צמח קדום שהאמינו שכבר נכחד, אשר שימש כתרופת פלא ונאכל על ידי רוב תרבויות הים התיכון בעת העתיקה, ייתכן והתגלה מחדש בטורקיה.
הצמח צהוב הפרחים, שנקרא סילפיון, תואר בטקסטים יווניים, רומיים ומצריים לפני אלפי שנים, עד להכחדתו לפני כ-2,000 שנה.
במאמר בנשיונל ג'יאוגרפיק הוא הוגדר כ"תרופת פלא" ושימש בעת העתיקה הקלאסית לתיבול, לבישום, כמעורר חשק, כתרופה ואפילו כאמצעי מניעה.
הצמח גדל בעבר בעיקר בעיר העתיקה של קירנה, היכן שהיום לוב בצפון אפריקה והפך במהרה לפריט המסחר הנחשק ביותר של העיר, כאשר מטבעות קירנאים רבים נושאים את דמותו של הצמח היקר - התמונה הידועה היחידה שהשתמרה של הצמח העתיק.
מכאבי בטן ועד הסרת יבלות. עבור שפים רומאים, היה זה מצרך קולינרי חיוני לתיבול קדרה יומיומית של עדשים או לסיום התיבול של מנה אקסטרווגנטית של פלמינגו צרוב. יותר מאלף פאונד מהצמח נאספו לצד זהב באוצרות הקיסרות של רומא, ושתילי סילפיון לפי משקל הוערכו באותו השווי כמו דנאריוס (מטבעות כסף).
חוקר הצמחים תאופרסטוס שחי בין המאה הרביעית לשלישית לפנה"ס כותב שלסילפיון היה שורש גדול ועבה, הגבעול היה דומה בגודלו לזה של כלך אבל פחות עבה, העלים דומה לסלרי והפרי רחב וצורתו כצורת עלה.
אך שבע מאות שנים בלבד לאחר שהצמח הנערץ תועד לראשונה כגדל לאורך חופי קירנאיקה (לפי הסטוריון אחד, היה זה בשנת 638 לפנה"ס לאחר שירד "גשם שחור") נעלם הסילפיון מהעולם הים תיכוני העתיק.
"נשאר רק גבעול אחד", קונן ההסטוריון הרומי פליניוס האב בספרו "תולדות הטבע" במאה הראשונה לספירה, "והוא ניתן לקיסר נירון".
במשך מאות שנים לאחר מכן היסטוריונים ובוטנאים כאחד חיפשו את הצמח אך כל מאמציהם נכשלו והם נאלצו לקבל את התיאוריה שהצמח נאכל עד להכחדה כשאת הביס האחרון אכל נירון קיסר.
אבל האם הסילפיון באמת נכחד? הודות למפגש מקרי לפני כמעט 40 שנה, ועשרות שנים של מחקר שלאחר מכן, פרופסור באוניברסיטת איסטנבול חושד שהוא גילה מחדש את השרידים האחרונים של הצמח העתיק שנעלם מספרי ההיסטוריה, וכמעט אלף קילומטרים מהמקום שבו צמח פעם.
מכרה זהב כימי
בבוקר שטוף שמש בחודש אוקטובר בשנה שעברה, עמד מחמוט מיסקי למרגלות הר געש פעיל באזור קפדוקיה במרכז טורקיה, כשהוא מושיט את זרועו לעבר סבך גבעולים מחורצים בצבע צהבהב המוצל על ידי עצי פיסטוק בר.
"ברוכים הבאים לארץ הסילפיון!" קרא הפרופסור בן ה-68, בעודו התכופף כדי למשוך ענף ושורש מהאדמה הסלעית. כדור השורשים - המפעל הכימי של הצמח - בישם את האוויר בריח נעים, מעט מרפא, משהו באמצע בין אקליפטוס ואורן. "בעיני, הריח מגרה, וגם מרגיע בו זמנית", הסביר מיסקי. "אתה יכול להבין מדוע כל מי שנתקל בצמח הזה נקשר אליו".
תוך כדי ניתוח דגימות של הצמח המדובר Ferula Drudeana, ששייך לאותה משפחה כמו גזר שומר ופטרוזיליה, מיסקי מצא שהוא מכיל תרכובות אנטי-סרטניות, תכונות אנטי דלקתיות ותכונות אחרות שהיו מיוחסות לסילפיום.
"את אותם הכימיקלים אתה מוצא ברוזמרין, ארטישוק, מרווה וגלבנום, עוד צמח פרולה. אבל פה זה כאילו שילבת חצי תריסר צמחי מרפא חשובים במין אחד", אמר הפרופסור.
קווי דמיון נוספים בין סילפיון ו-ferula drudeana שזיהה מיסקי כוללים תהליך גידול קשה, מה שאילץ חקלאים קדומים לקצור את הצמח רק מהטבע. ניסיונות לגדל סילפיום ביוון, למשל, לא צלחו וידוע עוד מהעת העתיקה שלא ניתן היה לשתול ולגדל אותו בשדה.
ועדיין עולה השאלה - איך יכל הצמח העתיק לעשות את דרכו מצפון אפריקה לטורקיה?
למרות שזה קשה, הצוות של מיסקי מצא שניתן לגדל את הפרולה דרודאנה בתנאים מבוקרים. כשהם סיפקו לזרעי הצמח תנאים קרים ולחים, הם הצליחו לגדל את הצמח בחממה. יתר על כן, ניתן למצוא ferula drudeana בשני מקומות בטורקיה שבהם ידוע שהקהילות היווניות העתיקות התיישבו, לדברי מיסקי, מה שמעלה את האפשרות שהם הביאו את הצמח איתם.
למרות שהראיות עדיין אינן חד משמעיות, הקהילה המדעית נוטה להסכים ש-ferula drudeana דומה ביותר למה שאנו יודעים על צמח הסילפיון.
"
"מבחינה מורפולוגית, נראה כי ferula drudeana הוא המועמד הסביר ביותר", אמרה לנשיונל ג'יאוגרפיק שהינה ג'זנפר, עמיתת מחקר המתמחה בטקסונומיה של צמחי המזרח התיכון בגנים הבוטניים המלכותיים של קיו בלונדון.
"הגבעולים המפוספסים, הפירות ואולי השורש כולם מצביעים על הרעיון שסוג הפרולה הזה יכול להיות שריד של צמח תרבותי באנטוליה שהיה ידוע בשם סילפיון", אמרה. "העלים ההפוכים, שאינם נמצאים במינים האחרים", ציינה ג'זנפר, "משכנעים במיוחד".
