מאמר של ד"ר רן ברץ ב'מקור ראשון'
(רן ברץ הוא מייסדו של אתר האינטרנט הימני "מידה". בעבר מונה ע"י נתניהו לראש תחום ההסברה בלשכת ראש הממשלה)
ההנהגה החרדית מטעה את הציבור שלה: אורח החיים שלהם לא בר-קיימאההנהגה הדתית בקואליציה הנבנית יכולה לעודד את השילוב המתבקש בתעסוקה, אבל גם להגדיל את התמריצים להישאר בכוללים ולכלוא את הגוש האמוני במלכודת דבש
מאת ד"ר רן ברץ כ״ד בכסלו ה׳תשפ״ג (18/12/2022 18:33)
ח"כ משה גפני, יו"ר דגל התורה, אמר לאחרונה: "כשהיו מלחמות עקובות מדם בימי מלכות דוד, הנביא בא לדוד המלך ואמר לו – חצי מהעם לומד תורה וחצי מהעם משרת בצבא, ומתחלקים". גפני מציע, ברוח זו, נשיאה שווה בנטל: "שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא, ויתחלפו… תלמידי ישיבת פוניבז' ילכו לצבא לקרבי, אבל תביאו את ילדי התיכונים שבאותו זמן ילמדו תורה".
גפני לא מדייק - לא רק בהמצאת סיפור דמיוני על נביא שבא לדוד עם מסרים מיהדות התורה, אלא גם ביחס להצעתו השוויונית. מטרת החרדים ידועה: למנף את קואליציית "הגוש האמוני" כדי לתמרץ עוד יותר את אורח חייהם הייחודי. אך מה באמת ייחודי בו ברמה הלאומית? כאן העניינים נהיים מעניינים.
במחקר מקיף שערך הדוקטורנט לכלכלה אריאל קרלינסקי עבור פורום קהלת ב-2021, עולים נתונים לא פשוטים. נפתח בחדשות הטובות. לפני כשני עשורים, בשנת 2002, נרשם כאן שפל היסטורי בתעסוקת גברים חרדים בישראל - 35.5% (מול כ-80% אצל יהודים שאינם חרדים). מאז הרפורמות של שר האוצר נתניהו, שכללו הקטנה דרמטית של קצבאות הילדים, ועד 2015, ניכרת עלייה גדולה בתעסוקת נשים חרדיות, עד הממוצע הארצי בערך, ועלייה פחותה בתעסוקת גברים חרדים, בעיקר בגילים צעירים, עד לאזור ה־52%.
מדובר בשיפור מכובד. אך אליה וקוץ בה; מאז 2015 - שגם בה קמה מעין ממשלת "גוש אמוני" - העלייה נפסקה. ויש עוד חדשות רעות. החרדים לא רק עובדים משמעותית פחות, הם (וגם הנשים) מרוויחים משמעותית פחות. מה מסביר זאת?
ובכן, החרדים נוטים לעבוד במקצועות פחות רווחיים. הנתונים משנת 2018 ברורים: 23.9% מהגברים החרדים עובדים בחינוך (לעומת 4.6% בקרב הלא חרדים); לעומת זאת 19.1% מהגברים הלא־חרדים עובדים בהייטק (לעומת 4% חרדים). מדוע החרדים מגיעים לעבודות מכניסות פחות? הסיבה המשמעותית ביותר היא פערי השכלה דרמטיים. למשל, מקרב ילידי 1978 היו זכאים לבגרות רק 0.6% מהגברים החרדים, בעוד ילידי 2000 השתפרו ל-2.8%. אלא שמדובר כאן בשיפור זעיר, במיוחד לנוכח העובדה שהיהודים הלא חרדים השתפרו במקביל מכ־46% ל-79%.
הפערים הללו נגררים הלאה. הם מתבטאים גם בבחינה הפסיכומטרית. מבין החרדים רק מיעוט קטן ניגש לבחינה, והוא מצליח מעט יותר מהלא־חרדים בפרק המילולי (117 לעומת 114), אבל הפערים גדולים לרעתו במתמטיקה (112 לעומת 120) ובאנגלית (100 לעומת 119). כצפוי, הפער הזה ממשיך גם ללימודים האקדמיים. פחות מ־10% מהחרדים מנסים לרכוש השכלה אקדמית (לעומת כמחצית בקרב הלא חרדים). הם נוטים ללמוד מקצועות פחות רווחיים כחינוך ומשפטים, וכחצי מהם כלל לא מסיימים את התואר.
יש הרבה אגדות על הלימודים בישיבה שמהווים הכנה לכל לימוד ומקצוע. אלא שגם אם יש יתרונות פדגוגיים מסוימים ללימודים בישיבה, ניכר שהם גם יוצרים פערי ידע וכישורים שקשה להשלים אחר כך. הטענה שלתלמידי ישיבה יהיה קל לרכוש השכלה גבוהה ולהשתלב בשוק העבודה, היא מיתוס שאיננו נתמך בנתונים ובמספרים הגדולים.
זוהי הסיבה הפדגוגית לפערי ההכנסה. אבל יש סיבה נוספת לפער: ניסיון תעסוקתי. החרדים לא מתגייסים ולא עובדים לפחות עד גיל 24. לכן הם מגיעים לשוק העבודה מבוגרים יותר, בלי ניסיון ועם השכלה תורנית גרידא. גם בעקבות זאת היצע עבודותיהם קטן ומשכורותיהם נמוכות יותר.
לסיכום, למרות השיפור במצטרפים למעגל העבודה, המגזר החרדי לא ערך התאמות לשוק המודרני, והוא משלם על כך מחיר יקר בכושר השתכרות נמוך. כתוצאה מכך, לצד הילודה הגבוהה, הציבור החרדי נותר עני, והוא הנתמך ביותר בישראל.
עד כמה החרדים נתמכים? בדיקה נוספת שנערכת בפורום קהלת בחנה את ה"הכנסות נטו" מהמדינה למשקי הבית בעשירונים השונים, בשנים 2017־2018. הבדיקה משווה את סך כל תשלומי המיסים לסבסוד הישיר והעקיף שמתקבל מהמדינה. גם כאן הנתונים לא פשוטים. בציבור החרדי 90% ממשקי הבית מקבלים יותר מאשר משלמים. זאת לעומת הציבור הערבי, שבו מדובר ב־80%, והממוצע של כל השאר – מישהו הרי צריך לממן זאת – הוא כ־50%.
ומה בעניין המספרים? גם כאן הפערים גדולים. ארבעת העשירונים התחתונים באוכלוסייה החרדית "מרוויחים" נטו כ־10,000 שקל בכל חודש מהמדינה, עד לאזור ה־3,000 נטו בעשירון השני. לשם השוואה, יהודי לא חרדי "מרוויח" בעשירון העשירי, הנמוך ביותר, פחות מ־6,000; 70% ממשקי הבית החרדים "מרוויחים" יותר. אלו מספרים מדהימים. ומה קורה בעשירון העליון? ובכן, העשירון הראשון החרדי "מפסיד" למדינה כ־1,400 שקל, נתון שגם הוא קטן משמעותית ביחס לשאר: ממוצע ה"הפסד" של העשירון הראשון הערבי הוא כ־6,200 שקל, של היהודי הלא חרדי כ־17,700.
המחקר עוד לא סופי אבל המגמה ברורה. מכאן גם ברור מדוע החרדים מרגישים הרבה פחות את עוניים מאשר היינו מצפים: הם נתמכים על ידי אחרים בסכומים עצומים. כעת השאלה היא מה מטרת ההנהגה החרדית בממשלה הקרובה – לסייע לחרדים העובדים להתבסס יותר כלכלית, או להפך, להשאיר את המצב החינוכי על כנו לצד הגדלת התמיכה, שמשמעותה תמרוץ גדול יותר להישאר בכוללים.
את התשובה קיבלנו בדרישות המשא ומתן הקואליציוני, ומבצלאל סמוטריץ', שר האוצר המיועד, שבישר בגאווה: "אני הייתי אברך… תקציב הישיבות יגדל בצורה משמעותית, ואני לא מסתכל על זה כקצבאות". אז סמוטריץ' אולי לא רואה כאן קצבאות, אבל האמת היא שההנהגה החרדית לא רק ממציאה סיפורים על דוד המלך, אלא גם מטעה את הציבור שלה, כשהיא מייצרת את הרושם שאורח החיים שהמגזר החרדי פיתח בישראל, שכולל תלות עצומה במימון הציבור הלא חרדי לצד התעלמות מצורכי הפרנסה בעולם המודרני, הוא בר־קיימא.
הוא לא. הנטל על הכלכלה הישראלית הולך וגדל, וכך גם החולשה הפנימית שנוצרת בחברה החרדית, שחלקה הגדול יתמוטט אילו תוסר ממנו התמיכה הממשלתית. התפתחה כאן תלות חרדית עצומה וחסרת תחרות במדינה, שפועלת לרעת המדינה ולרעת החרדים גם יחד. ממדיה חריגים בתולדות עם ישראל, אין להם מקבילה ואין להם תוחלת, ולא משנה אילו אגדות על דוד המלך מספר לעצמו "הגוש האמוני".
| 
