לאור הפרסום החשוב של שיחתו של הרב שרייבר, שהוא ידוע כתלמיד חכם חשוב, ולאחר שהדברים זכו לתגובות רבות (שהובילו להתייחסות, סתמית משהו, מאת הרב שרייבר עצמו), אני מעוניין להציע דיון רחב ומעמיק לדברים (עד כמה שידי הכהה משגת), ומכיוון שהרב שרייבר הוא תלמיד חכם, אקיים בעצמי את דברי גביהא בן פסיסא: "אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה".
הכרת הטוב לחיילים, זבלנים ורופאים
בדבריו, התייחס הרב לנושא הכרת הטוב לחיילים. לטענתו, יש להוקיר טובה לחיילים בדיוק כמו שיש להוקיר טובה למנקי הזבל. למי שלא הבין, הסביר הרב שלדעתו אין להכיר טובה לאף אחת מהקבוצות, כי הזבלנים, החיילים וכן רופאים, אמנם עושים טוב לעולם, אך אינם עושים זאת מרצון טוב כי אם מכפייה או כורח פרנסה. החיילים מוכרחים להתגייס מכח החוק, הזבלנים עובדים לפרנסתם, ועל הרופאים - הוא קובע - אין צורך להגיד תודה לרופא שמקבל כסף, או לכזה שמוכרח לרפא.
נניח בצד את העובדות לגבי גיוס, ונתמקד באקסיומה: מי שמוכרח לעבוד או עובד על מנת לקבל כסף, אינו ראוי להכרת הטוב. זו טענה חשובה, אבל חז"ל לא הכירו בה. בתקופת חז"ל, אנשים ששהו בסעודה של אדם, הכירו טובה למלצרים (אולי נהגו כמו היום, לתת טיפ בסוף הארוחה). חז"ל ראו זאת בעין יפה ומצאו לכך סמך מן התורה: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: "חמרא למריה, טיבותא לשקייה"? אמר ליה, דכתיב: (במדבר כז, יח) "וסמכת את ידך עליו למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל", וכתיב: (דברים לד, ט) "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו כל בני ישראל" וגו'" (ב"ק צב:).
שיהיה ברור, כשה' הורה למשה לקדם את יהושע בן נון ולסמוך את ידיו עליו משה היה אז עבד כפוי לה', לא פחות ממה שחייל כפוף לחוקי המדינה. כשמשה הבין שהוא נדרש לפנות את מקומו, "אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי" (במדבר רבה כא,יד). ה' הורה למשה לפעול בניגוד לרצונו ולסמוך את יהושע, אבל איכשהו אנחנו כן מוקירים טובה למשה - הכפוי, העבד, המוכרח. זה סותר את דברי הרב שרייבר, אבל באמת צריך לשאול למה. למה באמת מוקירים טובה לאנשים שפעלו במטרה להשיג כסף?
גם לזה תשובה מהגמרא: "הוא היה אומר: אורח טוב מהו אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות הביא לפני - וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע מהו אומר? מה טורח טרח בעל הבית זה?! פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי; כל טורח שטרח בעל הבית זה, לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו" (ברכות נח.). הטענה של הרב שרייבר לגיטימית, יש מי שאומר: הם עשו כי הם חייבים, הם עשו כי הם אינטרסנטים - קוראים לו "אורח רע". מי שרוצה להיות אורח טוב בעולמו של ה', אולי יכיר טובה גם לאנשים שהיו מוכרחים - אולי אולי ה"כמה מזרוחניקים" שמתגייסים מרצון, באמת חושבים עליו ודואגים לו? אולי חיילים וזבלנים ורופאים, אמנם עושים את תפקידם אבל גם שמחים לתרום ולעזור?!
ועוד מילה, והפעם מהרב חיים שמואלביץ*. הכרת הטוב היא לא בשביל הזולת, אלא בשביל המוקיר. הכרת הטוב לא רק למי שמוכרח, אלא גם לדומם, שכלל לא מודע למעשיו. הכרת הטוב היא תכונה שכדאי לסגל, וזה עדיף מלתת תירוצים למה לא להכיר טובה (שערי חיים שיחות מוסר, מאמר עג).
(אני שב ומציין שלא נכנסתי לעובדות על הגיוס. הרב שרייבר טוען שכולם מתגייסים רק מכורח החוק ואם לא היו חייבים לא היו מתגייסים, "חוץ מכמה מזרוחניקים" - שעליהם הוא לא מסביר למה אין הכרת הטוב, ומעניינת תשובתו בנושא זה. בכל מקרה, טענות אלו לא עומדות במבחן המציאות, שבקלות ניתן להתגייס לתפקידים שאינם קרביים או עם סיכון נמוך; והעובדה היא שיש אנשים שמתנדבים גם לאחר הגיל שחייבים).
אין מקום להתרגש מאירועי שמחת תורה, אלא אם כן זה קשור לאדם
ובכן, למה להתרגש ולהתחזק בגלל שמתו 1400 אנשים ויישובים שלמים נחרבו? אנשים מתים גם בתאונות דרכים וגופותיהם נחרכות ומבותרות גם בידי שמים.
טענה זו מחולקת לשתיים: 1. אני מתייחס למציאות בצורה אובייקטיבית, אני לא בודק מי גרם למה ולמה, ואיך אפשר למנוע. 2. גם אם אני מתרגש, עליי לחשוב בצורה קרה, שבסופו של דבר אין שום נתון רציונלי שכופה עליי להתפעל.
הבה נחשוב על כל אחת מהטענות:
לגבי טענה 1, הוא רואה בערבים יצורים שטבעם לרצוח ומבחינתו הם שווים למכונית,שלפעמים מתרחשת בה תאונה קטלנית. השאלה שלי, היא האם באמת אין לנו כל מחויבות לבדוק מה גורם לתאונות דרכים? זאת אומרת, האם במידה שאני מסתכל על המציאות בצורה אוטיסטית-נרקיסיסטית: כולם בובות לא רציונליות ואני במרכז, מנסה לשאוב מכל הבא ליד. נניח שזה נכון, האם אין לי תפקיד לבחון איך ארעו דברים ולתקן אותם? זכורות לי כמה סוגיות בבבא קמא שאומרות שכן.
נדמה לי, שאדם חייב להרחיק נזקים וגם בזמן שמותר לפתוח את הביבים - אם הזיק חייב לשלם. אסור לסקל אבנים לרשות הרבים. ועוד הרבה דברים שאומרים בשפה פשוטה: אם נגרם נזק על ידך, זה לא איזו יד ה' הויה במקנה של חברך - אלא חובתך. וזה לא משנה מה מקור איסור נזיקין ואם היסוד הוא חיובי שמירה או לא.
לגבי טענה 2, בהחלט מדובר בטענה מעניינת. למה אנחנו מתרגשים? הרי תמיד צריך להתחזק, תמיד צריך לחזור בתשובה, תמיד צריך להיות טובים. נכון מאוד, חוץ מכמה עובדות: יוסף משיתא ויקום איש צרורות (בראשית רבה סה,כב). שני האנשים האלה אכלו הרבה שנים נבלות הם לא שמרו כלום ואפילו התגייסו (מזרוחניקעס?) למטרות הרומאים אוכרי ישראל. אבל משהו גרם להם להתרגש. יוסף משיתא היה מסוגל להיכנס להיכל, לתוך הקודש, ובלי לחשוב פעמיים ללכת ולהוציא את המנורה הטהורה בשביל לקחת אותה לעצמו. אבל בכלי השני הוא נשבר. מה היה אומר על זה הרב שרייבר? "שויטה, הרי אתה חאזער בן חאזער, רק בשבת האחרונה עשית מנגל עם כל הכויפרים; מה קרה פתאום החיזוק הזה? הרי תמיד צריכים להיות טובים! נכון גם היום, אבל גם אתמול וגם כשהוצאת את המנורה". יקום איש צורות אותו דבר.
שניהם מזומנים לחיי העולם הבא. איזה עולם הבא? הם צריכים לשבת במחלקה הסגורה שני הטיפשים האלה! ככה בשביל רגשות ריקים שינו כיוון? אבל כן, חז"ל גם הפעם לא היו חדים ומדויקים כמו הרב שרייבר. ולא רק חז"ל, גם שמעון הצדיק: "אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה. העבודה שאגלחך לשמים. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל; עליך הכתוב אומר: (במדבר ו, ב) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (נדרים ד:).
מי זה הנזיר הטיפש הזה? זה "איש כי יפליא"? הוא כולה התרגש! כל מה שהיה עליו לעשות, זה להגיד: "יצר הרע, לא רק אני הסתכלתי במים, וגם לפני שהסתכלתי במים היו לי תחושות ורגשות מספקים. מה אכפת לי זה שראיתי פתאום שאני יפה? מה זה נוגע אליי?". אבל שמעון הצדיק חשב אחרת. מה לעשות...
וגם כאן, כדי להבין כדאי להביא קצת ר' חיים שמואלביץ. הגמ' מספרת על פלטי בן ליש, שחשש שמא הוא ייכשל במיכל בת שאול כי הוא סבר שהיא מקודשת לדוד והיא אשת איש. "מה עשה? נעץ חרב בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה" (סנהדרין יט.). שואל ר' חיים, מה הקטע עם החרב? הרי בדיוק כמו שהוא נעץ אותה, הוא יכול בכל רגע להוציא אותה. אלא, מסביר ר' חיים, יש חשיבות גדולה למעשים שנעשו מתוך התרגשות. כשפלטי בן ליש מרגיש שיצרו תוקפו, הוא רואה את החרב ונזכר בתעצומות שהיו לו, והוא אומר: עם כאלו רגשות שהיו לי ואחרי כזה צעד שעשיתי, אני לא אחזור אחורה! (שערי חיים שיחות מוסר, מאמר לא).
אני מציע להשתמש בעצה של פלטי בן ליש, בתאונת דרכים, בתאונת אוטובוס, מסוק, בימבה וגם במגה-פיגוע שחווינו לפני חודש וחצי.
אירועי שמחת תורה לא קשורים אלינו
דבר חשוב נוסף לימדנו הרב שרייבר: החיילים, תושבי הדרום, הם לא אחים שלנו (הוא כלל בזה, אני מניח, גם שלושה הרוגים מטיל בנתיבות בבוקר שמחת תורה: סבא אברך, אבא אברך וילד קטן; ועוד כמה תינוקות של בית רבן שנורו בשדרות באותו בוקר), הם לא קשורים אלינו.
לפני שאשאל את השאלה הקונקרטית, מה כן קשור אלינו? רק כשהחרב מונחת על צווארינו ניזכר? אנחנו עד כדי כך מטומטמים ואגואיסאיסטים?! ומה קרה אם ניצלנו בנס, אז זה כבר שוב לא קשור אלינו? (סתם דרך אגב, הספרים פני יהושע, מנחת חינוך ושמירת שבת כהלכתה, נולדו בערך בצורה הזו: המחבר היה באזור סכנה, כשהוא ניצל הוא חשב שזה כן קשור אליו ואנחנו הרווחנו).
אבל נניח שזו הלוגיקה. הכל טוב לנו עד שהאסון קורה בדלת שלנו. אבל גם כאן רבותינו חושבים שצריך להתפעל וללמוד מאסונות של אחרים, רחוקים, אפילו גויים: "וכן מדתו של הקב"ה: מביא פורענות על האומות כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר: "הכרתי גוים נשמו פינותם... אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר" (רש"י שמות ז,ג; וראה דרשות הר"ן דרוש ו).
כך שלפי רבותינו, עצם קיומו של אסון גדול - דורש חזרה בתשובה מידית. וזה גם אם נניח שההגדרה של האסון אינה אסון ציבורי, או חשש ממשי לשלומו של כל אחד כולל הרב מבני ברק-אשדוד (הייתי מציע לרב שרייבר לרכוש מפה וקטלוג של טויוטה ולבדוק תוך כמה זמן האסון הזה יכל להגיע אליו לדלת. אני מאמין שהוא לא עשה את זה, ואני חושב שאני יודע למה).
דבר נוסף שקצת מכה בי. הרי לומדי התורה הם כאלה גדולים וצדיקים ומושלמים, שאין להם כל שייכות עם החילוינים האפיקורסים. אז איך באמת קרה דבר כזה שנרצחו 1400 אנשים? איפה זכות התורה? והרי תפילותיהם ולימודם של הצדיקים היו אמורים לשמור האזור, "כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי" (מכות יא.). זה לא דורש בדק בית, ולו הקטן ביותר?!
המדינה גרמה לנזק ולכן עליה לפתור את הבעיות
בדבריו הוא מביא סיפור נפלא על החפץ חיים, שמסביר שהדתיים לא צריכים להתגייס, כי כל הסיבה שיש מלחמות וצריך צבא, זה בגלל המדינה. ואילו לא היה צבא לא היו בכלל אסונות ומלחמות. על כך הוא נשאל, שהרי דוד המלך גם תחזק צבא, ועונה שדוד המלך נהג על פי התורה.
אשמח להבין, אם כשדוד על פי התורה - היה צריך צבא, וכשהמדינה לא נוהגת על פי התורה - גם צריך צבא. מאי אולמיה האי מהאי? האמנם רוח מזרוחניקית נזרקה בו, שהוא משווה את צה"ל לחיילות של בית דוד? ואיך כל זה מסביר למה לא להתגייס? האם הרב בעצמו הבין מה שאמר?!
ועוד שאלה קטנה, מה האלטרנטיבה שמציע הרב? האם הוא עזב את הארץ, או מנסה לקדם הקמת מדינה אלטרנטיבית? מה זה בדיוק אומר לשבת בצד ולהגיד "יש בעיה, אני חושב שאתה אשם אז תטפל בה"?!
כשעמלק בא ונלחם בישראל, היה ברור שעמלק הגיע בגלל שרפו ידיהם מן התורה. אז משה ישב בצד? או שמשה שמסר את נפשו על התורה, הלך לבכיר תלמידיו שלא מש מתוך האהל, ואמר לו: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק"?! מה זה משנה איזו עברה גרמה למה (בהקשר אחר הרב אמר שאינו עוסק בעברות כי "אנחנו לא עובדים במזכירות של גהינם וגן עדן", כאן משום מה כן).
אני מביא דוגמה ממשה, אבל האמת שכך נוהג גם הקב"ה. כשעם ישראל חטאו, ה' הגלה אותם מארצם, אבל הוא לא עזב אותם ואמר "אתם חפרתם את הבור". כך אמרו חז"ל: "תני, רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עמהם. גלו למצרים - שכינה עמהם, שנאמר (ש"א ב, כז) 'הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים'. גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח): 'ושמתי כסאי בעילם'. גלו לבבל - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד) 'למענכם שולחתי בבלה'. גלו לאדום - שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א): 'מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'" (מגילה כט.). חבל שהקב"ה לא התייעץ קודם עם הרב שרייבר, אולי הוא באמת היה נוהג אחרת...
דעת הרב חיים שמואלביץ על החיילים
הרב שרייבר נשאל על דברי הרב חיים שמואלביץ לגבי החיילים. הוא יכל לענות "חברים, אני אומר את דעתי. הרב חיים שמואלביץ, כבודו במקומו מונח, אינו אחד מרבותיי". אבל הוא בחר לענות אחרת: הייתה סיבה נסתרת לאמירות של ר' חיים, אתם לא יודעים, לא זוכרים. ר' חיים בעצמו לא חשב כך.
אם קבלה היא, נקבל. אבל יש בעיה קטנה. את השיחות של ר' חיים שמואלביץ, הוציאו במהדורה הראשונה, על פי הכתבים של ר' אריה פינקל (בעיקר) ור' רפאל שמואלביץ, שני גאונים קדושים שבמקרה היו מהאנשים הכי קרובים לר' חיים. השיחה הזו לא הופיעה במהדורה הראשונה (כי היא נמסרה אחרי תשל"ג), והיא פורסמה רק בספר זכרון לר' חיים. אחר כך היא הוכנסה למהדורה שיצאה לאור לפני כ20 שנה, על ידי בניו של ר' חיים - גאונים וצדיקים שסביר להניח שידעו יותר טוב מכל בחור בני ברקי, מה ולמה אבא שלהם אמר משהו. בן כמה היה הרב שרייבר כשנמסרה השיחה? האם הוא יודע יותר טוב את הנסיבות ממי שפרסם אותה?
אני רוצה לענות על שתי השאלות: למה הוא לא החריג את דעתו מול ר' חיים, ולמה הוא נטל את החירות לפרש את השיחה בניגוד לתוכנה. התשובה היא שהוא רוצה בכל מחיר להילחם בקשר בין בחורי ישיבה לצבא, זו הנקודה. אם ר' חיים לא יסכים איתו, יש בזה לגיטימציה לקשר, כי אולי בכלל ר' חיים צודק. לכן חייבים בכל מחיר להציג תמונה אחידה, כולם מסכימים שזה לא בסדר. אסור שיהיו רגשי נחיתות, אסור לכבד ולהוקיר חיילים. זו הסיבה, כל השאר אלו תירוצים.
וכאן אנחנו נחשפים לתופעה מעניינת מאוד. אם עד היום שמענו על צנזורה חרדית בספרי קודש, מעתה אפילו הספרים החרדיים עצמם נתונים לצנזורה ופרשנות אחרי שנדפסו. אין שום ערך לשום מילה כתובה, אם איזה רב מאשדוד נתקף בזעם על בחורים שעושים ציציות לחיילים. זה כנראה עוד רובד של הדרך המסורה וההשקפה הטהורה שקשה לקנותה ככלי זהב וקל לאבדה ככלי זכוכית.
ועכשיו נשארה רק שאלה אחת קטנה, שהרב שרייבר שאל על מכבדי החיילים ואני שואל על הרב שרייבר עצמו: הרי אתה תלמיד חכם, את מה שכתבתי אתה יודע בעל פה. אם אתה יודע שאתה מעוות את הכתובים ומנסה ליצור משענת קנה רצוץ, אז למה? אולי פשוט תחשוב שוב אם המסקנה שלך נכונה? במקום לשנות את כל המהלך ולעקם את כל התורה, לא יותר פשוט לקבל את דברי חז"ל ורבותינו ולשנות את המסקנה שלך?!
* כאשר אני מציין את הרב חיים שמואלביץ (או מאמר של חז"ל וכדו'), אני מתכוון למה שכתוב שם. יתכן שכל מה שאני מצטט לא נכון, והרב שרייבר מחזיק במידע שמבטל את התוקף של הכל, ואולי הוא זוכר שחז"ל בכלל לא התכוונו למה שכתבו.
תוקן על ידי הדיבוק ב- 22/11/2023 11:11:40
