|
|
| נשלח ב-18/7/2023 16:21 |
|
| |
| רציף כתב: |  | | פאה משיער טבעי שקיבלה "הכשר": זו התגלמות הציניות הנוראית של "הבעל דבר", ומפה מתאפשר לנו ללמוד על דרכו החכמה, איך מכשילים דור שלם עם מוצר שקיבל הכשר... כמו"כ אלה המסתמכים ולוקחים ראיה מנשות גדולי ישראל שחבשו פאה בעצמן. או היתר של גדולי ישראל לפאות. מתעלמים בכוונה מזה שאותן הפאות היו מניילון ולא משיער טבעי... |
| הרי לא ניתן לדון על כל פאה באופן פרטיקולרי... ומה שהיום בחזקת אסור, אט אט הופך למותר, וד"ל
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 16:48 |
|
| |
| Safra כתב: |  | פאה משיער טבעי שקיבלה "הכשר": זו התגלמות הציניות הנוראית של "הבעל דבר", ומפה מתאפשר לנו ללמוד על דרכו החכמה, איך מכשילים דור שלם עם מוצר שקיבל הכשר... כמו"כ אלה המסתמכים ולוקחים ראיה מנשות גדולי ישראל שחבשו פאה בעצמן. או היתר של גדולי ישראל לפאות. מתעלמים בכוונה מזה שאותן הפאות היו מניילון ולא משיער טבעי...
אינני יודע אם אתה בעצמך ציני או רציני, מקווה בשבילך שאתה ציני. פאות סינטטיות לא היו קיימות עד התקופה האחרונה, בוודאי שלא בזמן המשנה והגמרא (ראה לדוגמא בגמרא נזיר כ"ח, שאשה הנודרת להיות נזירה ולגלח את שערה, אין בעלה יכול להפר לה, כי "אפשר בפאה נכרית", כלומר עם פאה היא יכולה להיראות אותו הדבר בדיוק ועבור בעלה לא יהיה בזה שום שינוי מהרגיל) ואף שלא בזמן מתן תורה.
לפני כמאה שנה גילו שני ארכיאולוגים מאיטליה מערת קבורה בכפר מצרי עתיק, ובו נקברו הזוג חה ומריט לפני 3400 שנה, בתקופת מתן תורה. הקבר השתמר בצורה מושלמת, בצורה נדירה ביותר, ונמצא שלם וחתום. כל חפציהם של בני הזוג הוצאו מהקבר והם מוצגים כעת במוזיאון המצרי בטורינו שבאיטליה.
בין החפצים הכוללים חמישים בדים, עשרים ושש חצאיות באורך הברך, ארבעה צעיפים ועוד, השתמרה גם הפאה של הגברת מריט, ולראשונה ניתן לראות בחוש כיצד נראתה פאה מלפני דורות רבים. המראה שלה הוא כמראה הפאות של ימינו הנראות כשיער טבעי, אך במקום שיער חלק הנהוג בזמננו, עשויה הפאה כולה קליעות של שיער המשתלשלות ויורדות. מצ"ב תמונה.
תסרוקת זו היתה נהוגה בזמנם והמשיכה גם בזמן הגמ' כאשר השיער הקלוע היה נחשב ליפה ביותר, וכמובא בגמ' במסכת סוטה (דף ט.) "היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה", וכמובא בתשובות הגאונים (שבת דף ס"ד): "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן".
על התגלית הארכיאולוגית הענקית יש ערך שלם בויקיפדיה האנגלית.
נערכו מחקרים על כל פרט ופרט, כי נפתח כאן פתח הצצה נדיר לעולם שלפני 3400 שנה (היו במערת הקבורה למעלה מ500 פריטים המסודרים בקפידה, אוצר שלם שלם ממש) והחוקרים מטבעם היו סקרנים לראות את הטיפוח הנשי והקוסמטיקה דאז.
במחקר על הקוסמטיקה מופיעים פרטים מעניינים נוספים: הפאה היתה מונחת בתוך ארון עץ גדול בגובה 1.10 מטר, והיא עדיין זרחה מהשמנים המבושמים שנמרחו עליה, בדיקות מעבדה זיהו שמנים צמחיים מסויימים שמטרתם היא הענקת לחות לשיער כדי לשמור עליו במצב טוב.
ממש "פאות קש"...
לגברת מריט היו גם מוצרי קוסמטיקה שאוחסנו בתוך קופסה: מסרקים העשויים מעץ, כלים מזכוכית המכילים משחות ושמנים, סיכות ראש ועוד.

|
| זמני לא תחת ידי, לכן אנסה בקצרה להפריך את הראיה מ "הממצא הארכאולוגי" שהצגת לנו, הרי לא הוכח שהגב ' הייתה יהודייה בכלל, אולי מדובר בגויה שלא לומר בנסיכה רמת מעלה כי מהפריטים ניתן להסיק שלא מדובר באישה רגילה אלא באישיות רמת מעלה, גם לא הוכח אם "הפאה הזו" שימשה לבית או לרחוב, אולי היא שימשה ללימודים, משחק וכו' וכו' כך שכל היקש ממנה למצבנו העגום בתחום הפאות נועד לכישלון מראש...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 16:53 |
|
| |
| איש_חשוב כתב: |  | | רק מדגיש שבעבר כשנכנסתי לעומק על ראיות שהבאת בחלת מפתח, נתקלתי בכמה עיוותים של צורת ההבנה שלך והציטוטים שאתה מביא |
|
מדובר בשני דברים שונים לחלוטין. שם מדובר בפוסט שנכתב על חלת מפתח, המוכיח שהמקור רחוק מאוד ממה שנהוג כיום. כאן מדובר על תשובות הפוסקים שהוכיחו חד משמעית שאין ע"ז בפאות הודו.
נזכיר שוב את הענין של חלת מפתח, כדי שכולם יוכלו להתרשם ממה שכתבת, שלא תיכשל בהוצאת שם רע חלילה:
לאפיית חלה בצורת מפתח אין מקור תורני, וסביר להניח שמנהג זה התפתח מהנצרות.
בחג הפסחא הנוצרי, הנוצרים החוגגים את הרעיון של יש"ו 'קם' מן המתים, היו אופים את סמל יש"ו - הצלב - כחלה, או על גבי החלה.
גם אפיית מפתח בתוך לחם היא מנהג נוצרי, אפשר למצוא במקורות נוצריים (המיטב של מיילס, 1968) שכאשר עיירה הייתה מותקפת, הגברים ביקשו "אנא הדריכו אותנו באמנות אפיית עוגות המכילות מפתחות".
בדיוק כמו המנהג היהודי כיום, המקושר לחג הפסח (אפיה של חלה בצורת מפתח בשבת שלאחר הפסח), כך גם בנצרות, מאפים הקשורים למפתחות נקראים בדרך כלל 'לחמי פסחא'. המפתח עצמו, מטבעו, היה סמל לנצרות.
כותבי המקורות למנהג כיום דומים לאדם המצייר עיגול סביב חץ הנעוץ בעץ, ולאחר מכן מכריז כי החץ הוא בול באמצע. למעשה, אם רוצים, אפשר לכתוב רמזים ופרשנויות לכל מנהג, גם ע"פ הפשט וגם ע"פ הסוד.
למעט המקור הנוצרי, אין למנהג זה שום מקור בחז"ל או בראשונים ואחרונים. מה שרגילים לצטט מספר "אוהב ישראל" של הצדיק מאפטא (והועתק לספר טעמי המנהגים), לא מדובר שם על חלה בצורת מפתח, אלא על ניקוב הבצק באמצעות מפתח. אלא שכאמור, כותבי המקורות למנהג כיום עושים הכל כדי למצוא מקור יהודי למנהג הזה שבמקורו הוא נוצרי...
לשון ה"אוהב ישראל":
"טעם למה שמנקדין את הלחם משנה במפתח... ולזה אנו מנקדים הלחמים הקדושים בשבת זו במפתחות".
בספר אמרי פנחס מקוריץ (אות רי"ז) הסביר היטב את המנהג:
"בשם הרב ז"ל בשבת אחר הפסח עושין החלות כעין מצות, רמז למצות הנאכלות עם פסח שני, ומנקבים החלה במפתח ודרך רמז שהשערים פתוחים עד פסח שני".
מנהגם היה לעשות את החלות כעין מצות, וכשם שהמצות מנוקדות (-מנוקבות) כך גם ניקבו את החלות, ואת הניקוב היו עושים באמצעות מפתח (ולא בצורת מפתח).
דעת לנבון נקל, שאין לזה שום קשר למנהג כיום לאפות חלה בצורת מפתח, שמקורו הוא נוצרי.
יש שני מנהגים כיום, לאפות חלה בצורת מפתח, ולאפות חלה ובתוכה מפתח.
לשניהם אין מקור ביהדות (ומכלל לאו אתה שומע הן, שמקורו במקומות אחרים).
המקורות שרגילים לציין אליהם כיום, כגון ספר אמרי פנחס שבו מוזכר המנהג לראשונה, לאחר מכן בספר עטרת ישועה, ולאחר מכן בדברי ה"אוהב ישראל", כולם מדבר על המנהג לנקוב את החלות כעין מצות, זכר לפסח שני, ולצורך הניקוב משתמשים במפתח. אפילו לא מדובר על סגולה לפרנסה, בטח שלא לרפואה, וכו' כל השטויות שבעלי דמיונות מעבירים ביניהם במהירות הבזק.
רק במקורות הנוצריים אנו רואים את המוטיב החוזר של אפיית חלות / עוגות בצורות שונות, כחלק מעבודת האלילים שלהם או כסגולה לישועה. מוזכר גם מפתח, אבל לא רק. הבאתי לעיל דוגמא ממקורותיהם שציינו הכותבים, ויש עוד כעין זה, למשל: "בחלקים אחרים של אסטוניה, שוב, חזיר חג המולד [עוגה], כפי שהיא מכונה, נאפה מהשיפון הראשון שנחתך בקציר; יש לו צורה חרוטית וצלב מוטבע בו, עצם חזיר או מפתח" (ראה: פרייזר, ג'יימס ג'ורג'. ענף הזהב. לונדון, מקמילן ושות', VII. חלק ה' עמ' 302)
נראה כי כך היא השתלשלות המנהג: הוא מתחיל בחלות כעין מצה, זכר לפסח שני, וניקוב החלות עם מפתח, ללא סגולה כלשהי, אלא לרמז. פה ושם מנסים למצוא רמזים נוספים למנהג. המנהג ממשיך בהטבעה של המפתח על החלות, ולא סתם ניקוב (פה כבר מתחיל להקביל למנהגי הנוצרים). ממשיך בדורנו עם "חלה בצורת מפתח" ללא שום מקור, ושפע סגולות והבטחות בצידו.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 16:56 |
|
| |
| לךתדע1 כתב: |  | | ומה שהיום בחזקת אסור, אט אט הופך למותר, וד"ל |
|
נכון מאוד. גם כל המטפחות בימינו, בעבר היו אסורות, וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע - שאשה היוצאת עם מטפחת צריך לגרשה ואין לה כתובה. והנה היום זה הפך לכיסוי מהודר...
ואצטט מדברי הגרש"ז אויערבאך (ועלהו לא יבול ח"ג):
"אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א') אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים".
"יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה (חלה פרק ב' משנה ה') "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון".
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 16:59 |
|
| |
| לךתדע1 כתב: |  | | זמני לא תחת ידי, לכן אנסה בקצרה להפריך את הראיה מ "הממצא הארכאולוגי" שהצגת לנו, הרי לא הוכח שהגב ' הייתה יהודייה בכלל, אולי מדובר בגויה שלא לומר בנסיכה רמת מעלה כי מהפריטים ניתן להסיק שלא מדובר באישה רגילה אלא באישיות רמת מעלה, גם לא הוכח אם "הפאה הזו" שימשה לבית או לרחוב, אולי היא שימשה ללימודים, משחק וכו' וכו' כך שכל היקש ממנה למצבנו העגום בתחום הפאות נועד לכישלון מראש... |
|
אתה שוב מקשה עלי להבין אם אתה ציני או רציני.
אבל בכל זאת אתייחס ברצינות: ככל הנראה הגברת היתה לא יהודיה, ואין נפק"מ מי היא היתה, כי אף אחד לא טוען שבנות ישראל בזמן מתן תורה חבשו פאות (המנהג החל רק לפני 500 שנה באיטליה).
הראיה היא רק 'איך נראו פאות לפני 3400 שנה', במענה לטענה ההזויה שבעבר היו פאות מקש ותבן.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 17:02 |
|
| |
| מהפךבחררה כתב: |  | | זה שכתבתי שהשיער הוא 80 אחוז לא סמכתי על האנשים שמוציאים את החוברות כי אני יודע שהם משקרים הרבה פעמים, בדקתי בעצמי והבאתי אתרים מוסמכים בעולם שכותבים ע"כ, אתה צודק שב2016 זה היה פחות אבל זה מתרבה במהירות אחרי שההודים למדו את השיטה עד שזה הגיע ל80 אחוז בשנת 2021, אתה מוזמן לראות את הלינקים מאתר סטטיסטיקה ואתרי הסחר העולמי למיניהם |
|
לא נראה שהרבה השתנה מאז תשע"ח, שאז נבדקו הנתונים ביסודיות. אין איזו "שיטה" שההודים צריכים ללמוד... בכל מדינות העולם השלישי יש תופעה רחבה של נשים עניות המוכרות את שערותיהן תמורת כסף. וזה קיים כמובן לא רק בהודו אלא גם במדינות ענק נוספות.
כנראה בגלל האריכות לא עברת על כל החומר שהבאתי לעיל, שכן פספסת פרט חשוב - הקורונה. בשנות הקורונה היו חודשים ארוכים שהטמפל של העבודה זרה בטירופאטי היה סגור על מסגר. היו עוד כמה חודשים שהוא נפתח במתכונת מצומצמת מאוד. אם אכן הוא היה המקור ל80 אחוז מהשיער בעולם, אז באופן מיידי היה אמור להיווצר מחסור אדיר בשיער, וכתוצאה מכך - עליית מחירים דראסטית. אבל לא מיניה ולא מקצתיה.
פרט חשוב נוסף הוא שלא כל השיער המיוצא מהודו מתאים לתעשיית הפאות. רובו אינו מתאים, ומשמש לדברים אחרים (גם רוב המבקרים בטמפל בטירופאטי אינם נשים בעלות שערות ארוך, אלא גברים וילדים). זאת אומרת, גם אם נניח שייצוא השיער ההודי הוא רוב השיער בעולם (מה שלא נכון כלל), לא מדובר בשיער המיועד לפאות אלא רק בחלקו הקטן.
ובאשר לשיער המיועד לפאות, יש לנו את עדות שר המסחר ההודי, האחראי על האיזור של טאמיל נאדו, שם מרוכזים כל מקדשי העבודה זרה. הוא אמר בפה מלא בראיון לעיתון "הגרדיאן", כאחד שמצוי היטב בנתונים, ש80 אחוז מהשיער האיכותי (מה שמכונה 'רמי') המיועד לפאות, לא מגיע ממקדשי העבודה זרה כלל, אלא מנשים עניות שמוכרות את שערותיהן ברצון או בכפיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 17:15 |
|
| |
| מהפךבחררה כתב: |  | | מה שאתה דן למה הם מקריבים אני מאמין שזו שאלה קשה שנמצא עליה הרבה תשובות, משיטוט קצר ברשת עולה שהתשובה לא פשוטה כמו שאתה אומר, הנה לינק www.bbc.com/news/magazine-35972848 לאתר BBC שם מראיינים אנשים שהקריבו את שערם, והם כותבים שם שזה קרבן, כמו המשפט הבא: על ידי הקרבה של משהו כל כך יפה לאלים, על ידי השלכת האגו שלה, היא מקווה שהם יברכו אותה במזל טוב בתמורה", או המשפט הזה "למיתוס הינדי עתיק. ישנן מספר גרסאות של המיתוס, אך הן מתרכזות באל וישנו, שנפגע בראשו באמצעות גרזן, מה שגרם לו לאבד חלק משערו. המלאך נילה דווי הציעה אז נעל משערה כתחליף, וישנו היה כל כך אסיר תודה שהוא העניק לאחר מכן משאלות לכל מי שהציע את שיערו כקורבן". וכן "אולם לאחר מכן, הם מבקרים במקדש כדי להראות לאלים את קרקפתם המגולחת הטרייה, כדי שיוכלו להתברך על הקרבתם". אני לא חושב שהדברים חד משמעיים, אתה מוזמן לגגל עוד עשיתי את זה בעצמי ויש הרבה דיבורים על קרבן והקרבה, וזה לא דומה לסיפור ילדים בל"ג בעומר |
|
הדברים מאוד פשוטים, ואתה בעצמך הבאת את הראיה הגדולה ביותר. רובם לא מבינים מה הם עושים, רק כצאן לטבח הולכים להתקרח ומאמינים שאם האליל יראה אותם קרחים הוא ישפיע עליהם שפע טובה וברכה.
ולהבדיל אלפי הבדלות, גם מי שלוקח את הבן שלו למירון ומגלח אותו, אין לו שמץ של מושג (בדרך כלל, תעשה סקר ותראה) אבל הוא מאמין שזה טוב.
הקרבן שעליו מדברים כל ההודים שרואיינו לכתבות שהבאת, הוא האדם עצמו, לא השיער. הוא עצמו מקריב את יופיו, זו הקרבה אישית - ללא שום אלמנט של קרבן שיער.
המומחים לדת ההינדו מעמיקים יותר, ומבארים שאין מושג של 'קרבן' בשפת ההינדו ביחס לשיער, והתרגום שגוי לחלוטין. אבל הבלבול בין קרבן להקרבה הוא פשוט ומובן.
אתן עוד דוגמא מהגמ': אותו נזיר שאמר "אגלחך לשמים". אם איזה הודי היה עומד לידו, ורואה אותו מגלח, ושואל אותו "למה אתה מגלח", הוא היה עונה "השיער הזה הוא קרבן עבור הקב"ה". אבל המשמעות של קרבן היא אחרת לגמרי; הוא הקריב את יופיו האישי למען הקב"ה, ולא העלה קרבן על המזבח.
בדומה לזה, להבדיל אלפי הבדלות, ההודים הופכים לקרחים ומקריבים את יופיים עבור האליל שלהם.
על האגדה החדשה (נילה דווי וכדומה) ארחיב בהמשך.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 17:43 |
|
| |
| Safra כתב: |  | זמני לא תחת ידי, לכן אנסה בקצרה להפריך את הראיה מ "הממצא הארכאולוגי" שהצגת לנו, הרי לא הוכח שהגב ' הייתה יהודייה בכלל, אולי מדובר בגויה שלא לומר בנסיכה רמת מעלה כי מהפריטים ניתן להסיק שלא מדובר באישה רגילה אלא באישיות רמת מעלה, גם לא הוכח אם "הפאה הזו" שימשה לבית או לרחוב, אולי היא שימשה ללימודים, משחק וכו' וכו' כך שכל היקש ממנה למצבנו העגום בתחום הפאות נועד לכישלון מראש...
אתה שוב מקשה עלי להבין אם אתה ציני או רציני.
אבל בכל זאת אתייחס ברצינות: ככל הנראה הגברת היתה לא יהודיה, ואין נפק"מ מי היא היתה, כי אף אחד לא טוען שבנות ישראל בזמן מתן תורה חבשו פאות (המנהג החל רק לפני 500 שנה באיטליה).
הראיה היא רק 'איך נראו פאות לפני 3400 שנה', במענה לטענה ההזויה שבעבר היו פאות מקש ותבן. |
| בהחלט שהפאות היו מניילון וכו', אין לי בעיה שאתה רוצה "לטהר את פאות הליס והסקין" וגו' בק"ן טעמים, אבל בזה שאתה מביא פסקי הלכה מהרב רוטשטיין ואחר' שהוזמנו אד הוק למצב נתון, אתה עושה מלאכת ה' רמייה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/7/2023 19:51 |
|
| |
יש כאן הצפה אדירה של חומר, יעזור לכולנו אם תקצרו
יש פסקי הלכה בעד ונגד פיאות, וזה לא משנה מה שיכתבו כאן
|
|
|
|
| נשלח ב-19/7/2023 10:02 |
|
| |
יצא לי לחשוב על כל החומר שנשפך פה, אני אישית למדתי הרבה באשכול הזה. על הוויכוח על הפאות לא נראה לי שהוא יוכרע פה בדיוק באיזה פורום נידח באתר "חרדי", המחלוקת ידועה, והבעיה במחלוקת הזו כמו בעוד כמה שכל אחד לא מסכים לקבל שיש צד שני, ואכמ"ל. אבל שאלה למעשה נותרה פתוחה, הבאתי עדויות של כל מיני עולי רגל שהם רוצים להקריב את השיער שלהם, וענה לי העונה שהשאלה היא למה זה נתקן שמקריבים את השיער ולא מה דעתם האישית. וזה חקירה מאוד מעניינת, אם לצורך הענין, יש ע"ז שנתקן להקריב בה קרבן כדי להראות רצינות ודיו, והצליין מתכוון לשם ע"ז וקרבן כי אין לו מושג מה כיוונו מתכנני הדת, הוא מביא יען כי הוא מקריב, לפי מה הולכים, האם לפי דעתו הפשוטה, או דנימא דאף דדעתו היא לע"ז מ"מ וודאי שעיקר כוונתו היא לדת, ודתו היא שהקרבן הוא לא לשם הקרבה (אין בכלל בשאלה איזו הכרעה שבדת ההינדו הקרבת השיער היא לא הקרבה לא השתכנעתי בזה בכלל, ויש עדויות לא כן עיין לעיל בהודעות הקודמות, ומצד שני כנראה יש עדויות הפוך, לא באתי להכריע אלא לעורר שאלה בהנחה שאכן זה כך). ואם נניח שהולכים אחר כל אדם וודאי שחלק מתכוונים לזה וחלק לזה, ולכאו' נצטרך ללכת אחרי רוב האנשים וזהו דבר שקשה מאוד למדדו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/7/2023 13:23 |
|
| |
ראשית, אינך מציג את התמונה כפי שהיא. כי לא מדובר בקרבן אלא בתהליך של תגלחת ולאחר מכן רחיצה לפני הכניסה לאליל.
וא"כ לא מדובר בקרבן לשם משהו (כפי שכתבת "להראות רצינות") אלא בתהליך שהוא חלק מדתם, והשאלה היא האם זה נחשב תקרובת עבודה זרה - קרבן. ומדוע שיחשב כך?
א. השערות אינן מוזכרות ברשימת מיני התקרובת הנמצאת בספרי ההינדו.
ב. אין הם טובלים לפני הגילוח, אלא דוקא לאחריו, ומשמע שפעולה זו נחשבת לטמאה אצלם ואינה נחשבת ל"עבודה".
ג. המתגלחים יודעים ששערותיהם הולכות למסחר, ואינם מוחים על כך שאין השיער מוקרב לאליל.
שנית, גם מי שענה שהוא מקריב את השיער, לא התכוון שהוא מקריב כקרבן, אלא הקרבה אישית למען האליל. וכפי שהרחבתי לעיל. וממילא כל הנדון לא מתחיל.
שלישית, עליך לדעת כמה דברים על ההודים עובדי הע"ז, לפני שאתה בכלל מתייחס למה שהם אומרים.
הרב גרשון ועסט מארה"ב שהה כמה ימים בהודו בשנת תשע"ח, בשליחותו של הגאון רבי חיים יוסף דוד וייס שליט"א, חקר את הנושא היטב והעלה כמה נקודות חשובות.
א. ההודים עונים תשובה לפי השואל - כפי מה שירצה לשמוע, או מה שינחה אותם להשיב. ואין בהם טיפת אמינות.
ב. רובם טיפשים גמורים שמעולם לא התעמקו במה שהם עושים, ואין להם שמץ מושג מדוע מתגלחים.
אצטט מתוך עדותו:
"עלי להקדים דבר כללי שהבחנתי במהות האנשים ממדינת הודו, והוא דבר נחוץ לדעת לכל מי שרוצה לחקור אצלם מציאות הדברים באיזה ענין מסויים, אם ע"י שיחה בטלפון או אי מייל וכדו'. והוא כי מצד טבעם ומהותם כמעט ואין מכחישים ושוללים בשום דבר שאומרים להם, ואם יגידו לפניהם איזה הנחה או מציאות, בדרך כלל יסכימו בהנהון ראש או באמירת הן, ולפעמים אף יחזרו להגיד בעצמם הדברים שנאמרו אליהם, על אף שתיכף קודם לזה אמרו בעצמם אחרת, או שיודעים שהדברים אינם נכונים. רק מספר פעמים בודדים אירע ששללו או הכחישו בדברים שאמרתי להם. ממילא צריכים לדקדק הרבה בצורת השאלה ששואלים להם, דהיינו להניח כל צדדי השאלה פתוחים לפניהם, כדי שיוכלו להגיד התשובה מדעת עצמם, ולא להציע לפניהם הנחה מסויימת ורק לשאול אם אמת היא או לא, שאז בדרך כלל יסכימו אל ההנחה, ובאמת אין שום ראיה מוכרחת לאמיתת הדברים".
"כשבאתי להודו והתחלתי לדבר שם עם אנשים מכל החוגים, מתגלחים ומגלחים וכומרים, נוכחתי לדעת שכמעט רובם ככולם הם אנשים כפריים וטפשים, גרועים פשוטים וגסים מאוד מאוד, כרחוק מזרח ממערב ממדינות המערב המתקדמות בהשכלה והבנה, וממילא כמעט אין להם שום הבנה ועומק במעשיהם, ואם אמנם אדוקים הם בלב ונפש לאמונתם כמו שהזכרתי לעיל, הרי זה רק בהשגה פשוטה ביותר, ובדרך כלל לא עלה על לבם מעולם להתעמק בטעמי מנהגיהם ומקורות עבודותיהם, ואפי' בכמה כמרים חשובים שדיברתי עמהם, ראיתי שהיתה עומק השגתם והבנתם מועטה ביותר, וכשהעליתי לפניהם סתירות בולטות באמונתם ובספריהם, לא היה בידם תירוץ הגון, והיה ניכר שמעולם לא חשבו על זה (וכן שמעתי מהבעל תשובה מו"ה צבי וייסמן נ"י, שאין דרך ההינדים להתעסק כלל בהבנת טעמי עבודתם כמו להבדיל אצלנו), וככל שהרביתי לדבר עמהם, שמעתי דברים מעורבבים ודברים סותרים, כשהם בעצמם סותרים את דבריהם מתחילה לסוף, או כשאחד סותר דברי חבירו, וממילא קשה באמת לקבוע את הסיבה האמיתית למה הם באים להתגלח".
וכן הרב אשר שוורץ שכתב מאמר מקיף בנושא, הביא במאמרו שצבי וייסמן מקליפורניה ואבי כהן מירושלים (בעלי תשובה), ובנימין קלוגר (כומר הינדו שהתגייר) גרו באיזור הטמפל זמן רב, נכחו במאות התגלחויות ורכשו בקיאות ב"תורתם", והם העידו בפני גדולי הדור ש"אין שום גוי שמחשיב את השערות לתקרובת, אלא הכנעה עצמית".
לכן השאלה ששאלת כלל אינה מתחילה - כי כאמור, לרובא דרובא מהם אין שמץ של מושג מה הם עושים. אבא שלהם התגלח, הסבא התגלח, ככה מקובל בדתם, והם מאמינים שזה טוב, ולכן הם מתגלחים לפני הכניסה לאליל.
אבל גם אם נלך לפי שאלתך, בספרי ההינדו כתובה סיבה אחת לתגלחת - שהשערות טמאות ולכן גוזזים אותם לפני הכניסה לאליל, וכך גם הדגישו כמה כמרים שנשאלו על כך. באתרי האינטרנט ובפרסומי המקדש שלהם, הם כותבים סיבה נוספת - שבירת האגו, הכנעה וענווה כלפי האליל.
אם רוצים לבדוק מה הרוב חושבים (זאת אומרת, האחוזים הבודדים מביניהם שכן חושבים), אז התשובה הכי נפוצה ששמעו העדים השונים, וכן באתרי אינטרנט של שו"ת, היא - ויתור על משהו יקר לך עבור האליל.
באשר לשאלתך, האם הולכים אחר המתגלח או המגלח - דן הגרי"ש אלישיב והסיק להתיר (בשנת תש"נ) וזה לשונו, "גם אם היה מתכוון המתגלח לעבוד בזה את הע"ז שלו, אכתי לא נאסר" כי הולכים אחר מחשבת המגלח והוא יודע שהשיער אינו קרבן אלא הולך לאשפה או נמכר. ו"מסייע אין בו ממש".
והגר"י בעלסקי הוסיף על כך "שמענו מהרבה אנשים נאמנים שבעת הגילוח לא נחים הספרים מלפלפל מלדבר דברי פוליטיקה ודברי שחוק וכיו"ב כדרך כל הספרים שבעולם, ואינו ניכר בהם שום סימן שיהא ניכר על ידו שעושים איזו עבודה ושירות לאליל, ואף הרב א"ד הודה לזה, אלא שטען דלא גרע זה ממה שסתם בעל הבית שלנו עושים כן בבית הכנסת בעת התפילה. ואני מגיב, כן, אמת הוא, ומי יאמר שבעת פטפוטיהם (של הבעה"ב בביהכ"נ) מתכוונים לעבודה, ושם (אצל הספרים בהודו) גרע טפי דמעיקרא אין לנו שום ראיה והוכחה שמעולם התכוונו הספרים לעבודה ע"י התגלחת שלהם".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/7/2023 20:47 |
|
| |
השאלה היא אחרת: איך זה שבנושא כשרות הפאות אנשים מתעלמים מהפוסקים שאוסרים ולא מעניין אותם לצאת ע"פ כל השיטות שבהלכה, ואילו בעניינים אחרים רוצים להיות ירא שמים שיוצא ע"פ כל השיטות?. המעניין הוא שגם מהספק שמדובר משיער של עבודה זרה לא מוטרדים,,,
|
|
|
|
| נשלח ב-19/7/2023 21:04 |
|
| |
| לךתדע1 כתב: |  | | השאלה היא אחרת: איך זה שבנושא כשרות הפאות אנשים מתעלמים מהפוסקים שאוסרים ולא מעניין אותם לצאת ע"פ כל השיטות שבהלכה, ואילו בעניינים אחרים רוצים להיות ירא שמים שיוצא ע"פ כל השיטות?. המעניין הוא שגם מהספק שמדובר משיער של עבודה זרה לא מוטרדים,,, |
|
כנראה שהנשים לא מוכנות להחמיר בקטע הזה, ולא נותנות לבעל להתערב. עד כאן. יש מצב שבלי הפאות נשים היו הולכות בגילוי ראש, וכבר אמרו חז"ל נשים דעתן קלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2023 10:55 |
|
| |
| לךתדע1 כתב: |  | | השאלה היא אחרת: איך זה שבנושא כשרות הפאות אנשים מתעלמים מהפוסקים שאוסרים ולא מעניין אותם לצאת ע"פ כל השיטות שבהלכה, ואילו בעניינים אחרים רוצים להיות ירא שמים שיוצא ע"פ כל השיטות?. המעניין הוא שגם מהספק שמדובר משיער של עבודה זרה לא מוטרדים,,, |
|
והתשובה היא פשוטה מאוד: אין שום ספק קל שבקלים שאין חשש תקרובת ע"ז בשיער ההודי, וכן הוכיחו רוב הפוסקים. וגם הגרי"ש אלישיב שחזר בו ואסר, הוטעה בכמה פרטים חשובים ולכן אסר, אבל לפי המציאות שכולנו יודעים, גם הוא יתיר.
במאמר המוסגר, גם הקביעה שבעניינים אחרים רוצים לצאת ידי חובת כל השיטות, איננה נכונה. אמנם ישנה תחרות בין הבד"צים, מי יותר מחמיר ומהדר, ויש גם אנשים רודפי כבוד שכל עניינם וחיותם היא מציאת חומרות חדשות והתהדרות בהם, אבל רוב האנשים לא נוהגים כך בחייהם האישיים, ובפרט בדיני ממונות - שם מחפשים כל טצדקי לנהוג כפי המיקל, ואפשר ללכת לבתי דינים ולראות כיצד אנשים מכובדים בעלי זקן ארוך מתקוטטים על כמה שקלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2023 11:04 |
|
| |
| שלג_דאשתקד כתב: |  | | כנראה שהנשים לא מוכנות להחמיר בקטע הזה, ולא נותנות לבעל להתערב |
|
צ"ל: "הבעל אינו יכול להחמיר על אשתו".
וכן אמר הגאון רבי פנחס ברונפמן שליט"א, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס (בדרשתו בפסח תשע"ח): "התעמולה לעבור מפאה למטפחת היא תעמולת הבל ממש.. האשה שרוצה ללכת עם פאה - זכותה ללכת עם פאה, ואין בעלה יכול לכפות אותה נגד רצונה.. ר' שמואל אויערבאך זצ"ל היה שואל את האשה אם זה מפריע לה או לא, אם היא רוצה להחליף או לא.. לעשות מזה תעמולה, לפי דעתי זה לא הגון.. כתוב בגמ' שהמלך לא יכול לדון, כי לא דנים אותו, ולכן אינו יכול לדון מישהו אחר. אתה, את החומרות תחמיר על עצמך, אל תלך ותזרוק את הפאה של אשתך בזמן שאתה לא יודע אם אולי זה פוגע בה, אם היא תתבייש לצאת לרחוב".
והגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה", כתב "אף אם כת"ר רוצה להחמיר, אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה".
ומובא בספר "מגד מגדות עולם" (ח"א עמ' פ"ד): "הייתי נוכח כאשר נשאל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מי שנוהג בחומרא מסויימת אשר עיקר מנהג העולם הוא להקל, אבל מאידך הוא רוצה להקל לאשתו שלא תנהג כמותו, האם יש טעם לחלק בינו לבין אשתו שהוא יחמיר כרצונו, אבל אשתו תסמוך על מנהג העולם? והשיבו הגרש"ז זצ"ל "בשלמא האברך המחמיר מסתמא למד את כל הסוגיא עם כל הראשונים, ונראה לו מהסוגיא להחמיר, שפיר יש בידו להחמיר, אבל אשתו שלא למדה את הסוגיא אין לה סיבה להחמיר נגד מנהג העולם ועיקר ההלכה".
|
|
|
|
|