יהדות זה דבר יפה, אבל למה להיות קיצוניים?
קצר וקולע
קיצוניות הינה מושג יחסי, שיכול להתפרש אצל קבוצות שונות באופן שונה, ואין בה פסול כל עוד אין היא גורמת לנזק לעצמי או לאחרים. היהדות אינה דוגלת בקיצוניות, אלא בשיפור עצמי אופטימלי ובהוצאת הפוטנציאל הטמון בנו באופן הגלוי ביותר. אדם שדבק באורח חיים שמיטיב עמו לא ייקרא קיצוני, אלא בעל שאיפות להטבה עצמית
מעניין!
מדברים תכל'ס
האם קיום תורה ומצוותיה בצורתה האותנטית הוא לא קיצוני, ומה הבעיה לעגל קצת פינות?
קצת מסורת ותרבות יהודית הן דבר שמתקבל על כל אוזן. אבל שמירת התורה על כל מצוותיה?! זה כבר עלול להישמע לחלקנו קיצוני ומחמיר מדי. כיצד קיצוניות יכולה להיות חיובית? ומי הם הקיצוניים שכולנו מעריצים?
פירוש המילה 'קיצון' הוא 'על הקצה', כלומר בשולי החברה והקונצנזוס. אך אם נבחן מחדש את הגדרת הקיצון, נשאל: מי למעשה קובע את הקונצנזוס? האם אמות המידה של הנורמה מוגדרות בהכרח על פי הרוב? והאם קיימת נקודה אבסולוטית שלפיה ניתן למדוד מי נמצא במרכז ומי נמצא בקצה?
בחברות שונות קיימות הגדרות שונות למה שמקובל, כך שמה שנחשב כמקובל ומצוי בחברה אחת, ייחשב בחברה אחרת כקיצוני. אם למשל ננסה להגדיר מי נחשב אדם בעל משקל גבוה, נראה שיש פער גדול בהגדרה זו בין סין, יפן, ארה"ב, ניגריה ורואנדה.
כמו בענייני הגוף, כך גם בענייני דעות – מה שנחשב כדעה מקובלת בחברה מסוימת או בתקופה מסוימת בהיסטוריה, ייחשב בחברה או בתקופה שונה כדעה חשוכה, קיצונית ומוקעת. למשל, בגרמניה הנאצית היה רוב מוחלט למפלגה הנאצית, וכל מי שהאמין בערכים של דמוקרטיה ושוויון זכה לתואר "קיצוני".
אם האיזון מוגדר בהתאם לרוב המקובל, והקיצוניות מוגדרת כחריגה מהנורמה, אפשר להגיע למציאות אבסורדית שבה דווקא החריגה מהנורמה היא השפויה והנכונה. במציאות כזו, להיות "קיצוני" זו מחמאה, ולהיות "מאוזן" הינו מושג שמשמעותו שלילית.
הקיצוניות כשלעצמה אינה בעיה, והיא נעשית שלילית רק כאשר היא פוגעת באנשים, מבטלת את זכותם לחיות או מביאה לנזק עצמי.
המילה 'קיצוני', אפוא, לא תורמת לנו דבר כדי להבין את מהותה של תופעה, אלא רק מלמדת על תפיסתו האישית של המשתמש בה, כי אלה שלא כמותו הם השונים והטועים לטעמו.
להיות כמו כולם
האם הייתם מכנים את כריסטיאנו רונאלדו כ'קיצוני'? כריסטיאנו רונאלדו, מגדולי הכדורגלנים בהיסטוריה, שכבש שיאי שערים רבים וזכה לפרסים ותארים, יכול היה להיות מוגדר כ'קיצוני' בכל הקשור לכושר-גופני ולספורט. הוא מתאמן בכל יום לפחות 4 שעות יותר מאשר הכדורגלן הממוצע; בחלק מתקופות השנה הוא נותן לשריריו להיבנות ע"י אמבטיות קרח; והוא אפילו נוהג להיכנס למשך 2-3 דקות לתא הקפאה בטמפרטורה של 200 מעלות צלזיוס מתחת לאפס!
למעשה, כל אתלטיקאי תחרותי מקדיש את חייו למען הכשרת גופו למשחקים האולימפיים. אתלט שמתכנן לגשת לתחרויות באולימפיאדה נדרש לשנות את אורח חייו בצורה קיצונית ביחס לזה של האדם הרגיל: הוא ישכים קום עם עלות השחר לאימון ראשון, יקפיד על תפריט תזונה ייחודי, יידרש לישון היקף שעות מומלץ, יוותר על פעילות פנאי, יעסוק כל יום מספר שעות באימונים ויבצע טיפולים פיזיים חיוניים. למרות הקיצוניות הזו, כאשר אתלט זוכה לעלות לדוכן המנצחים ולענוד את מדליית הזהב, הקהל יעמוד למחיאות כפיים שואגות, והכותרות שירצדו בעיתוני מדינתו יבשרו: "גאווה לאומית".
הקיצוניות הבלתי מעורערת של הספורטאים והאתלטיקאים הגדולים זוכה לתהילה ולשבח. כלומר, לא ניתן לקבוע כי מה שמקובל לרוב הוא הטוב ביותר. דווקא הייחודי והשונה, דהיינו 'הקיצוני', יכול להיות המובחר.
לעיתים, הקריאה "תהיה כמו כולם" הינה כיבוי לפוטנציאל הגלום באדם, שיכול להגביה אותו למרומים. האנשים הכישרוניים ביותר, שהביאו להישגים היסטוריים, הם המיעוט הייחודי, ודווקא זו גדולתם.
ממשהו טוב – לוקחים הרבה
המסורת היהודית היא אומנם יפה, אבל היא גם הרבה מעבר לכך. היהדות היא דרך חיים בעלת השפעה על חיינו כאן ועל הנצח שלנו. כשיהודי חפץ לעשות את המקסימום שהוא מסוגל לו מבחינת קיום התורה והמצוות, הוא מונע מההבנה של גודל המשמעות של חייו ומעשיו בהם. הידיעה כי כל מעשה שלי, לכאן ולכאן, יכול לשנות דברים מהותיים בחיי, לקרב אותי לזה שברא את העולם, ולהשפיע על מיקומי בנצח הנצחים שלי – מביאה את האדם לרצות להשתפר כיהודי ולדייק כמה שיותר ברצון האלוהים ממנו.
נשאל: האם כשהיהדות מבקשת הרבה היא מזיקה, או שמא היא מטיבה?
אנו נייחל תמיד ליותר עבור אלה שקרובים לנו, דווקא בגלל שאנו רוצים את הטוב ביותר עבורם. אדם תמיד יצפה מבנו ליותר מאשר מבנו של השכן, וכך גם אלוהים נתן לבניו האהובים 613 מצוות, בעוד שלבני אומות העולם הוא נתן 7 מצוות בלבד, שקרויות '7 מצוות בני נח'.
כשהיהדות דורשת מאיתנו כל כך הרבה, זה דווקא משום שהיא מייקרת אותנו. היהדות אוצרת בתוכה כל כך הרבה טוב, ולכן היא גם מבקשת מאיתנו לקחת ממנה כמה שיותר. האם כשמשהו הוא טוב, נרצה להסתפק במעט ממנו, ונדרוש 'לא לקיצוניות'? אחר טוב מושלם תמיד נשאף לרדוף, ולהשיג ממנו כמה שיותר.
היהדות מעודדת אותנו לעשות את הטוב ביותר שלנו, והיא דורשת הרבה דווקא משום שרק על ידי כך ניתן לצמוח, לפרוח ולממש את מי שאנחנו.
הפלורליזם היהודי
בעולם המערבי נפוץ ערך הפלורליזם – לגיטימציה למגוון דעות, זהויות ואמונות. על פי הפלורליזם אין דעה אחת נעלה על חברתה, אלא לכולן יש מקום שווה. לכל אחד יש נרטיב משלו, שמתבטא במשפטים מוכרים כמו "איש באמונתו יחיה" (סילוף של הפסוק "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" [חבקוק ב', ד']) או "כל אחד והאמת שלו". כל הביטויים מעין אלו פירושם שאין אמת אחת אבסולוטית. בעולם כזה, אין טעם להתווכח על דעות ואמונות, כיוון שכל אחד צודק מנקודת מבטו, ואיש לא יכול לומר לחברו שדעתו היא הנכונה יותר.
פלורליזם מסוג זה אינו קיים ביהדות. היהדות מאמינה באמת אחת אבסולוטית: "וַה' אֱלֹהִים – אֱמֶת" (ירמיהו י', י'). היהודי המאמין חוזר על הצהרה זו בוקר וערב בסיומה של קריאת שמע, באומרו "ה' אלוהיכם אמת", וכך היהודי מצהיר על אמונתו החד-משמעית במציאותה של אמת אחת, בניגוד לתרבות המערבית, שאין לה בסיס אבסולוטי. האמת האבסולוטית הזו מבוססת על האמונה בבורא עולם, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת חיבורו "משנה תורה":
"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע [=לדעת] שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (הלכות יסודי התורה, א', א').
אלוהים הוא העומד במרכז ההוויה. הוא שברא את העולם, הוא שיצר את האדם, הוא שנתן לנו את התורה, הוא שמגדיר את תכלית החיים, והוא הנקודה הבלתי-מעורערת הנמצאת במרכז החיים. האמונה המונותיאיסטית מכירה רק באל אחד. משום כך, יהודי מאמין לא יכול להיות פלורליסט במשמעויותיו השונות המקובלות בחברה המערבית. המשפט הגדול שהביאה היהדות לעולם – "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" – מבטא את האמונה בכך שקיימת אמת בלעדית שהינה חלק ממציאות עליונה ואינסופית, ולכן אין קיום עצמאי לשום מציאות חלקית אחרת.
באתי להגשים מגמה אלוהית
לסיכום, נדגיש נקודה נוספת. היהדות שונה מדתות אחרות בכך שהיא התורה אינה מתחנפת לאדם ומציעה לו דת נעימה שתעביר את זמנו בנעימים. לא לכך היא נועדה. במקום שהיא תרד למדרגתו הנוכחית של האדם, היא מציבה לו אידיאל מרומם ותובעת ממנו לעלות אליה. רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) חיבר את אחד מספרי המחשבה היהודים החשובים ביותר – "מסילת ישרים". בספר זה הוא מציג את המדרגות שבהן צריך האדם לטפס על מנת להגיע לשיא הפוטנציאל הרוחני הטמון בו. הפרק הראשון בספר נקרא בשם מעורר המחשבה: ביאור חובת האדם בעולמו. בעולם שבו כולם מדברים על זכויות, קל לשכוח את החובות, ובעיקר את החובה הגדולה מכולן – למלא את התפקיד שלמענו באנו לעולם.
הדר גולדין הי"ד היה לוחם צה"ל שנפל במבצע "צוק איתן" כשהוא בסך הכול בן 22 בעת שניסה להציל את חבריו. לאחר מותו נמצאו הערות שחיבר על ספר "מסילת ישרים", ובין היתר כתב:
"לא באתי להגשים את התכנונים שלי, אלא את התכנונים של הקדוש ברוך הוא, ואלו לא אמורים להיות תואמים אחד לאחד עם התכנונים שלי. הנושא המרכזי הוא התכנונים שלו והאם אני מגשים אותם. […] תתמקד בעשייה שלא דואגת לעצמך… אלא להגשמת המגמה האלוהית" (מסילת ישרים עם הדר גולדין, הוצאת מגיד, 2018, פרק ט')
כאשר נוחות האדם עומדת במרכז, אפשר להיות "גמישים" ולהתאים את החוקים והאמונות אל מצבו המשתנה של האדם, אך השאלה היא מה האדם בוחר להעמיד במרכז חייו – את הנוחות או את התכלית של חייו?
על דרך המשל, סטודנט לרפואה לא יכול לקבל הנחות במהלך לימודיו אם הוא מתקשה, מכיוון שטעות שהוא יעשה במהלך תפקידו כרופא עלולה ליטול חייו של אדם. עליו לדעת את החומר היטב ולהבין את דרכי הטיפול על מנת למלא את תכליתו כרופא כראוי, ואם הוא מתקשה – עליו להתאמץ עוד יותר בכדי לעמוד בדרישות.
דבר דומה מתרחש גם בנוגע לתכלית האדם. על כך אי אפשר להתפשר – יש יעד שאליו אנו אמורים לשאוף, וכל עוד איננו עושים זאת – כדאי להתאמץ קצת יותר.
1
איזון בשביל הנפש
היהדות מלמדת שגם התחזקות בתורה ובמצוות צריכה להיעשות בצורה מאוזנת והדרגתית המלווה בקשב פנימי לצורכי הנפש. צעדים קיצוניים ודרסטיים עלולים לגרום לאדם תחושת כבדות או עצבות. על כך אמר החזון-איש, ממנהיגי היהדות: "אם לא עושים לא מגיעים, אבל אם עושים אפילו שעושים לאט בדרך כלל מגיעים".
מלבד התקדמות מאוזנת שלא תכביד על הנפש, יש להיות קשוב גם לחשקי ומאווי נפשנו.
שלמה המלך אומר לנו: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט) , וחכמי ישראל מפרשים על פס' זה 'ממה שחננך'. כלומר, אלוהים נתן לאדם כישרונות, אהבות ומשאלות לב ואל לו להתעלם ולהדחיקם מתחת לשטיח, אלא להיפך, עליו לממשם ולהוציאם לפועל בדרך של הטבה לאחרים ולעצמו.
החזון איש אמר: "אדם צריך להיות שונה ולא משונה". אדם צריך לבטא את הייחודיות הפנימית שבו, ולא לשלול את הכוח היצירתי שבו המביא לו חיות. כך לדוגמא הדריך הרב שך זצ"ל את הצייר המוכר, יוני גרשטיין, לשוב לצייר לאחר שהתחזק והקדיש את זמנו ללימוד תורה. זאת למרות שלא היה לו צורך כלכלי, אך בכל זאת הורה לו כך בשביל הנפש.
4
קנאים לאהבה
הרב יונתן זקס זצ"ל, לשעבר רבה הראשי של אנגליה ואחד האינטלקטואלים הבולטים בעולם, עסק רבות בשאלת הקנאות הדתית במאה ה-21. על קנאות בעולם היהדות הוא אומר "גם אני קנאי. גם אלוקים קנאי. הוא קנאי לשלום. היהודים, מאז ומתמיד, הם קנאים. קנאים לחיים, קנאים לאהבה. דווקא מי שיודע מה זה 'גם כי אלך בגיא צלמוות' – שומר על קדושת החיים. היהודים היו ה'אחר' ולכן הם יודעים מה זה להיות רגיש לאחר. זו הקנאות שלנו".
2
"שביל הזהב"
הגישה המוסרית המקובלת ביהדות היא שיטתו של הרמב"ם המכונה "שביל הזהב". לפי גישה זו, האדם צריך להימנע מתכונות (בלשונו "דעות") קיצוניות, ולמצוא את שביל הביניים הממוצע: "שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו" (הלכות דעות פרק א). כך למשל, בעניין היחס לממון על האדם לא להיות קמצן (שלא נותן בכלל) ולא פזרן (שנותן יותר מכפי יכולתו), אלא נדיב; לא אדיש ולא נסער, אלא אכפתי; לא הולל ולא מדוכא, אלא שמח, וכן על זו הדרך. גישה זו מבטיחה איזון נפשי, וכמובן מחייבת עבודה רוחנית שונה מכל אדם בהתאם לתכונותיו, ומי שנוקט בדרך האמצע נקרא "חכם".
5
המטורפים שתמכו באיראן
בתקשורת מציגים לעתים קבוצות של חרדים המצטלמים עם שונאי ישראל ותומכים בפעולותיהם. קבוצה זו, המכונה 'נטורי קרתא' (שומרי העיר), הינה קבוצה קטנה וקנאית המתנגדת לציונות ולמדינת ישראל. היחס החרדי כלפיהם נע בין התעלמות לגינוי והוקעה, והם אינם נחשבים לקבוצה משמעותית ולגיטימית בעולם החרדי הרחב. בשנת 2005 נפגשו כמה מאנשי נטורי קרתא לוועידה להכחשת השואה באיראן ואף נפגשו עם אחמדינג'אד נשיא איראן. הם ספגו ביקורת קשה בתוך העולם החרדי, ואף מנציגים בכירים של נטורי קרתא עצמם שהצהירו כי הנפגשים אינם חלק מנטורי קרתא אלא "בודדים מטורפים".
3
מאוד מאוד הווי שפל רוח
הרמב"ם סובר כי לרוב על האדם להיות בעל תכונות אופי מאוזנות, כלומר לא קיצוניות לכאן ולכאן. עם זאת, יש כמה תכונות בהן סובר הרמב"ם כי לא חל עליהן כלל 'דרך האמצע', ובהן ראוי לכל אדם להקצין, והן הדבקות במידת הענווה והריחוק ממידת הכעס: "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד… וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו" (הלכות דעות, פרק ב').
סרטון אחד שווה אלף תמונות
אספנו עבורך את הסרטונים הכי מדויקים ברשת
עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!
סיפור מהחיים
האבא שמנע מילדיו לברוח מהנאצים
וויכוח בין אנשים אודות פשרנות וקיצוניות מביא אחד מהם לספר סיפור נורא: ילד וילדה שיכולים לברוח מגיא ההריגה, ואב שמונע זאת מהם. הסיפור הכי מפתיע שקראתם בחיים. אל תאמינו לכלום, עד שתגיעו לסוף...
תחילה אספר כיצד הגיע אליי הסיפור – סיפור מעניין לכשעצמו.
זה היה בזמנים אחרים לגמרי, שבו החברה החרדית לא מנתה ציבור גדול כפי שהיא כיום.
הייתי אז בבית הבראה, ושם פגשתי מספר אנשים מכובדים ועשירים, שרמתם הדתית לא הייתה גבוהה. מטבע הדברים יצא לנו לדבר על פוליטיקה ועל חילוניים ודתיים, ומהר מאוד גיליתי שאני במיעוט. כולם תקפו אותי על האדוקים (כך כינו אז את החרדים), שהם מוציאים את החשק מהדת ושהם זורקים אבנים בשבת ועוד האשמות מסוג זה.
מובן שניסיתי להסביר להם שזריקת אבנים בשבת היא איסור מהתורה, וכי אלה שעושים זאת הם בגדר השוליים של החברה החרדית ואינם פועלים על פי דעת תורה, אך קלטתי שאין עם מי לדבר. אף שהיו דתיים, או לפחות כך ראו את עצמם, הייתה בהם שנאה יוקדת כלפי רבנים ובני ישיבות. הם כינו אותם "בטלנים". אני חייב לומר שהצטערתי שהגעתי לשם, או שנכנסתי עִמם לשיחה. הם היו הרוב ואני המיעוט, וככל שניסיתי להסביר, כך הם התייחסו לדברי בביטול ובבוז.
הם החלו להשמיע דברי ביקורת על האדוקים, ש"מגזימים בחומרות" ושמחנכים את ילדיהם לקנאות. האמת, כשאני חושב על זה כעת, אני מבין ששום דבר לא השתנה. גם היום יש כאלה שאומרים את אותם הדברים באותו לעג ובאותו טון.
* * *
הייתי סמוק ונבוך, ושפתי יבשות מרוב ויכוחי סרק. רציתי למצוא מוצא ולהתחמק מהוויכוח המביך, אך בדיוק אז פתח את פיו אדון אחד מהחבורה, שישב כל העת ושתק, אך החיוך שהיה נסוך על שפתיו נראה בעיני כהתנשאות. השתיקה שלו הלחיצה אותי יותר מהדיבורים של כולם, וכעת הוא גם החליט לדבר.
"אני מקשיב לוויכוח הזה", הוא אמר ופנה אליי, "ואני חייב לספר לך משהו על קנאות שהייתי עד לה, ומה היו תוצאותיה".
אחרי הצהרה כזו, מובן שכולם משתתקים. הם מלאי עניין, ואני מבין שהתחמקות שלי תתפרש כתבוסה. אך חזות פניו אמרה, שהסיפור שהוא הולך לספר חזק כל כך, שאתקשה לענות ופי ייסכר.
"אני מגיע מכפר ששמו 'סיביו', על גבול רומניה והונגריה", החל לספר. "מי שמכיר את ההונגרים, יודע שאצלם הייתה קנאות גדולה בגלל עמדתו של 'החת"ם סופר' [= רבי משה סופר, מגדולי הפוסקים האחרונים ומגדולי רבני הונגריה, המכונה על שם ספרו], שאסר כל דבר חדש, גם אם אין לכך הסבר, וכלשונו: 'החדש אסור מן התורה, בכל מקום'. גם ברומניה הייתה אדיקות, אך פחותה מזו של ההונגרים. מכיוון שהאזור שלנו היה על הגבול בין רומניה והונגריה, מטבע הדברים היו גם כאלה וגם כאלה.
אבל אם אתם רוצים לדעת לאן עשויה להגיע קנאות, אני חייב לספר לכם על שלום-עויזר ברוין.
לשלום-עויזר היו עשרה ילדים. לפרנסתו, עסק ביודאיקה ובספרי תורה. הוא היה מקפיד על קלה כבחמורה.
שלום-עויזר שמר על ילדיו, וחינך אותם בדרך שנראתה לרבים כמחמירה מדי ובלתי מתפשרת.
ואז הגיעה המלחמה. הנאצים הגיעו לרומניה, המצב היה נורא. מצד אחד, השמועות על מה שמעוללים הנאצים מסביב, הגיעו אלינו והפחידו מאוד, אם כי התיאורים היו כל כך קשים, שכולם העדיפו להאמין שמדובר בהמצאה. מצד שני, הכפרים סבלו מהפצצות כבדות מצד הרוסים".
* * *
"ואז הגיעו הנאצים לכפר, ומכל המקומות כולם בחרו למקם את מפקדתם בבית שליד משפחת ברוין. מהר מאוד הבינה משפחת ברוין שהשכנים החדשים עלולים "להזיק לבריאותם", וחיש מהר נטלו גלולת 'ויברח' ונטשו את ביתם המרווח לטובת איזו בקתה קטנה בפאתי הכפר.
בשלב זה החלו דיבורים רציניים על הימלטות. לשמואל, אחד מאחיו הצעירים של שלום-עויזר היה בן בשם דוד, ורעייתו עמדה ללדת ילד נוסף.
למרות מצבה, החלה רעייתו של שמואל להפציר בו שיעזוב את רומניה לארץ ישראל או לכל ארץ אחרת יחד עם בנם. האישה טענה, כי היא מבינה שכלתה על היהודים הרעה והתחננה לבעלה שיעזוב אותה, למרות מצבה, כדי להציל לכל הפחות את בנם דוד. היא הייתה כל כך נחרצת, ששמואל השתכנע ואף צירף אליו את אחיו הקטן הרווק, נוח. יחד רכשו בממון רב כרטיסים לאנייה שתוביל אותם לארץ ישראל.
אשתו של שמואל אמרה לו: 'תשכנע את אחיך הגדול שיציל את משפחתו, מפני שאיש לא יישאר כאן חי'.
שמואל ניגש לשלום-עויזר, אך זה מיאן לשמוע. 'היהודים נמצאים כאן מאות שנים עם הרבה צרות, אני לא רואה את עצמי עוזב את פרנסתי ועולה למקום אחר. על אמריקה אין מה לדבר, כי שם החינוך של ילדיי ירד לטמיון, אבל גם בארץ ישראל אני שומע שלא פשוט עם חינוך, ויש כל מיני רוחות של חילוניות. אני מעדיף שילדיי יהיו כאן ויתחנכו בדרך ישראל סבא, ולא לסכן את חינוכם'.
כך אמר שלום-עויזר, וכל מי שהכיר אותו ידע, כי כשמדובר בעניינים חינוכיים הוא לא ישנה את דעתו".
* * *
"אשתו של שמואל שמעה על כך והגיעה במיוחד, למרות מצבה המורכב, והתחננה לגיסה לברוח. משראתה שלא עולה בידה, אמרה לו: 'לפחות תציל שניים מילדיך, בבחינת 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'. שלח אותם עם בעלי ועם נח. הם ישמרו עליהם וידאגו לחינוכם, ואם הכול יסתדר כאן – הם יבואו חזרה, מה כבר יכול לקרות?'.
תחנוניה, וגם ההיגיון שבדבריה, שכנעו את שלום-עויזר, והוא הודיע שישלח את בנו בכורו אליהו ואת אחותו התאומה חיה-צירל לארץ ישראל.
הוא שוחח עם אחיו שמואל, והזהיר אותו באלפי אזהרות לדאוג לחינוכם של הילדים, ושמואל הבטיח לו שיעשה זאת כאילו הם הילדים שלו.
כרטיסים נרכשו אפוא לאליהו ולחיה-צירל, ובמקביל דאגה אמם לרכוש בעבורם בגדים חדשים ונעליים חדשות, כדי שיגיעו לארץ ישראל לא כמו פליטים, כהגדרתה, אלא כבני מלכים של ממש.
האנייה כבר עגנה ונותר שבוע להפלגתה.
ואז הגיעה השבת האחרונה לפני ההפלגה. שלום עויזר לקח את ילדיו לבית הכנסת, ובדרך חזור החלו להישמע רעשי פיצוצים עזים, פגזים רבים נחתו על הכפר וכולם החלו לרוץ למקום מסתור.
אליהו, בנו של שלום-עויזר, חס על נעליו החדשות מפני הבוץ, חלץ אותן ורץ יחף לכיוון הבית. כשהגיעו, קיבלה אותם האם בדמעות. היא דאגה כל כך, כי הפגזה כזו טרם הייתה. כשראתה את כולם, רצה אל הילדים, חיבקה אותם ונשקה להם בשמחה.
אבל שלום-עויזר? הוא היה קשוח. הוא המתין שהרוחות יירגעו ואז אמר:
'אתם ראיתם מה קרה כאן?'
'בטח שראינו', אמרה האם, 'היה כאן נס'.
'אני לא ראיתי נס' אמר שלום-עויזר. 'אני ראיתי חילול שבת נורא. בני בכורי אליהו חלץ את נעליו ורץ אִתן. זהו טלטול. טלטול ברשות הרבים זה חילול שבת, וזה קורה כשהוא כאן מול העיניים שלי. מה יהיה כשהוא וחיה-צירל יעלו לארץ ישראל? מי ישמור שם על חינוכם? אני מצטער. אני משנה את דעתי. הם לא יעלו על הספינה. אני לא מוותר על החינוך שלהם. הם יישארו כאן ויזכו לחינוך שאני ואבי וסבי זכינו לו'".
* * *
"שתיקה השתררה. כולם ידעו שזוהי לא החלטה של מה בכך, אלא של חיים ומוות. שמואל ניסה לדבר על לִבו, אך שלום-עויזר אמר גם לו: 'זו החלטתי הסופית. שום דבר לא יגרום לי להקריב את חינוך ילדיי. תם ונשלם'. המילים "תם ונשלם" התקיימו כאן בצורה הכי קיצונית.
ואכן, שבוע לאחר מכן עלה שמואל על הספינה עם בנו דוד ועם אחיו נוח, והם נופפו לשלום למשפחה הגדולה שבאה ללוות אותם. שמואל בכה בכי תמרורים. הוא הרגיש בתוך לִבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את בני משפחתו, וכאב לו מאוד שהילד והילדה שרצה להציל לא הצטרפו ברגע האחרון. ובגלל מה?…
"הספינה הפליגה, ואיש לא שם לב לשניים שהביטו זה בזה עד שהפכו לנקודות בלתי ברורות.
"אליהו ושמואל. האחרון הצליח לברוח ברגע האחרון מיבשת מקוללת שעתידה למחות מעל פני האדמה כמעט את כל היהודים שחיו בה, והאחר, אליהו, ילד בן עשר שנותר מאחור בתוך התופת, כשגורלו וגורל אחותו לכאורה נחרץ. וכל זאת על מה ולמה? בגלל שחלץ את נעליו בלי מחשבה…".
שמואל הביט מהספינה, וידע שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אליהו.
האיש סיים את סיפורו במילים הנוראות הללו: "אתם מדברים על קנאות? אבל מה שאני מספר לכם זה לא על דיבורים או על מחשבות. אני מדבר אִתכם על חיים ועל מוות".
* * *
הסיפור היה חזק כל כך, שלא ידעתי איך להגיב עליו. בעצם כן ידעתי. שאין טעם להגיב. ולמען האמת, הייתי נרעש, עצוב וכאוב כל כך, אפילו קצת כעוס. דמותו של הילד הקטן אליהו, שנותרה על החוף, נכנסה לי לתוך הלב. חשבתי על מבטו ושאלתי את עצמי מה חשב באותם רגעים על אביו, על הסיבה שבגללה נגזר גורלו. כל כך ריחמתי עליו שנאלץ להישאר, ולמען האמת, כעסתי קצת על אביו. בעצם, כעסתי הרבה.
לקח לחבורה מספר דקות עד שהתאוששה מהסיפור והחלה להמטיר אש וגפרית על האבא, על ההונגרים, על הקנאים ועליי. אם הייתם שם, הייתם מבינים אותם. הסיפור היה חזק כל כך, שהתגובה הזו פשוט התבקשה.
דקות ספורות של פריקת תחמושת, ומכולם, הכי הרגיז אותי האיש שסיפר את הסיפור. האמת, מההתחלה הוא הרגיז אותי עם החיוך המתנשא שלו, וכעת הוא נשאר עם אותו החיוך. את האנשים שהמטירו עליי אש וגפרית עוד יכולתי להבין, אבל החיוך הזה שלו הרס אותי לגמרי.
ואם חשבתי שהוא סיים, מהר מאוד התברר שטעיתי. הוא רק לקח הפסקה, כדי לתת להם להפגיז אותי, וכעת נראה שהוא הולך להוריד לי את המכה המכרעת, כמו הנעיצה האחרונה של הסכין בתוך הלב.
* * *
"לא סיימתי את הסיפור", הוא אומר. כולנו השתתקנו.
"אני חייב לתאר לכם את התלאות של שמואל, בנו דוד ואחיו נוח בדרכם לארץ ישראל. הם עלו לספינה שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה ב־כ"א בכסלו תש"ב (11 בדצמבר 1941), יחד עם כשבע מאות יהודים, מהם כמאה ילדים שזכו לרכוש את הכרטיס. איני יודע אם הכרטיסים של אליהו ושל אחותו ניתנו למישהו אחר, אני מאמין שכן. הספינה נתקעה בים השחור בשל תקלות במנוע המיושן ונגררה לנמל איסטנבול, שם עגנה במשך כעשרה שבועות.
ממשלת טורקיה התנתה את שהות האנייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האנייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האנייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.
* * *
"הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאנייה. בתוך האנייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה, והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הג'וינט ניסה לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי ולהתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני. הטורקים סירבו. הבריטים מצִדם לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה.
"כאשר הדבר נודע לנוסעים, הם מיהרו לחבל במנוע האנייה כדי למנוע את חזרתם לארץ שממנה ברחו. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל ו' אדר תש"ב (23 בפברואר 1942) נקשרה הספינה עם המנוע המקולקל ובלא עוגן, לספינת גרר טורקית, זו גררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, עם מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.
"ולמחרת…
"בבוקר ז' אדר תש"ב (24 בפברואר 1942), הוטבעה "סטרומה", זה שם הספינה שעליה אני מספר, באמצעות טורפדו ששוגר על ידי צוללת רוסית ששייטה במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו לא נתנה שום סיכוי לספינה הרעועה, הישנה והרקובה. האנייה שקעה במהירות למצולות. כל מאות האנשים שהיו על הסיפון: 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים ירדו למצולות ים, וביניהם שמואל ברוין, בנו דוד ברוין ואחיו נוח ברוין…
הניצול היחיד מהאנייה, דוד סטוליאר שמו, סיפר לעולם את שאירע".
* * *
הלם.
בחיי לא הופתעתי מסיפור כמו מהסיפור הזה. האיש המחייך אכן נעץ את הסכין, אך לא בי.
עברו עשרות שנים מאז, ואני עדיין זוכר את המבט על פני האנשים המכובדים, שעד כה שימשתי שק חבטות שלהם. מבט של הפתעה, הלם ותדהמה. אני משער שזה גם המבט שהם ראו על פני.
האיש המחייך ניצל את רגעי ההלם והמשיך את סיפורו:
"משפחתו של שלום-עויזר ברוין שרדה את השואה, כנגד כל הסיכויים. הוא, רעייתו וכל עשרת ילדיהם נותרו ברומניה גם לאחר סיום המלחמה, ורק חמש שנים לאחר סיומה, בשנת תש"י (1950), שנתיים לאחר קום המדינה, הם הגיעו לארץ ישראל.
הם עגנו בחיפה, ושלום-עויזר ברוין ניגש לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ, רבי ברוך הגר, ושאל אותו איפה המקום הכי טוב לחנך בו את הילדים. האדמו"ר, שהבין מי עומד לפניו, שלח אותו לכפר אתא שהונהגה על ידי הרב מנדלסון. 'שם תוכל לחנך את ילדיך בלי שום השפעה רעה, ואתה תזכה לעשות להם שידוכים טובים', כך אמר לו.
ואכן, הילדים גדלו בכפר אתא, והראשונה שנישאה הייתה לא אחרת מחיה-צירל, זו שאמורה הייתה להיטבע ב'סטרומה', ובגלל הדבר הזה שקראתם לו 'קנאות' של אביה – נותרה בחיים.
ועם מי היא התחתנה? עם בנו של האדמו"ר מסערט ויזניץ, רבי ברוך הגר – רבי אליעזר הגר, שירש את אביו והפך לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ".
* * *
"כעת, רבותיי", אמר האיש, "אולי אתם רואים אותי חלק מהחבורה שלכם, ואמנם אני נראה כמותכם ונוהג כמותכם, אך אני, שגדלתי באותה עיירה והכרתי אישית את שלום-עויזר ברוין ואת משפחתו, לעולם לא תהיה לי מילה רעה על 'קנאות', גם אם אני עצמי אינני קנאי. אני מעריך אנשים שמתמסרים על אמונתם, והם בכל מקרה שווים יותר מאנשים כמוני, שחיים את החיים הטובים ועוד מתגאים על כך שאינם 'קנאים', כאילו לא-להיות-קנאי זה משהו שאתה צריך לעבוד עליו".
* * *
תודה לאליעזר ויצחק (אייזיק) ברוין מניו יורק, בניו של שלום עויזר, על הסכמתם לפרסם את הסיפור המיוחד הזה.
תגידו ששלחנו אתכם:
כשזה מגיע לתורה ומצוות: "אני עושה מה שאני יכול"
למאמר המלא
עוד שאלות שאולי יעניינו אותך:
אני מרגיש לחץ ועומס מהחיים. מה אפשר לעשות?
לתשובה ←
למה אנשים חוזרים בתשובה? מה חסר להם בחיים?
לתשובה ←
למה אין שוויון ביהדות?
לתשובה ←
למה דתיים מתייעצים עם הרבנים, אין להם דעה עצמית?
לתשובה ←
למה היהדות לא דוגלת בצמחונות?
לתשובה ←
כשרות – מה זה משנה מה יש לי בצלחת?
לתשובה ←
מה קורה אחרי שמתים?
לתשובה ←
למה מקשים על אנשים שרוצים להתגייר?
לתשובה ←
איפה אלוהים היה בשואה?
לתשובה ←
למה אלוהים רוצה שנתפלל אליו ונשבח אותו כל הזמן?
לתשובה ←
למה דתיים לומדים כל הזמן תורה?
לתשובה ←
באיזו זכות מוסרית גירשנו את הערבים שחיו כאן לפנינו?
לתשובה ←
לצפייה בכל השאלות ←
לא התשובה
יהדות זה דבר יפה, אבל למה להיות קיצוניים?
קצר וקולע
קיצוניות הינה מושג יחסי, שיכול להתפרש אצל קבוצות שונות באופן שונה, ואין בה פסול כל עוד אין היא גורמת לנזק לעצמי או לאחרים. היהדות אינה דוגלת בקיצוניות, אלא בשיפור עצמי אופטימלי ובהוצאת הפוטנציאל הטמון בנו
האם קיום תורה ומצוותיה בצורתה האותנטית הוא לא קיצוני, ומה הבעיה לעגל קצת פינות?
קצת מסורת ותרבות יהודית הן דבר שמתקבל על כל אוזן. אבל שמירת התורה על כל מצוותיה?! זה כבר עלול להישמע לחלקנו קיצוני ומחמיר מדי. כיצד קיצוניות יכולה להיות חיובית? ומי הם הקיצוניים שכולנו מעריצים?
פירוש המילה 'קיצון' הוא 'על הקצה', כלומר בשולי החברה והקונצנזוס. אך אם נבחן מחדש את הגדרת הקיצון, נשאל: מי למעשה קובע את הקונצנזוס? האם אמות המידה של הנורמה מוגדרות בהכרח על פי הרוב? והאם קיימת נקודה אבסולוטית שלפיה ניתן למדוד מי נמצא במרכז ומי נמצא בקצה?
בחברות שונות קיימות הגדרות שונות למה שמקובל, כך שמה שנחשב כמקובל ומצוי בחברה אחת, ייחשב בחברה אחרת כקיצוני. אם למשל ננסה להגדיר מי נחשב אדם בעל משקל גבוה, נראה שיש פער גדול בהגדרה זו בין סין, יפן, ארה"ב, ניגריה ורואנדה.
כמו בענייני הגוף, כך גם בענייני דעות – מה שנחשב כדעה מקובלת בחברה מסוימת או בתקופה מסוימת בהיסטוריה, ייחשב בחברה או בתקופה שונה כדעה חשוכה, קיצונית ומוקעת. למשל, בגרמניה הנאצית היה רוב מוחלט למפלגה הנאצית, וכל מי שהאמין בערכים של דמוקרטיה ושוויון זכה לתואר "קיצוני".
אם האיזון מוגדר בהתאם לרוב המקובל, והקיצוניות מוגדרת כחריגה מהנורמה, אפשר להגיע למציאות אבסורדית שבה דווקא החריגה מהנורמה היא השפויה והנכונה. במציאות כזו, להיות "קיצוני" זו מחמאה, ולהיות "מאוזן" הינו מושג שמשמעותו שלילית.
הקיצוניות כשלעצמה אינה בעיה, והיא נעשית שלילית רק כאשר היא פוגעת באנשים, מבטלת את זכותם לחיות או מביאה לנזק עצמי.
המילה 'קיצוני', אפוא, לא תורמת לנו דבר כדי להבין את מהותה של תופעה, אלא רק מלמדת על תפיסתו האישית של המשתמש בה, כי אלה שלא כמותו הם השונים והטועים לטעמו.
להיות כמו כולם
האם הייתם מכנים את כריסטיאנו רונאלדו כ'קיצוני'? כריסטיאנו רונאלדו, מגדולי הכדורגלנים בהיסטוריה, שכבש שיאי שערים רבים וזכה לפרסים ותארים, יכול היה להיות מוגדר כ'קיצוני' בכל הקשור לכושר-גופני ולספורט. הוא מתאמן בכל יום לפחות 4 שעות יותר מאשר הכדורגלן הממוצע; בחלק מתקופות השנה הוא נותן לשריריו להיבנות ע"י אמבטיות קרח; והוא אפילו נוהג להיכנס למשך 2-3 דקות לתא הקפאה בטמפרטורה של 200 מעלות צלזיוס מתחת לאפס!
למעשה, כל אתלטיקאי תחרותי מקדיש את חייו למען הכשרת גופו למשחקים האולימפיים. אתלט שמתכנן לגשת לתחרויות באולימפיאדה נדרש לשנות את אורח חייו בצורה קיצונית ביחס לזה של האדם הרגיל: הוא ישכים קום עם עלות השחר לאימון ראשון, יקפיד על תפריט תזונה ייחודי, יידרש לישון היקף שעות מומלץ, יוותר על פעילות פנאי, יעסוק כל יום מספר שעות באימונים ויבצע טיפולים פיזיים חיוניים. למרות הקיצוניות הזו, כאשר אתלט זוכה לעלות לדוכן המנצחים ולענוד את מדליית הזהב, הקהל יעמוד למחיאות כפיים שואגות, והכותרות שירצדו בעיתוני מדינתו יבשרו: "גאווה לאומית".
הקיצוניות הבלתי מעורערת של הספורטאים והאתלטיקאים הגדולים זוכה לתהילה ולשבח. כלומר, לא ניתן לקבוע כי מה שמקובל לרוב הוא הטוב ביותר. דווקא הייחודי והשונה, דהיינו 'הקיצוני', יכול להיות המובחר.
לעיתים, הקריאה "תהיה כמו כולם" הינה כיבוי לפוטנציאל הגלום באדם, שיכול להגביה אותו למרומים. האנשים הכישרוניים ביותר, שהביאו להישגים היסטוריים, הם המיעוט הייחודי, ודווקא זו גדולתם.
ממשהו טוב – לוקחים הרבה
המסורת היהודית היא אומנם יפה, אבל היא גם הרבה מעבר לכך. היהדות היא דרך חיים בעלת השפעה על חיינו כאן ועל הנצח שלנו. כשיהודי חפץ לעשות את המקסימום שהוא מסוגל לו מבחינת קיום התורה והמצוות, הוא מונע מההבנה של גודל המשמעות של חייו ומעשיו בהם. הידיעה כי כל מעשה שלי, לכאן ולכאן, יכול לשנות דברים מהותיים בחיי, לקרב אותי לזה שברא את העולם, ולהשפיע על מיקומי בנצח הנצחים שלי – מביאה את האדם לרצות להשתפר כיהודי ולדייק כמה שיותר ברצון האלוהים ממנו.
נשאל: האם כשהיהדות מבקשת הרבה היא מזיקה, או שמא היא מטיבה?
אנו נייחל תמיד ליותר עבור אלה שקרובים לנו, דווקא בגלל שאנו רוצים את הטוב ביותר עבורם. אדם תמיד יצפה מבנו ליותר מאשר מבנו של השכן, וכך גם אלוהים נתן לבניו האהובים 613 מצוות, בעוד שלבני אומות העולם הוא נתן 7 מצוות בלבד, שקרויות '7 מצוות בני נח'.
כשהיהדות דורשת מאיתנו כל כך הרבה, זה דווקא משום שהיא מייקרת אותנו. היהדות אוצרת בתוכה כל כך הרבה טוב, ולכן היא גם מבקשת מאיתנו לקחת ממנה כמה שיותר. האם כשמשהו הוא טוב, נרצה להסתפק במעט ממנו, ונדרוש 'לא לקיצוניות'? אחר טוב מושלם תמיד נשאף לרדוף, ולהשיג ממנו כמה שיותר.
היהדות מעודדת אותנו לעשות את הטוב ביותר שלנו, והיא דורשת הרבה דווקא משום שרק על ידי כך ניתן לצמוח, לפרוח ולממש את מי שאנחנו.
הפלורליזם היהודי
בעולם המערבי נפוץ ערך הפלורליזם – לגיטימציה למגוון דעות, זהויות ואמונות. על פי הפלורליזם אין דעה אחת נעלה על חברתה, אלא לכולן יש מקום שווה. לכל אחד יש נרטיב משלו, שמתבטא במשפטים מוכרים כמו "איש באמונתו יחיה" (סילוף של הפסוק "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" [חבקוק ב', ד']) או "כל אחד והאמת שלו". כל הביטויים מעין אלו פירושם שאין אמת אחת אבסולוטית. בעולם כזה, אין טעם להתווכח על דעות ואמונות, כיוון שכל אחד צודק מנקודת מבטו, ואיש לא יכול לומר לחברו שדעתו היא הנכונה יותר.
פלורליזם מסוג זה אינו קיים ביהדות. היהדות מאמינה באמת אחת אבסולוטית: "וַה' אֱלֹהִים – אֱמֶת" (ירמיהו י', י'). היהודי המאמין חוזר על הצהרה זו בוקר וערב בסיומה של קריאת שמע, באומרו "ה' אלוהיכם אמת", וכך היהודי מצהיר על אמונתו החד-משמעית במציאותה של אמת אחת, בניגוד לתרבות המערבית, שאין לה בסיס אבסולוטי. האמת האבסולוטית הזו מבוססת על האמונה בבורא עולם, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת חיבורו "משנה תורה":
"יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע [=לדעת] שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (הלכות יסודי התורה, א', א').
אלוהים הוא העומד במרכז ההוויה. הוא שברא את העולם, הוא שיצר את האדם, הוא שנתן לנו את התורה, הוא שמגדיר את תכלית החיים, והוא הנקודה הבלתי-מעורערת הנמצאת במרכז החיים. האמונה המונותיאיסטית מכירה רק באל אחד. משום כך, יהודי מאמין לא יכול להיות פלורליסט במשמעויותיו השונות המקובלות בחברה המערבית. המשפט הגדול שהביאה היהדות לעולם – "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" – מבטא את האמונה בכך שקיימת אמת בלעדית שהינה חלק ממציאות עליונה ואינסופית, ולכן אין קיום עצמאי לשום מציאות חלקית אחרת.
באתי להגשים מגמה אלוהית
לסיכום, נדגיש נקודה נוספת. היהדות שונה מדתות אחרות בכך שהיא התורה אינה מתחנפת לאדם ומציעה לו דת נעימה שתעביר את זמנו בנעימים. לא לכך היא נועדה. במקום שהיא תרד למדרגתו הנוכחית של האדם, היא מציבה לו אידיאל מרומם ותובעת ממנו לעלות אליה. רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) חיבר את אחד מספרי המחשבה היהודים החשובים ביותר – "מסילת ישרים". בספר זה הוא מציג את המדרגות שבהן צריך האדם לטפס על מנת להגיע לשיא הפוטנציאל הרוחני הטמון בו. הפרק הראשון בספר נקרא בשם מעורר המחשבה: ביאור חובת האדם בעולמו. בעולם שבו כולם מדברים על זכויות, קל לשכוח את החובות, ובעיקר את החובה הגדולה מכולן – למלא את התפקיד שלמענו באנו לעולם.
הדר גולדין הי"ד היה לוחם צה"ל שנפל במבצע "צוק איתן" כשהוא בסך הכול בן 22 בעת שניסה להציל את חבריו. לאחר מותו נמצאו הערות שחיבר על ספר "מסילת ישרים", ובין היתר כתב:
"לא באתי להגשים את התכנונים שלי, אלא את התכנונים של הקדוש ברוך הוא, ואלו לא אמורים להיות תואמים אחד לאחד עם התכנונים שלי. הנושא המרכזי הוא התכנונים שלו והאם אני מגשים אותם. […] תתמקד בעשייה שלא דואגת לעצמך… אלא להגשמת המגמה האלוהית" (מסילת ישרים עם הדר גולדין, הוצאת מגיד, 2018, פרק ט')
כאשר נוחות האדם עומדת במרכז, אפשר להיות "גמישים" ולהתאים את החוקים והאמונות אל מצבו המשתנה של האדם, אך השאלה היא מה האדם בוחר להעמיד במרכז חייו – את הנוחות או את התכלית של חייו?
על דרך המשל, סטודנט לרפואה לא יכול לקבל הנחות במהלך לימודיו אם הוא מתקשה, מכיוון שטעות שהוא יעשה במהלך תפקידו כרופא עלולה ליטול חייו של אדם. עליו לדעת את החומר היטב ולהבין את דרכי הטיפול על מנת למלא את תכליתו כרופא כראוי, ואם הוא מתקשה – עליו להתאמץ עוד יותר בכדי לעמוד בדרישות.
דבר דומה מתרחש גם בנוגע לתכלית האדם. על כך אי אפשר להתפשר – יש יעד שאליו אנו אמורים לשאוף, וכל עוד איננו עושים זאת – כדאי להתאמץ קצת יותר.
1
איזון בשביל הנפש
היהדות מלמדת שגם התחזקות בתורה ובמצוות צריכה להיעשות בצורה מאוזנת והדרגתית המלווה בקשב פנימי לצורכי הנפש. צעדים קיצוניים ודרסטיים עלולים לגרום לאדם תחושת כבדות או עצבות. על כך אמר החזון-איש, ממנהיגי היהדות: "אם לא עושים לא מגיעים, אבל אם עושים אפילו שעושים לאט בדרך כלל מגיעים".
מלבד התקדמות מאוזנת שלא תכביד על הנפש, יש להיות קשוב גם לחשקי ומאווי נפשנו.
שלמה המלך אומר לנו: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט) , וחכמי ישראל מפרשים על פס' זה 'ממה שחננך'. כלומר, אלוהים נתן לאדם כישרונות, אהבות ומשאלות לב ואל לו להתעלם ולהדחיקם מתחת לשטיח, אלא להיפך, עליו לממשם ולהוציאם לפועל בדרך של הטבה לאחרים ולעצמו.
החזון איש אמר: "אדם צריך להיות שונה ולא משונה". אדם צריך לבטא את הייחודיות הפנימית שבו, ולא לשלול את הכוח היצירתי שבו המביא לו חיות. כך לדוגמא הדריך הרב שך זצ"ל את הצייר המוכר, יוני גרשטיין, לשוב לצייר לאחר שהתחזק והקדיש את זמנו ללימוד תורה. זאת למרות שלא היה לו צורך כלכלי, אך בכל זאת הורה לו כך בשביל הנפש.
4
קנאים לאהבה
הרב יונתן זקס זצ"ל, לשעבר רבה הראשי של אנגליה ואחד האינטלקטואלים הבולטים בעולם, עסק רבות בשאלת הקנאות הדתית במאה ה-21. על קנאות בעולם היהדות הוא אומר "גם אני קנאי. גם אלוקים קנאי. הוא קנאי לשלום. היהודים, מאז ומתמיד, הם קנאים. קנאים לחיים, קנאים לאהבה. דווקא מי שיודע מה זה 'גם כי אלך בגיא צלמוות' – שומר על קדושת החיים. היהודים היו ה'אחר' ולכן הם יודעים מה זה להיות רגיש לאחר. זו הקנאות שלנו".
2
"שביל הזהב"
הגישה המוסרית המקובלת ביהדות היא שיטתו של הרמב"ם המכונה "שביל הזהב". לפי גישה זו, האדם צריך להימנע מתכונות (בלשונו "דעות") קיצוניות, ולמצוא את שביל הביניים הממוצע: "שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו" (הלכות דעות פרק א). כך למשל, בעניין היחס לממון על האדם לא להיות קמצן (שלא נותן בכלל) ולא פזרן (שנותן יותר מכפי יכולתו), אלא נדיב; לא אדיש ולא נסער, אלא אכפתי; לא הולל ולא מדוכא, אלא שמח, וכן על זו הדרך. גישה זו מבטיחה איזון נפשי, וכמובן מחייבת עבודה רוחנית שונה מכל אדם בהתאם לתכונותיו, ומי שנוקט בדרך האמצע נקרא "חכם".
5
המטורפים שתמכו באיראן
בתקשורת מציגים לעתים קבוצות של חרדים המצטלמים עם שונאי ישראל ותומכים בפעולותיהם. קבוצה זו, המכונה 'נטורי קרתא' (שומרי העיר), הינה קבוצה קטנה וקנאית המתנגדת לציונות ולמדינת ישראל. היחס החרדי כלפיהם נע בין התעלמות לגינוי והוקעה, והם אינם נחשבים לקבוצה משמעותית ולגיטימית בעולם החרדי הרחב. בשנת 2005 נפגשו כמה מאנשי נטורי קרתא לוועידה להכחשת השואה באיראן ואף נפגשו עם אחמדינג'אד נשיא איראן. הם ספגו ביקורת קשה בתוך העולם החרדי, ואף מנציגים בכירים של נטורי קרתא עצמם שהצהירו כי הנפגשים אינם חלק מנטורי קרתא אלא "בודדים מטורפים".
3
מאוד מאוד הווי שפל רוח
הרמב"ם סובר כי לרוב על האדם להיות בעל תכונות אופי מאוזנות, כלומר לא קיצוניות לכאן ולכאן. עם זאת, יש כמה תכונות בהן סובר הרמב"ם כי לא חל עליהן כלל 'דרך האמצע', ובהן ראוי לכל אדם להקצין, והן הדבקות במידת הענווה והריחוק ממידת הכעס: "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד… וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי
האם זה טוב להיות קיצוני בקשור למצוות
להתרחק מהקיצוניות בכל דבר בחיים
המחשת וואטסאפ
בזווית אחרת: חשבתם פעם על פירוש המילה 'קיצוני'?
גלית ונעמי בשיחה קיצונית
עברו על המכשיר עם העכבר וגללו מטה לקריאת השיחה!
סיפור מהחיים
האבא שמנע מילדיו לברוח מהנאצים
וויכוח בין אנשים אודות פשרנות וקיצוניות מביא אחד מהם לספר סיפור נורא: ילד וילדה שיכולים לברוח מגיא ההריגה, ואב שמונע זאת מהם. הסיפור הכי מפתיע שקראתם בחיים. אל תאמינו לכלום, עד שתגיעו לסוף...
תחילה אספר כיצד הגיע אליי הסיפור – סיפור מעניין לכשעצמו.
זה היה בזמנים אחרים לגמרי, שבו החברה החרדית לא מנתה ציבור גדול כפי שהיא כיום.
הייתי אז בבית הבראה, ושם פגשתי מספר אנשים מכובדים ועשירים, שרמתם הדתית לא הייתה גבוהה. מטבע הדברים יצא לנו לדבר על פוליטיקה ועל חילוניים ודתיים, ומהר מאוד גיליתי שאני במיעוט. כולם תקפו אותי על האדוקים (כך כינו אז את החרדים), שהם מוציאים את החשק מהדת ושהם זורקים אבנים בשבת ועוד האשמות מסוג זה.
מובן שניסיתי להסביר להם שזריקת אבנים בשבת היא איסור מהתורה, וכי אלה שעושים זאת הם בגדר השוליים של החברה החרדית ואינם פועלים על פי דעת תורה, אך קלטתי שאין עם מי לדבר. אף שהיו דתיים, או לפחות כך ראו את עצמם, הייתה בהם שנאה יוקדת כלפי רבנים ובני ישיבות. הם כינו אותם "בטלנים". אני חייב לומר שהצטערתי שהגעתי לשם, או שנכנסתי עִמם לשיחה. הם היו הרוב ואני המיעוט, וככל שניסיתי להסביר, כך הם התייחסו לדברי בביטול ובבוז.
הם החלו להשמיע דברי ביקורת על האדוקים, ש"מגזימים בחומרות" ושמחנכים את ילדיהם לקנאות. האמת, כשאני חושב על זה כעת, אני מבין ששום דבר לא השתנה. גם היום יש כאלה שאומרים את אותם הדברים באותו לעג ובאותו טון.
* * *
הייתי סמוק ונבוך, ושפתי יבשות מרוב ויכוחי סרק. רציתי למצוא מוצא ולהתחמק מהוויכוח המביך, אך בדיוק אז פתח את פיו אדון אחד מהחבורה, שישב כל העת ושתק, אך החיוך שהיה נסוך על שפתיו נראה בעיני כהתנשאות. השתיקה שלו הלחיצה אותי יותר מהדיבורים של כולם, וכעת הוא גם החליט לדבר.
"אני מקשיב לוויכוח הזה", הוא אמר ופנה אליי, "ואני חייב לספר לך משהו על קנאות שהייתי עד לה, ומה היו תוצאותיה".
אחרי הצהרה כזו, מובן שכולם משתתקים. הם מלאי עניין, ואני מבין שהתחמקות שלי תתפרש כתבוסה. אך חזות פניו אמרה, שהסיפור שהוא הולך לספר חזק כל כך, שאתקשה לענות ופי ייסכר.
"אני מגיע מכפר ששמו 'סיביו', על גבול רומניה והונגריה", החל לספר. "מי שמכיר את ההונגרים, יודע שאצלם הייתה קנאות גדולה בגלל עמדתו של 'החת"ם סופר' [= רבי משה סופר, מגדולי הפוסקים האחרונים ומגדולי רבני הונגריה, המכונה על שם ספרו], שאסר כל דבר חדש, גם אם אין לכך הסבר, וכלשונו: 'החדש אסור מן התורה, בכל מקום'. גם ברומניה הייתה אדיקות, אך פחותה מזו של ההונגרים. מכיוון שהאזור שלנו היה על הגבול בין רומניה והונגריה, מטבע הדברים היו גם כאלה וגם כאלה.
אבל אם אתם רוצים לדעת לאן עשויה להגיע קנאות, אני חייב לספר לכם על שלום-עויזר ברוין.
לשלום-עויזר היו עשרה ילדים. לפרנסתו, עסק ביודאיקה ובספרי תורה. הוא היה מקפיד על קלה כבחמורה.
שלום-עויזר שמר על ילדיו, וחינך אותם בדרך שנראתה לרבים כמחמירה מדי ובלתי מתפשרת.
ואז הגיעה המלחמה. הנאצים הגיעו לרומניה, המצב היה נורא. מצד אחד, השמועות על מה שמעוללים הנאצים מסביב, הגיעו אלינו והפחידו מאוד, אם כי התיאורים היו כל כך קשים, שכולם העדיפו להאמין שמדובר בהמצאה. מצד שני, הכפרים סבלו מהפצצות כבדות מצד הרוסים".
* * *
"ואז הגיעו הנאצים לכפר, ומכל המקומות כולם בחרו למקם את מפקדתם בבית שליד משפחת ברוין. מהר מאוד הבינה משפחת ברוין שהשכנים החדשים עלולים "להזיק לבריאותם", וחיש מהר נטלו גלולת 'ויברח' ונטשו את ביתם המרווח לטובת איזו בקתה קטנה בפאתי הכפר.
בשלב זה החלו דיבורים רציניים על הימלטות. לשמואל, אחד מאחיו הצעירים של שלום-עויזר היה בן בשם דוד, ורעייתו עמדה ללדת ילד נוסף.
למרות מצבה, החלה רעייתו של שמואל להפציר בו שיעזוב את רומניה לארץ ישראל או לכל ארץ אחרת יחד עם בנם. האישה טענה, כי היא מבינה שכלתה על היהודים הרעה והתחננה לבעלה שיעזוב אותה, למרות מצבה, כדי להציל לכל הפחות את בנם דוד. היא הייתה כל כך נחרצת, ששמואל השתכנע ואף צירף אליו את אחיו הקטן הרווק, נוח. יחד רכשו בממון רב כרטיסים לאנייה שתוביל אותם לארץ ישראל.
אשתו של שמואל אמרה לו: 'תשכנע את אחיך הגדול שיציל את משפחתו, מפני שאיש לא יישאר כאן חי'.
שמואל ניגש לשלום-עויזר, אך זה מיאן לשמוע. 'היהודים נמצאים כאן מאות שנים עם הרבה צרות, אני לא רואה את עצמי עוזב את פרנסתי ועולה למקום אחר. על אמריקה אין מה לדבר, כי שם החינוך של ילדיי ירד לטמיון, אבל גם בארץ ישראל אני שומע שלא פשוט עם חינוך, ויש כל מיני רוחות של חילוניות. אני מעדיף שילדיי יהיו כאן ויתחנכו בדרך ישראל סבא, ולא לסכן את חינוכם'.
כך אמר שלום-עויזר, וכל מי שהכיר אותו ידע, כי כשמדובר בעניינים חינוכיים הוא לא ישנה את דעתו".
* * *
"אשתו של שמואל שמעה על כך והגיעה במיוחד, למרות מצבה המורכב, והתחננה לגיסה לברוח. משראתה שלא עולה בידה, אמרה לו: 'לפחות תציל שניים מילדיך, בבחינת 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'. שלח אותם עם בעלי ועם נח. הם ישמרו עליהם וידאגו לחינוכם, ואם הכול יסתדר כאן – הם יבואו חזרה, מה כבר יכול לקרות?'.
תחנוניה, וגם ההיגיון שבדבריה, שכנעו את שלום-עויזר, והוא הודיע שישלח את בנו בכורו אליהו ואת אחותו התאומה חיה-צירל לארץ ישראל.
הוא שוחח עם אחיו שמואל, והזהיר אותו באלפי אזהרות לדאוג לחינוכם של הילדים, ושמואל הבטיח לו שיעשה זאת כאילו הם הילדים שלו.
כרטיסים נרכשו אפוא לאליהו ולחיה-צירל, ובמקביל דאגה אמם לרכוש בעבורם בגדים חדשים ונעליים חדשות, כדי שיגיעו לארץ ישראל לא כמו פליטים, כהגדרתה, אלא כבני מלכים של ממש.
האנייה כבר עגנה ונותר שבוע להפלגתה.
ואז הגיעה השבת האחרונה לפני ההפלגה. שלום עויזר לקח את ילדיו לבית הכנסת, ובדרך חזור החלו להישמע רעשי פיצוצים עזים, פגזים רבים נחתו על הכפר וכולם החלו לרוץ למקום מסתור.
אליהו, בנו של שלום-עויזר, חס על נעליו החדשות מפני הבוץ, חלץ אותן ורץ יחף לכיוון הבית. כשהגיעו, קיבלה אותם האם בדמעות. היא דאגה כל כך, כי הפגזה כזו טרם הייתה. כשראתה את כולם, רצה אל הילדים, חיבקה אותם ונשקה להם בשמחה.
אבל שלום-עויזר? הוא היה קשוח. הוא המתין שהרוחות יירגעו ואז אמר:
'אתם ראיתם מה קרה כאן?'
'בטח שראינו', אמרה האם, 'היה כאן נס'.
'אני לא ראיתי נס' אמר שלום-עויזר. 'אני ראיתי חילול שבת נורא. בני בכורי אליהו חלץ את נעליו ורץ אִתן. זהו טלטול. טלטול ברשות הרבים זה חילול שבת, וזה קורה כשהוא כאן מול העיניים שלי. מה יהיה כשהוא וחיה-צירל יעלו לארץ ישראל? מי ישמור שם על חינוכם? אני מצטער. אני משנה את דעתי. הם לא יעלו על הספינה. אני לא מוותר על החינוך שלהם. הם יישארו כאן ויזכו לחינוך שאני ואבי וסבי זכינו לו'".
* * *
"שתיקה השתררה. כולם ידעו שזוהי לא החלטה של מה בכך, אלא של חיים ומוות. שמואל ניסה לדבר על לִבו, אך שלום-עויזר אמר גם לו: 'זו החלטתי הסופית. שום דבר לא יגרום לי להקריב את חינוך ילדיי. תם ונשלם'. המילים "תם ונשלם" התקיימו כאן בצורה הכי קיצונית.
ואכן, שבוע לאחר מכן עלה שמואל על הספינה עם בנו דוד ועם אחיו נוח, והם נופפו לשלום למשפחה הגדולה שבאה ללוות אותם. שמואל בכה בכי תמרורים. הוא הרגיש בתוך לִבו שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את בני משפחתו, וכאב לו מאוד שהילד והילדה שרצה להציל לא הצטרפו ברגע האחרון. ובגלל מה?…
"הספינה הפליגה, ואיש לא שם לב לשניים שהביטו זה בזה עד שהפכו לנקודות בלתי ברורות.
"אליהו ושמואל. האחרון הצליח לברוח ברגע האחרון מיבשת מקוללת שעתידה למחות מעל פני האדמה כמעט את כל היהודים שחיו בה, והאחר, אליהו, ילד בן עשר שנותר מאחור בתוך התופת, כשגורלו וגורל אחותו לכאורה נחרץ. וכל זאת על מה ולמה? בגלל שחלץ את נעליו בלי מחשבה…".
שמואל הביט מהספינה, וידע שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את אליהו.
האיש סיים את סיפורו במילים הנוראות הללו: "אתם מדברים על קנאות? אבל מה שאני מספר לכם זה לא על דיבורים או על מחשבות. אני מדבר אִתכם על חיים ועל מוות".
* * *
הסיפור היה חזק כל כך, שלא ידעתי איך להגיב עליו. בעצם כן ידעתי. שאין טעם להגיב. ולמען האמת, הייתי נרעש, עצוב וכאוב כל כך, אפילו קצת כעוס. דמותו של הילד הקטן אליהו, שנותרה על החוף, נכנסה לי לתוך הלב. חשבתי על מבטו ושאלתי את עצמי מה חשב באותם רגעים על אביו, על הסיבה שבגללה נגזר גורלו. כל כך ריחמתי עליו שנאלץ להישאר, ולמען האמת, כעסתי קצת על אביו. בעצם, כעסתי הרבה.
לקח לחבורה מספר דקות עד שהתאוששה מהסיפור והחלה להמטיר אש וגפרית על האבא, על ההונגרים, על הקנאים ועליי. אם הייתם שם, הייתם מבינים אותם. הסיפור היה חזק כל כך, שהתגובה הזו פשוט התבקשה.
דקות ספורות של פריקת תחמושת, ומכולם, הכי הרגיז אותי האיש שסיפר את הסיפור. האמת, מההתחלה הוא הרגיז אותי עם החיוך המתנשא שלו, וכעת הוא נשאר עם אותו החיוך. את האנשים שהמטירו עליי אש וגפרית עוד יכולתי להבין, אבל החיוך הזה שלו הרס אותי לגמרי.
ואם חשבתי שהוא סיים, מהר מאוד התברר שטעיתי. הוא רק לקח הפסקה, כדי לתת להם להפגיז אותי, וכעת נראה שהוא הולך להוריד לי את המכה המכרעת, כמו הנעיצה האחרונה של הסכין בתוך הלב.
* * *
"לא סיימתי את הסיפור", הוא אומר. כולנו השתתקנו.
"אני חייב לתאר לכם את התלאות של שמואל, בנו דוד ואחיו נוח בדרכם לארץ ישראל. הם עלו לספינה שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה ב־כ"א בכסלו תש"ב (11 בדצמבר 1941), יחד עם כשבע מאות יהודים, מהם כמאה ילדים שזכו לרכוש את הכרטיס. איני יודע אם הכרטיסים של אליהו ושל אחותו ניתנו למישהו אחר, אני מאמין שכן. הספינה נתקעה בים השחור בשל תקלות במנוע המיושן ונגררה לנמל איסטנבול, שם עגנה במשך כעשרה שבועות.
ממשלת טורקיה התנתה את שהות האנייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האנייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האנייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם.
* * *
"הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאנייה. בתוך האנייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה, והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הג'וינט ניסה לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי ולהתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני. הטורקים סירבו. הבריטים מצִדם לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה.
"כאשר הדבר נודע לנוסעים, הם מיהרו לחבל במנוע האנייה כדי למנוע את חזרתם לארץ שממנה ברחו. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל ו' אדר תש"ב (23 בפברואר 1942) נקשרה הספינה עם המנוע המקולקל ובלא עוגן, לספינת גרר טורקית, זו גררה אותה ללב ים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, עם מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה.
"ולמחרת…
"בבוקר ז' אדר תש"ב (24 בפברואר 1942), הוטבעה "סטרומה", זה שם הספינה שעליה אני מספר, באמצעות טורפדו ששוגר על ידי צוללת רוסית ששייטה במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו לא נתנה שום סיכוי לספינה הרעועה, הישנה והרקובה. האנייה שקעה במהירות למצולות. כל מאות האנשים שהיו על הסיפון: 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים ירדו למצולות ים, וביניהם שמואל ברוין, בנו דוד ברוין ואחיו נוח ברוין…
הניצול היחיד מהאנייה, דוד סטוליאר שמו, סיפר לעולם את שאירע".
* * *
הלם.
בחיי לא הופתעתי מסיפור כמו מהסיפור הזה. האיש המחייך אכן נעץ את הסכין, אך לא בי.
עברו עשרות שנים מאז, ואני עדיין זוכר את המבט על פני האנשים המכובדים, שעד כה שימשתי שק חבטות שלהם. מבט של הפתעה, הלם ותדהמה. אני משער שזה גם המבט שהם ראו על פני.
האיש המחייך ניצל את רגעי ההלם והמשיך את סיפורו:
"משפחתו של שלום-עויזר ברוין שרדה את השואה, כנגד כל הסיכויים. הוא, רעייתו וכל עשרת ילדיהם נותרו ברומניה גם לאחר סיום המלחמה, ורק חמש שנים לאחר סיומה, בשנת תש"י (1950), שנתיים לאחר קום המדינה, הם הגיעו לארץ ישראל.
הם עגנו בחיפה, ושלום-עויזר ברוין ניגש לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ, רבי ברוך הגר, ושאל אותו איפה המקום הכי טוב לחנך בו את הילדים. האדמו"ר, שהבין מי עומד לפניו, שלח אותו לכפר אתא שהונהגה על ידי הרב מנדלסון. 'שם תוכל לחנך את ילדיך בלי שום השפעה רעה, ואתה תזכה לעשות להם שידוכים טובים', כך אמר לו.
ואכן, הילדים גדלו בכפר אתא, והראשונה שנישאה הייתה לא אחרת מחיה-צירל, זו שאמורה הייתה להיטבע ב'סטרומה', ובגלל הדבר הזה שקראתם לו 'קנאות' של אביה – נותרה בחיים.
ועם מי היא התחתנה? עם בנו של האדמו"ר מסערט ויזניץ, רבי ברוך הגר – רבי אליעזר הגר, שירש את אביו והפך לאדמו"ר מסערט ויז'ניץ".
* * *
"כעת, רבותיי", אמר האיש, "אולי אתם רואים אותי חלק מהחבורה שלכם, ואמנם אני נראה כמותכם ונוהג כמותכם, אך אני, שגדלתי באותה עיירה והכרתי אישית את שלום-עויזר ברוין ואת משפחתו, לעולם לא תהיה לי מילה רעה על 'קנאות', גם אם אני עצמי א
נבנה ב-♥ ע"י חיים בניסטי
תוקן על ידי קקפיוני ב- 14/05/2023 18:14:49
