אשכול חידושי "רב פורים"

איך לא הכיר אחשוורוש כי אסתר יהודיה, לפי האף היהודי המפורסם?
התירוץ הוא: כי "אף לא הביאה אסתר"...

תשובות חדשות מן הגניזה

אמר המלבה"ד: זהות מחבר כתה"י לא נודעה לי (ובפרט שלא השקעתי בענין אלא כשלשה רגעים ומחצה, כולל הפסקת קפה), אולם מתוך כתה"י עצמו קל להבחין כי הוא שייך לדור דעה. המחבר נולד לאביו הגאון הן במעלליו יתנכר נער, ומשחר נעוריו שקד על התורה ועל העבודה ללא שום תערובות ח"ו. עם הגיעו למצוות נתבקש לבית חמיו, הגביר המפורסם, שם הוסיף חכמה על חכמתו עד שהפך לרשכבה"ג, ומכל קצווי תבל הורצו אליו אגרות בעניני הלכה, אגדה והנהגת הציבור, עד שנצחו אראלים את המצוקים. זת"ע ועכי"א

כתב היד עצמו היה מטושטש מאד, ולמעשה רק שלש אותיות א' זוהו בבטחה, כשאת השאר השלמתי על פי הענין ומסברא, ואם שגיתי איתי תלון משוגתי ובשנה הבאה אוציא בלנ"ד מהדורה חדשה.

(עד כאן דברי המלבה"ד)

שאלה: הנה משתכפו הגלויות ורבו הצרות נשתבש אצלנו חשבון השנים, ואין אתנו יודע עד מה, אם האמת כחשבון הגאונים המבואר בר"ם במז"ל בעשירי משמיטה ויובל או כחשבון שבאר הוא ז"ל שם. ולפי זה נסתפקנו בענין ימי הפורים הממשמשים ובאים עלינו ועכ"י לטובה, אם פורים זה שאנו עושים הוא משנה זו, וכחשבון הנהוג על פי מסורת הגאונים איש מפי איש עד אליהו הנביא, או שמא אליבא דאמת פורים זה שייך לשנה שעברה, ויורנו המורה.

תשובה: הנה מקופיא נ"ל דאין בכך כלום, ומה לנו לחקור במה שאין בו נפ"מ לא להלכה ולא למעשה. יחוגו ימי הפורים כחשבונם במשתה ושמחה ואל יעסקו בנסתרות. אלא דהאמת יורה דרכו דאיכא כאן בית מיחוש והוויות דאביי דרבא קאחזינא הכא. דהנה קיי"ל ריש זבחים דפסח שלא לשמו פסול, ועוד קיי"ל דפסח שעברה שנתו הרי הוא שלמים ותו לא מקרי פסח. ואם כן הלא דברים ק"ו: ומה פסח דמדאורייתא פסול בעברה שנתו, פורים מדרבנן לא כל שכן, ואם כן איכא למיחש לדידן שמא טעינו בחשבון השנים ונמצא זה פורים שעברה שנתו ופסול אף בדיעבד.

ומדי דברי בו נתעוררתי בעוד חשש גדול, דהנה יסוד מוסד השריש לנו רבן של ישראל, רבינו החת"ס זי"ע, דחדש אסור מן התורה בכל מקום. וכבר מקשים העולם, תינח כוליה שתא, מצי איניש למימנע נפשיה מחדתא ולילך בעקבי הצאן כנמסר לנו מרבותינו נבג"מ. אולם בהאי יומא דקגרים, יום הפורים גופיה, הלא חייב איניש לבסומי עד דלא ידע, והיאך מצי למינטר נפשיה מחדתא, הא קיי"ל קשיא עתיקא מחדתא. וכבר נודע כי מתרצים העולם דבשעת הדחק גדול כזה יש לסמוך על אותן גירסאות לפיהן חדש מותר במדינה אחרי העומר (ואין צ"ל שכל השנה כולה חלילה חלילה להורות היתר כזה להתיר החדש, ואפילו לא כסניף קלוש להיתר, יישקע הדבר ולא יאמר). אם כן, צא ולמד כמה גדולים דברי חכמים שתקנו לנו פורים אחר הפסח, כדי לסמוך עצמנו לכה"פ על היתר קלוש בשעת דחק גדולה כזו (ואמנם יש לשאול כיצד ידע המן הרשע לקבוע הגורל להשמיד להרוג ולאבד לזמן הפורים דאחר הפסח. ונראה די"ל דהמן גוי שלמד תורה הווא, והראיה, שנתחייב מיתה כדין גוי שלמד תורה המבואר בסנהדרין ודו"ק).

אלא דלפי האמור לעיל האי בורכא היא, דאי נימא דפורים זה שאנו עושים אינו שייך לשנה שעברה אלא לשנה הבאה נפל פיתא בבירא, דנמצא איפוא שלא עבר הפסח של שנה זו עדיין, והווי פורים שלא עבר עליו הפסח, וכל היתר זה שעליו סמכו העולם בטל ומבוטל כעפרא דארעא, ואנו אנה אנו באים.

ומפני לחצנו זה הדחק, אמרתי לבוא ולמשכוניה נפשאי ליישב מנהגם של ישראל קדושים. ומתחילה נבוא לבאר עיקר גדול אחד בסוגיא חמורה שנסתפקו בה האחרונים טובא, והיא ענין התקטנות השיעורים. כבר נודע כי מים שחרב הבית בעוונות, כל שיעורי תורה מתקטנים והולכים, דאין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, ונמצא זית של תורה כביצה שלנו, וביצה של תורה כסאה שלנו, וסאה של תורה כששים כור, ולולי רחמי שמים היה עולה שיעור ארבעים סאה לטבילת נדה יותר מן האוקינוס הגדול ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו ח"ו, אם לא שעמדה לנו זכות אבות (ובזה יש לבאר מש"כ "רוגע הים ויהמו גליו" דלכאורה הוא תרתי דסתרי, אם רוגע הים למה יהמו גליו, אלא דהביאור הוא יהמו מלשון המון, היינו שמפני קלקול הבריאה בעוונות היה מן הדין שיקטן הים עד פחות מכשיעור, אלא שבמאמר הוא עומד ומתרבה ודו"ק). אמנם, ידוע מה שאמרו זה לעומת זה עשה וכו', ואם כן כל מקום שיש התקטנות בקדושה ח"ו מייד יש תוספת בסט"א. וכעין זה, כל התקטנות השיעורין מכח קלקול המעשים אינה אלא בשיעורין של מצווה, מקום שהקליפות שולטות בו ביותר. ולעומת זה בשיעורין של עניני החולין והטומאה הוא להיפך זה ממש, דמתגדלין השיעורין בעוונות, כך נגלה לי מסוד ד' ליראיו. (וזה סוד מה שנחלקו הראשונים בענין שיעור ביצה, אם היא בקליפתה, דכל מה שנתקטנו הביצים הוא משום שהביצים נפלו בין הקליפות ואי אפשר להאריך יותר כאן בזה ודו"ק). וובזה יתבאר מה שכתבו חכמי הטבעיים לשדות נרגא בדברי קדושי עליון מגדילי השיעורים, כאילו על פי "מחקריהם" לא נתקטנו השיעורים מעולם ומה שהיה הוא שיהיה, יסכר פי דוברי שקר, עפרא לפומיה וטיבותא לשקיה, דהלא כל כוחם אינו אלא מצד הטומאה, ובאמת לשיטתם ודכוותיהו אכן לא נתקטנו השיעורים, וברוך המבדיל בין קודש לחול שלא שם חלקנו כהם. ודו"ק היטב בזה, כזה ראה וקדש.

אשר על כן, אולי יש לומר ליישב מנהגן של ישראל קדושים, דבזה"ז שנתקטנו שיעורי הקדושה בעוונות, וכנגדם גבולי הטומאה רבו כמו רבו, שוב לא נוהג בנו עוד דין עד דלא ידע בין ארור לברוך כהלכתו. דהלא אם אין דעה הבדלה מנין, וכיוון ששיעוריהם שונים, זה הארור נתגדל מכח הקליפות וזה הברוך נתקטן בעוונות, נמצא ששפיר איכא חילוק והבדלה בינייהו, וע"כ אף בדעה קלושה דאיכא בזה"ז ואף אחר קיום חובת היום לבסומי עדיין לא נגע ולא פגע במקום החיוב דעד דלא ידע כנ"ל. ולפ"ז נמצאת קלקלתנו תקנתנו, דאחר שאיננו מקיימים דין עד דלא ידע כתיקון חכמינו ז"ל, נמצא שכל ימי הפורים שלנו אינם כהלכתם כלל וכלל, ואין בהם אלא משום הציבי לך ציונים עד יערה רוח ממרום. ממילא ליכא למיחש לא לפורים שעברה שנתו ולא לחשש איסור חדש, כן נראה לי להמליץ טוב על המנהג. אמנם העולה מזה לדינא הוא דבזה"ז ליכא לפטורא דעד דלא ידע, כמ"ש לעיל, ואם כן כל היכא דמיבסים טפי מעלי וכן עמא דבר.

והשי"ת ירא בעני עמו, וירחיב גבולי הקדושה ונזכה בקרוב ממש לקיום עד דלא ידע ככל משפטו וחוקתו בהר מרום הרים בב"א

(-מקום החותם-)

ענק

אקדמאי, יישר כחך. הענקתך (משורש 'להעניק' - היינו להפוך ל'ענק'), היא שגרמה לי שאקרא את הדברים מראשם לרגליהם, והתמוגגתי טובא.