השקט שאחרי הסערה

אולי לא יפה להגיב לך על זה. אני לא מזדהה איתך לשמחתי. בעלי היה הגב שלי , קוד הנורמליות בחיים שלי. ואני דחיתי אותו מעל פניי. צעקתי עליו, האשמתי אותו, דרשתי ממנו דרישות לא אנושיות, הפקדתי בידיו את כל הבית. הוא היה מעיר את הילגים בבוקר, מלביש אותם, לוקח לגן, מחזיר, מכין להם צהריים (אטריות) לוקח אותם לגינה, מקלח ומשכיב ואני בכל הזמן הזה כתבתי בלוגים והלכתי לפסיכולוג. הייתי צריכה לקחת אוטובוס-רכבת-אוטובוס, אבל הוא היה שווה. וזה היה היום היחיד בשבוע שהטרחתי את עצמי להתלבש, להתאפר ולעלות על נעלי-חיקוי-מעצבים.
ההורים של בעלי דחקו בו להתגרש ממני, הם כעסו שמכרו להם תותים, שידעו שהייתי חולה ולא ספרו להם. בשלב כלשהו גם בעלי השתכנע, אבל למזלי ומזלו יש לנו רב, המשגיח של בעלי, שאיתו אנחנו מתייעצים בכל צומת. ובעלי דיבר איתו, אח"כ הוא ביקש לדבר איתי, ואז הוא אמר לבעלי, תחכה בסבלות, היא עוד תחזור לעצמה. הוא לקח על עצמו גם לדבר עם חמי וחמותי. לא אגיד שהדרך היתה קלה, אבל בעלי אומר היום שאני טובה יותר מהאישה שהתחתנה איתו. אנג'לה, מלאכית, שום דבר א"א לקנות בכסף. הכל תלוי בעמל ויגיעה. בליצור אמון ולשדר אהבה (אוי כמה זה קשה). אבל לרצות לקום לפייס אותו. רק ה"לרצות" הוא צעד גדול.

אבל איך עשית את זה? כתבת יותר מפורט על איך שהיה פעם, שאת זה אני ממש מבינה, ואז כתבת שהיום זה אחרת, ואני מבינה שמאד השתפר. אבל מה היה באמצע? איך זה השתנה? מה עשית בשביל זה? או עשיתם

בתחילה הסכמתי להתאשפז. לתת לעובדה שאני "חולת נפש" לחלחל לתוכי. ההסכמה להודות היא חלק מהטיפול. כי אז הסכמתי ללכת לפסיכיאטרית, לקחת כדורים, לשנות פה ולבקר שם. הייתי מאושפזת 3 פעמים בהן ניסו להתאים לי תרופות אבל לא היתה עליהן השפעה כבר אז, הפסיכיאטר שלי היום, עבד כרופא מומחה במחלקה ובכל פעם שהתאשפזתי הוא ניהל את התיק שלי. ואז הוא קרא לבעלי, לשיחה ארוכה שכללה גם אותי, והסביר לו ממש בבהירות מה עובר עלי. איזה חלקים במוח אחראיים על תמסורת של ההורמונים האלה והאלה, ולמה זה משפיע על חלקים אחרים במוח. אז דבר ראשון, בעלי הבין שאני לא מפלצת שיצאה לקרב, אלא אישה מסכנה שההורמונים שלה השתגעו מסיבה מסויימת ועכשיו מנסים לאזן אותם בעזרת כדורים. זה היה השלב הראשון. הוא נתן לבעלי את מספר הטלפון שלו לכל מקרה שהוא נתקל בהתנהגות חריגה. ואז התאשפזתי ל3 חודשים רצופים בהם הוחלט על טיפול בנזעי חשמל. עברתי סט ואחריו התחלתי להיות יותר סבילה. התחלתי להתעניין בבעלי, לשאול מה הוא מרגיש, ממה הוא מפחד, איך היה לו היום, עדיין הייתי במיטה, אבל עצם ההשתתפות בעול שלו עזרה לו מאוד. אח"כ התחלתי לשקם את ההריסות עם הילדים, ואז התפרצה אצלי מאניה דפרסיה. הרגשתי שאני נופלת לתוך בור עמוק. היי כבר הצלחתי לצאת מחוסר הנורמליות, מה עכשיו.
שוב התאשפזתי לעוד 2 סטים של חשמל, והשתחררתי אחרי חודש, עם תנאי לבוא לטיפולים בצורה אמבולטורית. שנאאאאאאאאאאתי את הטיפולים. במשך 3 שנים התייצבתי שם, עד שהחלטתי שזה לא עוזר לי בכלל והפסקתי. ואז היה המשבר הגדול, בו רציתי להתאבד, ושם היה השינוי שהחלטתי להניח את מה שהיה מאחוריי ולהתחיל מחדש, עם בעלי לא הייתי צריכה לעבוד הרבה כי הוא כבר היה על הסוס מהפעם הקודמת שנפלתי ועכשיו הוא רכב עליו יופי ונתן לי את כל התמיכה שהייתי צריכה. אבל עם הילדים היה ממש קשה. הם כבר היו גדולים ולא נתנו בי אמון. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
לסיכום, אני חושבת ששיתוף והשתתפות ברגשות שלכם יכול מאד לקרב וגם לגרום לעזור מתוך רצון ולא להרגיש חייב רק בגלל שהוא בן זוג.