מבחינת החרדים, ישראל היא חופשה ללא תשלום במלון הכל כלול. החדרניות ונערי המעלית הם החילונים
בתשתיות, במימון מערכת הבריאות ובמדיניות הדיור של הממשלה — איך הגענו למצב שבו מיעוט מהאוכלוסייה, שחלקו בתשלומי המסים ובכלל החובות האזרחיות הוא זניח, מגדיר את דרכה הכלכלית של מדינת ישראל?יורם גביזון | 06:00, 06 בינואר 2023 |עודכן ב-06:09, 06 בינואר 2023
"שנה בינונית במקרה הטוב", הגדיר אחד הפובליציסטים של "הארץ" את 2022 ביותר משמץ של הומור שחור. קשה להתווכח עם התחושה, ובכל זאת 2022 הייתה שנה יוצאת דופן. זו הייתה שנה פוקחת עיניים, השנה שבה נפלו כל האסימונים. השנה שבה התחילה מלחמת האזרחים — אמנם לא אלימה, אבל אי־אפשר לטעות. היא כאן.
מי שעקב אחרי המגעים להרכבת הממשלה החדשה, טקס השבעתה והתמונה החגיגית של שרי הממשלה יכול היה להיזכר בנאום האלמותי של שאולי ב"ארץ נהדרת": "כלום אין לעם הזה במשותף, הכל שנאה פה". בפעם הראשונה הציבור החילוני נאלץ להתמודד עם המציאות כמות שהיא, הפיכתו למיעוט נרדף בארצו. "הבוחר אמר את דברו", אמרו אנשי הימין. הרוב קובע, ונתניהו אף נזף באופוזיציה: "אני מצפה מכם שתכבדו את הכרעת הבוחר ושתפסיקו להמריד נגד הממשלה הנבחרת".
חברי הקואליציה החדשה לא ביזבזו זמן ומיהרו לסכם בהסכמים הקואליציוניים על חוקים שעלולים לשלול זכויות אזרח מערבים, מנשים ומלהט"בים. נוכח המתקפה המהירה והכוללת על זכויות אזרח שמעוגנות בחוקי יסוד, אפשר לתהות מה בסיס האזרחות של הציבור החרדי, המהווה את עמוד השדרה של הקואליציה שהעניקה לנתניהו את ניצחונו, בהתחשב בכך שב-75 שנותיה של המדינה התנערו החרדים מכל חובה אזרחית.
החרדים, ברובם, אינם מתגייסים לצבא ואינם משרתים במילואים, וחלקם בתשלומי המסים זניח, שכן רק 2% מתשלומי החובה למדינה — מס הכנסה, ביטוח לאומי וביטוח בריאות — משולמים על ידי משקי בית חרדיים. במקביל, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), 26.2% מהכנסות משקי הבית החרדיים בישראל נובעות מקצבאות ומתמיכות ממשלתיות ישירות, בהשוואה ל-10.2% בקרב משקי הבית החילוניים.
מבחינה כלכלית, החרדים נוסעים בתחבורה ציבורית שמסובסדת על ידי חילונים, מסורתיים ודתיים, על כבישים שסלילתם סובסדה גם היא, ומתאשפזים במערכת בריאות שהם תרמו באופן מועט להקמתה ולתחזוקתה. למרות תרומתם השולית להקמת המדינה ולפיתוח התשתיות ההכרחיות לקיומה, הצליחו החרדים להשתלט על סדר היום הציבורי ולהשליט את מערכת הערכים שלהם וסדרי העדיפויות שלהם על קבלת ההחלטות.
הדוגמה הבולטת לכך היא העובדה שמדיניות שרי האוצר השיכון ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נועדה להקצות קרקעות לבניית 50-55 אלף דירות בשנה, כמות השקולה להקמת שתי ערים בגודלה של מודיעין — בכל שנה. איש אינו שואל את עצמו אם אמוק הבינוי הזה סביר או בר קיימא לאורך זמן במדינה שרובה המוחלט של האוכלוסייה בה גרה ברצועה שאורכה 190 ק"מ ורוחבה מגיע בנדיבות ובמקומות מצומצמים ל-110 ק"מ.
הצורך בגידול מהיר בהיצע של קרקעות מוצג כאקסיומה. אלא שהוא תוצאה של שיעור גידול טבעי של 2% לשנה באוכלוסיית המדינה לעומת 0.5% במדינות OECD. קצב הגידול החריג נובע מהעובדה שהאישה הישראלית יולדת שלושה ילדים בממוצע, וליתר דיוק — 3.13 ילדים בממוצע לאישה יהודית ו-3.01 ילדים בממוצע לערבייה, לפי נתוני הלמ"ס. עם זאת, את הבכורה נוטלת בפער עצום האישה החרדית, עם 6.64 ילדים בממוצע.
ההשלכה של קצב גידול כזה על הצפיפות בישראל, כמות השטחים הירוקים, ותשתיות החשמל, המים, הביוב והבריאות, מושלכת הצדה בדיון הבלתי־פוסק על מחירי הדיור. הצפיפות למ"ר בישראל גדלה פי ארבעה בין 1961 ל-2020. ישראל היא המדינה ה-34 בעולם ברמת הצפיפות, וקצב הגידול הנוכחי יבטיח לנו את הכבוד המפוקפק של להיות המדינה הצפופה בעולם ב-2040.
זו אינה גזירת גורל, אלא תוצאה של מערכת תמריצים שמעודדת ילודה ומיטיבה עם המפלגות החרדיות, שמגדילות את כוחן ואת התקציבים שהן מופקדות עליהם. מערכת התמריצים הזאת גם מבטיחה להן עתודות של צבא מצביעים נאמן — ומותירה בידי הימין את השלטון לנצח. כל היתר יצטרכו להתמודד עם השלכות שיעור הילודה הגבוה, כמו צפיפות בכבישים, זמן המתנה גדל לרופאים מומחים, עומס גובר על בתי החולים והשקעות ענק בתשתיות פיזיות.
את ההשלכות של היעדר הצורך לממן מערכת בריאות או תשתיות סביבתיות ניתן לראות בימים אלה, כשהפוליטיקאים החרדים נלחמים בחירוף נפש על זכותם של מצביעיהם להמשיך להשתמש בכלים חד־פעמיים — למרות נזקי הלוואי הסביבתיים של מנהג זה, ובהתעלמותם מקשייה של מערכת הבריאות, המתבטאת במסירות של מלחמתם במס על משקאות ממותקים, שנועד לרסן את קצב ההשמנה בישראל, שהוא כבר עתה מהגבוהים בעולם.
מי שהורגל על ידי ממשלות ישראל לצרוך שירותי בריאות, מבלי לשלם מחיר המתקרב לעלותם האמיתית — ומסובסד גם במישור זה על ידי הציבור החילוני — לא מתרגש כנראה מהעלות הנוספת של טיפול בסוכרת ובתופעות הלוואי שלה, שעלולות להגיע עד לידי עיוורון וקטיעת איברים.
ממליכי מלכים ובעלי השליטה דה פקטו
מלחמת העצמאות האמריקאית התחילה ב-1775, בין היתר על רקע חוסר הנכונות של הציבור האמריקאי לשלם מסים לאוצר המלך מבלי שיקבל זכות לבחור לפרלמנט הבריטי. ג'יימס אוטיס, פוליטיקאי מבוסטון, תימצת את המחאה במשפט Taxation without representation is tyranny, כלומר "הטלת חובת תשלום מס מבלי שתינתן זכות לייצוג היא עריצות".
בישראל של 2023 התיאור ההולם לחרדים הוא "over-representation with very little taxation" — ייצוג עודף עם מיסוי מועט. מבחינת רבים מהחרדים, ישראל הייתה תמיד, ועכשיו היא יותר מתמיד, חופשה ללא תשלום בשיטת הכל כלול, במלון שהחדרנים, החדרניות ונערי המעליות בו הם החילונים. מי שאינו רוצה להרחיק יותר מ-250 שנה לאחור, מוזמן להתבונן באורחות חייה של הקהילה החרדית בארה"ב, בבריטניה ובצרפת בימינו. באף אחת ממדינות אלה הקהילה החרדית לא מעזה לדרוש זכויות יתר.
גם מי שמשוכנע שהזכות לבחור ולהיבחר היא זכות טבעית שאין לערער עליה, אפילו במקרה הקיצוני הישראלי שבו אין אף מראית עין של איזון בין חובות אזרחיות לזכויות אזרחיות, יצטרך להודות שאין לו בעיה עם קיומה של אפליה ממוסדת מובנית ושיטתית בין שני סוגים של אוכלוסייה. סוג א' אינו נדרש לקיים רבות מהחובות האזרחיות בתמורה לזכויות הפוליטיות שהוא מקבל, ועוד זוכה לנתח גדול משמעותית מחלקה בעוגת התקציב.
קבוצת האוכלוסייה האחרת, בני אדם מסוג ב', נדרשת לשרת בצבא כשלוש שנים, ללכת למילואים תוך שהיא זונחת את הלימודים או העסק, לפעמים בעיתוי קריטי, ובמקרים קיצוניים לסכן את חייה - 24 אלף חללים היו במלחמות ישראל, וחלקם של החרדים במספר זה זניח עד לא קיים — לחיות תחת חוסר ביטחון תעסוקתי גובר והולך, ולשלם מסים. בתמורה לכך היא מקבלת את הזכות הפוליטית הבסיסית לבחור ולהיבחר.
ישראל אוהבת לכנות את עצמה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל נוכח השילוב בין זכויות יתר לקבוצה באוכלוסייה והסבסוד הכבד לריבוי הטבעי של אוכלוסייה זו, המודל הפוליטי הישראלי אינו דמוקרטיה, אלא עבדות. אין הבדל מהותי בין חילוני היוצא מדי יום לעבודה, כדי לממן לא רק את עצמו אלא גם חלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית, לבין קוטפי הכותנה בדרום ארה"ב במאה ה-18 וה-19.
אנשי הימין מגבים את הניסיון הברוטלי של הממשלה החדשה לשלול זכויות אזרח — לפי שעה רק ממי שאינו חרדי, יהודי או סטרייט — ברוב שהשיגו בבחירות, ושוכחים להזכיר כיצד הושג הרוב המאפשר מהלכים אלה.
החרדים, שהיו מיעוט קטן ולא נחשב בחברה הישראלית, נהפכו לממליכי המלכים ולבעלי השליטה דה פקטו בממשלת בנימין נתניהו, הודות למערכת תשלומים הנחות ופטורים שקיבלו מפוליטיקאים ציניים — מדוד בן־גוריון, דרך מנחם בגין ועד נתניהו — שכללה קצבאות ילדים ופטור למעשה מתשלום ביטוח לאומי וביטוח בריאות. אלה, לצד מימון נדיב למוסדות החינוך החרדי, איפשרו לחרדים להתרבות בקצב מסחרר של 4% בשנה ולהיהפך בהדרגה ללשון מאזניים פוליטית, ועכשיו גם לבעלי השליטה בפועל, או כלשונו של איתמר בן גביר — בעלי הבית.
מערכת תשלומים זו, שהזינה את כדור השלג הדמוגרפי החרדי, מומנה על ידי אחרים. אם לשאול מונח מהעולם התאגידי, שמתאר רכישת חברה בהשקעה מינימלית של כספו של הרוכש ושימוש מקסימלי בהלוואות מהבנקים ובהנפקת איגרות חוב ומשיכת דיווידנדים מרווחי החברה הנרכשת — ניתן לראות כי החרדים ביצעו השתלטות ממונפת על המדינה, תוך שהם נשענים על כספם של החילונים. הם השתמשו בו כדי לממן את שיעור הילודה הגבוה שלהם, ועתה מראים את הדלת למי שהאכיל אותם, הלביש אותם, הגן עליהם וריפא אותם, כולל מספר נאה של רופאים, רופאות, אחים, אחיות וסניטרים ערבים.
משא ומתן על תנאי השעבוד של החילונים
אם יחסיו של אדם עם המדינה הם סוג של עסקה, שבה מוכן הפרט לקבל את סמכות המדינה, ובתמורה לכך המדינה דואגת להגנה על זכויותיו ומספקת חלק מצורכיו הבסיסיים, ברור שהחילונים קיבלו עסקה גרועה שנהפכת לכדאית פחות ופחות כמעט על בסיס יומי. התהליכים הדמוגרפיים הנוכחיים מוזנים על ידי מערכת תמריצים שהייתה נכונה, אולי, כשמספר התושבים בישראל היה 650 אלף, אבל מייצרים קטסטרופה כלכלית וסביבתית במדינה של 10 מיליון תושבים.
הדמוגרפיה הפכה את הבחירות למשחק מכור מראש. ישנם עדיין פוליטיקאים, כמו יאיר לפיד, שמסרבים להתמודד עם המציאות — ומשלים את ציבור בוחריהם שכבר ב-2024 יחזרו לשלטון. הסבירות הגבוהה יותר היא שהבחירות ילכו ויידמו למשא ומתן על תנאי השעבוד של החילונים לציבור החרדי.
השמאל, שהיה שקוע בדאגה לנעשה בשטחים ולמאבק בכיבוש, לא שם לב שלאט־לאט נשמטת הקרקע מתחת לרגליו, והוא נתון לאפרטהייד ממוסד ומבני, שהופך אותו לגולה בארצו שלו. הציבור החילוני הגיב עד כה בהלם מוחלט לתוצאות הבחירות. בניגוד לציבור החרדי המאורגן, החילונים אינם מורגלים בפעולה קבוצתית, ואינם נשמעים להוראות של סמכות רוחנית.
רבים בציבור החילוני שהובס מרגישים חוסר אונים מוחלט נוכח ההתפרקות המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. זו תחושה מובנת מצד אחד ומשונה מצד שני, בהתחשב בעובדה שאותו ציבור מרכז כוח כלכלי עצום ומממן במידה רבה את חגיגת התקציבים החרדית־לאומנית. יש להניח שיותר בעלי כישורים רלוונטיים לשוק העבודה הבינלאומי יגבירו את מאמציהם להגר.
אלה שיישארו כאן, מבחירה או מחוסר ברירה, יצרכו להיאבק לשינוי כללי המשחק — משום שהכללים הנוכחיים מבטיחים להם שחייהם בישראל יהיו גרועים יותר ויותר. הם יצטרכו להתעשת, לנסות ולזהות את נקודות התורפה של המשטר, ולפתח את השריר המנוון של התנגדות לא אלימה. הניסיון לשנות את המגמה צריך לבוא מלמטה, מהציבור החילוני הלא מאורגן עד כה, שיצטרך לרתום את הכוח הכלכלי העצום שבידיו כדי לשנות דברים וכדי להתאמן ולצבור ביטחון ביכולת להתאגד, להפעיל לחץ ולהשיג תוצאות, בדיוק כפי שעושה הציבור החרדי בהצלחה רבה עשרות שנים.
קשה להאמין שהמנהיגות הפוליטית הנוכחית של המרכז־שמאל מסוגלת להוביל מהלך כזה. מנהיגיו מעולם לא הבינו את החשיבות, או לפחות לא עשו מאמץ של ממש לבטל את קצבאות הילדים ותשלומי ההעברה האחרים כדי לבלום את התהליך של צבירת כוח פוליטי בידי החרדים.
אידיוטים שימושיים מהשמאל אף כינו, ועדיין מכנים, את החרדים "אוכלוסייה מוחלשת", בלי לשים לב שהחרדים היו חברים כמעט בכל קואליציה בעשרות השנים האחרונות, שחברי כנסת חרדים כמו יעקב ליצמן ומשה גפני כיהנו פעם אחר פעם ב-20 השנים האחרונות בתפקיד הקריטי של יו"ר ועדת הכספים, ושברור כי בסיס הנתונים שעל בסיסו מתוארים החרדים כ"אוכלוסייה מוחלשת" חסר ערך, משום שהוא אינו מתייחס לכלכלה השחורה הרווחת במגזר זה.
פוליטיקאים כמו שמעון פרס ולפיד מעולם לא נקטו צעד לביטול קצבאות הילדים, ציפור נפשם של הפוליטיקאים החרדים. הסיבה לכך היא שהם לא חדלו להאמין שיום אחד יצליחו להטות את החרדים לצדם, גם אחרי שציבור זה ירק בפרצופם פעם אחר פעם, כדי להבהיר להם שמגמת ההקצנה הלאומנית בו היא בלתי־הפיכה. ראשי השמאל לא השכילו להבין שבלי לפרק את הפצצה הדמוגרפית המתקתקת בגבולותיה ההיסטוריים של מדינת ישראל, האפשרות להפסיק את הכיבוש תיהפך לתיאורטית.
