דוד לבלר@RabbiDoots
עברו שנים מאז שעעברו שנים מאז שעזבתי את גור.
הספקתי לסלוח לרוב הברגים במערכת שפגעו בי אישית.
יש לי חיים יפים. אני לומד מקצוע שאני אוהב, חי בקהילה אוהבת ותומכת, יש לי משפחה נפלאה ואני עומד להתחתן בקרוב בשעה טובה.
בכל פעם שמישהו שואל אותי על גור, אני מרגיש תחושות רעות בלב. זה מעורר בי כעס ועצב, ובעיקר תחושות של חובר אונים.
חוסר אונים של בחור בן 17 ששומע חבר מקלל בפה מלא את הרב שנערץ על אביו מאז ומתמיד, שתמיד זמין לענות ולהתעניין.
חוסר אונים של בחור בן 20, שחבריו כבר מתחתנים,
והוא מזומן לשיחה עם המשגיח בישיבה, שמסביר לו שקיבל הלשנות מבחורים ש"אתה לא נראה מספיק כועס עליהם" כש"הם" זו הקהילה הטרייה שמורכבת מידידים וחברי משפחה שהכרת כל חייך.
חוסר אונים של בן שראה את אמא שלו בוכה באמצע הלילה, כי לא הוזמנה לברית של הנכד שלה.
חוסר אונים של בן שראה ילד בן 14 מקלל את אביו ברחוב לעיני עם ועדה, ואינו יכול לעשות דבר.
חוסר אונים של מי שטיפל במו ידיו בעשרות תלונות למשטרה על אלימות ואיומים ברצח, וכולם ללא יוצא מן הכלל נסגרו ללא חקירה.
חוסר אונים של חתן שיודע שבחתונה שלו השמחה של ההורים תיפגם, כי חלק מהאחים שלהם לא יגיעו.
חוסר אונים של מי שעבר התעללות נפשית ופסיכולוגית בידי המערכת החזקה והמשומנת ביותר בישראל, וגם אחרי שפרש ממנה, הם ממשיכים להרוס לו כמה שאפשר.
התחושות האלה לא בריאות.
פיזית, כל פעם שזה עולה בא לי לחבוט בקיר עד שידיי ידממו.
אז אני מתעלם. מדחיק. זה לא משחק תפקיד בחיי היום יום, עד שמישהו מעלה את זה או שמגיעה שמחה משפחתית.
ועכשיו שני הדברים משתלבים.
התחקיר ב"המקור" הציף את כל תחושות חוסר האונים האלו.
והחתונה שלי מתקרבת.
דודים שלי, שאני הצלחתי כבר להתנתק מהם רגשית, לא כולם יגיעו. חלקם ייצאו כש"הראש ישיבה" יבוא לסדר קידושין.
ואני לא רוצה אותם שם.
התחננתי להוריי שלא יזמינו אותם.
אבל הם לא מסוגלים.
אמא שלי היא האחות הכי מסורה בתבל. והיא תיפגע מאחיה. אני יודע שזה יקרה ואין לי מה לעשות בעניין.
סבתא שלי גידלה את הילדים שלה כמו לביאה, לבד, במסירות נפש.
ועכשיו הם יהרסו לה את השמחה בגלל האגו של האדמו"ר.
בגרסה המקורית של השרשור הזה הופיעו פה מילים קשות כלפי מנהיג הכת.
בעצת חכמים ומבוגרים ממני, ועל פי דרכו של רבינו ראש הישיבה שליט"א, מחקתי.
לא חוזר בי מרגשותיי, ולא מתנצל על יושרי.
הדברים נכתבו בשעת כעס ואדם צריך לדעת
להתגבר ולהבליג. יש דברים שאין מקומם ברשות הרבים.
בנוסף, כפי שהעירו לי פה כמה משתמשים, יום החופה הוא השמחה שלי, והנחת היסודות לבית שאקים בעז"ה.
אין שום היגיון לתת לשדים מהעבר לקלקל לי את העתיד.
תחת חופתי אתפלל שאצליח להקים בית נאמן בישראל.
נאמן לערכי תורתנו הקדושה.
נאמן לכל פסיק של ההלכה.
נאמן לצו המצפון של יהודי ירא שמיים, "ובחרת בחיים".
נאמן לקיים את בקשת הבורא מבניו: "ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה".
אני באמת ובתמים מפחד ממה שעלול לקרות לתמימים שנשטפו בכת בעת בוא יום נקם ושילם.
התורה הקדושה תתבע עלבונה. אינני מבין איך יהודי מאמין יכול להרים יד בתורה, או לקחת אחריות על דמעות של אלמנה.
אני מקווה שאצליח לנקות את הלב מרגשות שליליים בפתח הדרך החדשה, אבל ההשלמה שלי אינה מחילה.
האחראים לדבר ייתנו על כך את הדין.
ואליכם מנהיגי הציבור החרדי ועסקניו. אתם לא תינקו.
לא תוכלו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". כשרק בשבוע שעבר הרסו בית כנסת של הקהילה שלנו, זה כי לכם לא אכפת מכבוד ה' וכבוד התורה.
אדמו"רי מועצת גדולי התורה, עורכי העיתונים "משפחה" ו"בקהילה". יש לכם חלק באשמה.
על שלא מיחו נחרב בית המקדש. אתם בוחרים כרגע בצד החזק. מה תעשו בעת פריעת החשבון? מה תענו?
אני את שלי עשיתי. עכשיו תורכם.
חותם, הפעם לא בדמעות אלא בתקווה.
דוד.
