ראש ישיבה פרטי של כל אחד מהתלמידים
תמיד ידעתי מי זה ר' גרשון. אבי למד אצלו, וכעבור שנים – גם שני אחיי הגדולים. כאשר אני הייתי תלמידו הוא תמיד היה זמין לשאלות ולעצות. מפעם לפעם התארחתי בביתו בסעודות ליל שבת.
הקשר העמוק בינינו נטווה לאחר שהחברותא שלי התאהב בי, או כפי שכינינו זאת בזמנו ''היה לו תסבוך''.
כדי לרכוש את אהדתי הוא היה מספר לי, ''פלוני אמר עליך כך, אלמוני אמר עליך כך, ואני הגנתי עליך''.
בתמימותי לא קישרתי בין התסבוך שלו לבין הדברים שהוא אומר, והערכתי אותו על שיצא להגנתי.
למי שלא מכיר, בישיבת פוניבז' כמעט שאין פיקוח מצד הצוות (לפחות כך היה בזמני) אבל המשטור החברתי בהחלט נוכח; החברה תשפוט אותך לחומרה על כל טעות קטנה.
הקש ששבר את גב הגמל היה כשאותו מתוסבך הודיע לי, שמישהו חשוב אמר לו שאני ''גאה להיות בהמה'', שזה הביטוי הרווח להומוסקסואליות.
זה הלחיץ אותי. חשד למשכב זכר היה סוג הרכילות העסיסי ביותר בישיבה. אומנם רוב הבחורים (גם אם לא רובם המוחלט) לא היו עסוקים ברכילויות, אבל המיעוט שכן עסק בכך היה מפחיד דיו.
ביקשתי מהחברותא שלי שיספר לי מי מרכל עליי, שאוכל לבקש ממנו להפסיק, אך
הוא סירב בטענה שזה לשון הרע. כשהסברתי שהדבר הוא לתועלת, שכן אוכל לדבר איתו ולגרום לו להפסיק לרכל עליי, ענה לי החברותא – כדי לנפנף אותי – ''רק ר' גרשון יכול להורות לי שזה לתועלת''.
עליתי לר' גרשון, ובדמעות סיפרתי לו דברים כהווייתם, ושאני רוצה לדעת מי מדבר עליי כדי שאוכל לבקש ממנו להפסיק.
ר' גרשון הקשיב לי ואמר, ''הוא צריך חיזוק''.
לא הבנתי איך זה עוזר לי, מה הקשר בין הצורך של הבחור בחיזוק לרצון שלי להפסיק את חרושת השמועות עליי.
חזרתי על החשש שלי בפני ר' גרשון, והוא בשלו, ''הבחור צריך חיזוק''. כך היה גם בפעם השלישית…
יצאתי מאוכזב למדי, אך יום למחרת החברותא שלי יצא ל''חיזוק''.
הוא נשלח לחזק ישיבה חדשה שזה עתה נפתחה.
כך נפתר הסיפור בצורה מכבדת גם מבחינתו.
אין בסיפור הבעת עמדה בנושא הומוסקסואליות, רק סיפור על רגישותו הגבוהה של ר' גרשון, היחס האישי ומציאת פתרונות יצירתיים ומכובדים. בתקופה זו ר' גרשון כבר היה חבר ב''מועצת'', רב גדול ובעל שם שרבים עולים לבקש את ברכתו ועצתו, אבל מבחינתו, קודם כול ולפני הכול, הוא מחויב לתלמידים שלו, לביטחונם ולרווחתכם, דואג להם עד הפרט הכי קטן.
הוא לא היה מתערב סתם כך, היית צריך לעלות אליו ולספר לו במה העניין ולבקש ממנו עצה. אחרת, הוא לא היה מתערב ולא אומר לתלמידיו מה לעשות. המילים ''כל אחד לפי טבעו'' היו שגורות על פיו ובאו לידי ביטוי בהנהגותיו. ואם כבר עלית אליו וביקשת ממנו עזרה – הוא היה מקדיש לך את כל המשאבים העומדים לרשותו.
ר' גרשון הרים טלפון
לאחר תקופה בישיבה חשתי שאני לא מרוצה; שאני לא עושה משהו משמעותי בחיי, וחשבתי שאם אעבור ללמד חוזרים בתשובה ארגיש סיפוק רב יותר.
משפחתי עוסקת בהחזרה בתשובה, אז פניתי לאבי וביקשתי להשתלב בעשייה. הוא שלח אותי לרב שלו, ר' משה שפירא, שהיה נשיא של כמה ישיבות לחוזרים בתשובה. ר' משה נפנף אותי כלאחר יד, ואמר לי ''נדבר אחרי שתתחתן''.
נשארתי עוד זמן מה בישיבה, ואז נרשמתי למסלול עתודה צבאית בפיזיקה במכון לב.
עליתי לר' גרשון, לספר לו שאני עוזב את הישיבה.
לשאלתו למה, הסברתי לו שאני חש חוסר סיפוק בעשייה העכשווית שלי.
הייתה לנו שיחה מעניינת, על חשיבות הלימוד, עיון מול בקיאות אבל זה נושא לפעם אחרת.
בסוף השיחה הוא שאל אותי, ''שקלת לנסות ללמד? אולי זה ייתן לך יותר סיפוק…''
ענית לי שאם אלמד בישיבה של חוזרים בתשובה בארץ, אתויג כבחור סוג ב', ולצערי הרב שפירא לא הסכים לשלוח אותי ללמד בחו''ל.
חשבתי שבזאת תם העניין, אך התברר שמייד לאחר צאתי מחדרו חייג ר' גרשון, בכבודו ובעצמו, לרב שפירא וביקש ממנו לשלוח אותי לישיבה ברוסיה.
בפוניבז' היה לי את החדר הכי נחשב, חדר גדול על גג הישיבה. ר' גרשון הבטיח לי שהחדר יחכה לי לכשאחזור.
המחווה הזאת ריגשה אותי. בן אדם נושק לגיל 90, רב לעשרות אלפי תלמידים, דואג כל כך לתלמידו עד כדי כך שהוא מתחייב לשמור לו את החדר.
באחת ההזדמנויות ביקרתי בפוניבז' עם אחד התלמידים מהישיבה ברוסיה. כאשר ר' גרשון נכנס להיכל, כל הבחורים נעמדים, ונשארים לעמוד עד שהרב מתיישב במקומו. בעת ביקורי בישיבה עם התלמיד ר' גרשון עצר כאשר הגיע לבימה (מרכז היכל הישיבה) וביקש לקרוא לי. הגעתי אליו עם התלמיד, והוא התעניין בשלומי ובירך את תלמידי. הוא היה יכול לעשות זאת לאחר שיגיע למקומו, אך הבחירה שלו לקרוא לנו כאשר כל שאר הבחורים עומדים נועדה לפרגן לי, לחזק אותי בדרכי החדשה. ההרגשה הייתה נפלאה. שוב התוודעתי לרגישותו הגבוהה של ר' גרשון.
היחס האישי המשיך כאשר הצבא הערים קשיים על חזרתי לישיבה ברוסיה. ר' גרשון כתב מכתב לוועד הישיבות וביקש מהם לעזור לי לקבל היתר יציאה.
''אני אחיך, כל ישראל אחים''
ההחלטה לעזוב סופית את הישיבה ואת העולם החרדי נפלה, ימים אלו היו הקשים בחיי. הראשונים שידעו על כך היו הוריי היקרים, ור' גרשון. במשך שנה ויותר הם היו היחידים שידעו על החלטתי.
ר' גרשון ראה את מצוקתי ושאל אותי אם ארצה ללכת לפסיכולוג. הוא אמר לי, ''יש דברים שאני לא יכול לעזור, אבל מישהו שלמד את המקצוע אולי יוכל''.
הוא שלח אותי לפסיכולוג חילוני, שלפי מה שהוא בירר הוא הכי טוב למה שהייתי צריך (במבט לאחור, המפגשים עם הפסיכולוג היו בזבוז זמן, אבל ר' גרשון עשה ככל יכולתו).
אני זוכר את ההשתאות שלי מהיכולת של בן אדם שהעביר תחתיו עשרות אלפי תלמידים, לומר בפשטות ''אני לא יודע'', ומייד להמליץ על פסיכולוג שטוב בתחומו, גם אם הוא לא חרדי.
כאשר שקלתי להתגייס התייעצתי עם ר' גרשון, והוא המליץ לי לדחות את הגיוס בחצי שנה. לא הקשבתי לו, ונרשמתי לגיוס הקרוב.
כשעליתי אליו להודיע לו על כך, זה היה בסוכות, הוא היה אחרי צנתור. אני זוכר אותו שוכב במיטתו בסוכה. התיישבתי לידו ושאלתי אם יש ''לרושיבע'' עצה בשבילי, איך לשמור על הדברים הטובים שלמדתי בישיבה גם כשאעבור למסלול כה שונה.
הוא ענה לי, ''תלמד כל יום שמירת הלשון''.
שמירת הלשון, למי שלא זוכר, הוא ספר שבין השאר עוסק בענייני מלאכים וקבלה – פחות מתאים לי.
זו הייתה תקופה מאוד סוערת רגשית, ופלטתי, ''אחי, אני מחלל כיפור – ואתה אומר לי ללמוד שמירת הלשון?'' פתאום קלטתי עם מי אני מדבר, ומה בעצם אני אומר. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שאני לא שומר כיפור, ומכל האנשים בעולם בחרתי להגיד את זה לראש הישיבה, ועוד לקרוא לו אחי…
נעמדתי חיוור כולי וביקשתי את סליחתו.
ר' גרשון חייך אליי ואמר, ''על מה סליחה? אני אחיך, כל ישראל אחים, כל ישראל אחים''.
זו הייתה הפעם האחרונה שביקרתי אותו בעודי חובש כיפה.
כמה חודשים אחר כך, ביום הגיוס, בעודי באוטובוס בדרך לבסיס, הטלפון שלי צלצל. על הצג, מספר הטלפון בביתו של ראש הישיבה.
עניתי.
ר' גרשון עצמו דיבר אליי מעברו השני של הקו.
אני זוכר שמרוב הרגל נעמדתי באמצע האוטובוס, כאילו שהוא לידי ואנחנו משוחחים, כמו אז – בישיבה.
ר' גרשון אמר לי, ''היום אתה מתגייס. נכון?''
''כן'', עניתי, אני בדרכי לבסיס''.
הוא התעניין בשלומי, שאל איך אני מרגיש, בירך אותי ואיחל לי בהצלחה בדרכי.
זהו. הוא התקשר רק כדי להתעניין בשלומי, להביע את דאגתו לי ביומי הראשון בצה''ל.
יהי זכרו ברוך!
