קבלתי בוואטסאפ...
חיבוק בהר הרצל:
אני ילד חרדי שגדל בשכונת בית וגן, השכונה החרדית... כחרדי, אני חי עם חרדים, לומד גמרא במקום אנגלית, לובש כובע וחליפה שחורים על חולצה לבנה... אבל, יום אחד שמעתי שרב מרבני שכונת בית וגן בעבר, הפוסק הנודע הרב שלמה אויערבך זצ״ל, אמר לאדם ששאל אותו לאיזה קברי צדיקים לנסוע בצפת: "למה לנסוע לצפת? יש לך פה בהר הרצל צדיקים קדושים להתפלל אצלם" מצאתי את עצמי, ילד בגיל 14, מבקר עשרות פעמים, לפעמים ב3 בצהריים, ב7 בערב, או 10 בבוקר, בהר הרצל... 30 דקות הליכה מדלת הבית שלי... נכנס למקום הזה... להר המטופח, והשקט, ונשבר, נשבר מהגודל של מקום כזה... נשבר מהכמות של המצבות.. היו כמה וכמה חלקות שהייתי מבקר בהן, עובר את האנדרטה לזכר 120 חיילים שלחמו לצד הבריטים בחיל הים במלחמת העולם השנייה.. לפעמים אפילו ממשיך לכת עד קצה ההר, קרוב לאנדרטת הצוללת דקר, ואנדרטות לחיילים במלחמת ששת הימים שמקום קבורתם לא נודע... הרבה מהפעמים הייתי עוצר בחלקה של מלחמת יום כיפור, עומד, מסתכל,שקט מצמרר, רצף שמות כמו משה, לשם משפחה מזרחי כמו אזולאי.. אליק, שם שמריח כשם של קיבוצניק, עם שם משפחה אשכנזי כמו גלוביץ, ועוד ועוד.. פסיפס שמות שלא קשור גאוגראפית או עדתית אחד לשני, כולם כאן, לחמו ביחד, ונחים כאן ביחד... הגילאים.. מרסקים את הלב, נועה בת 19, הלל בן 22, ירון בן 50.. מגוון הגילאים הזה.. רק מזכיר עד כמה רחב האובדן, אנשים מבוגרים ראשי משפחות, בעלים, אבות, סבים.. ולצידם נערים ממש, אנשים שחייהם עוד לא התחילו כמעט, הם כאן... כואב לי, בפעם הראשונה שהייתי שם וראיתי את זה, התחלתי לבכות, אף אחד לא שם לידי כדי להרגיע אותי.. ״מי שכאן, נמצא כאן רק בשבילי, לא הכירו אותי, לא ידעו מי אני, חלק פה דומים לי, בדעות ובאורח החיים, חלק שונים לגמרי, אבל כולם כאן, הקריבו ומסרו נפש רק בשבילי, בשביל המשפחה שלי, בשביל העם כולו... איזה אהבה אדירה צריך בשביל לעשות הקרבה כזו, ולהילחם ולסכן את החיים שלך" חולף לי בראש, אני מבין עד כמה הם אהבו אותי, מבלי להכיר אותי, בזכות האהבה שלהם אני כאן, חי, חופשי, מרגיש בטוח, מנהל חיי שגרה, כמוני כל אזרח בישראל, לא משנה מאיזה מגזר, ואיפה.. אני מרגיש חיבוק, לא פיזי, עמוק וחזק יותר, כל רגע שהם כאן, בתוך האדמה, זהו בעצם חיבוק תמידי, זה ביטוי לעובדה שהם אוהבים אותי, וכל יהודי, עד כדי מסירת נפש.. אני רוצה לחבק חזרה, אני מתכופף ומנקה מעלים וזרדים מצבה.. מלטף את המילים שחרוטות כאילו מדובר בתווי פניו של החייל... אני פתוח ספר תהילים, ומתחיל לקרוא פרק לעילוי נשמת החייל.. זה החיבוק שאני יכול לתת.. ככה כמה וכמה חיילים, מנקה מזרדים, קורא פרק תהילים... מלטף את האבן הקרה... זו הדרך שלי לחבק אותם… עשרות פעמים במהלך השנים האחרונות
האמת שזהו סוג של סוד, משהו אישי שלי, הייתי מעדיף לשמור אותו ביני לבין האחים והאחיות בהר הרצל... אבל בימים האלה, כשיש תחושה שאולי אנחנו לא מקשה אחת, שהלבוש הדעות אורח החיים השונה, הופכים אותנו לחצאים שונים ומנותקים, אני רוצה להעלות את זה על הכתב, ולהזכיר בעיקר לעצמי, ולכל מי שמחפש להיזכר, שזו אולי נשמעת קלישאה שיצאה מהאוזניים... אבל המשפט "אחים אנחנו" היא עובדה... זו עובדה שכל הגוונים של עם ישראל מסרו נפש, למען העם כולו, גם אלה ששונים וחושבים הפוך... החיילים והחיילות שלא איתנו כאן היום, הם קדושים, לא רק כי אנחנו מגדירים אותם כך, אלא מפני שהם, באהבה הבלתי נתפסת שלהם, לעם, לארץ, לכל כך הרבה אנשים שהם בכלל לא מכירים, הגדירו את עצמם ככה... הם נתנו נתינה אלוקית, וכל מילה מגמדת את גודלם.. מסירות מתוך אהבה ללא תנאי או תמורה, לכווולם, זו קדושה שאי אפשר להבין.. אני לא מבין למה קוראים להם ״נופלים״… למעשה שלהם, עם המחיר האיום והנורא שלו, לא ראוי לקרוא ״נפילה״… אם כבר זו ״עלייה״
יש הרבה דרכים לחבק אותם, את אותם קדושים.. כל אחד ודרכו, אבל אולי אפשר, לחבק כמו שהם חיבקו, מחבקים, חיבוק של אהבה, אמיתי, אותו חייל מסר נפש בשביל ילד חרדי שיוולד 50 שנה אחרי הקרב האחרון שלו.. וילד חרדי, הולך להר הרצל, לקרוא פרק תהילים, על מצבה של חייל שנפל 50 שנה לפני שהוא נולד... זה חיבוק, חיבוק של עשרות שנים, מאין ספור נשמות, חיבוק הדדי, חיבוק שלא מוגבל לאלה שדומים ומסכימים אחד עם שני, חיבוק שמאחד... הלוואי שלא משנה כמה אנחנו שונים, ולא משנה כמה אנחנו לא מכירים אחד את השני, כולנו נתחבק, חיבוק חזק, ביננו, ונצטרף לחיבוק שחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, בכל רגע מחדש, מחבקים אותנו. חיבוק של עם אחד❤️
יהי זכרם ברוך🕯️
 |
|
|
