שנה הראשונות להיותו בע"ת.

דוגמא חיה של "קבלת התורה"!

תנצב"ה.

בד"ה