לעומתו רביב דרוקר מודה במקצת שבתחילה היה לו קצת נצנוצי התפכחות, אך חזר מאוד מהר לסורו וליהירות השמאלנית הסהרורית.
הארץ | דעות
בתחילת המלחמה חשבתי שחיסול חמאס חשוב יותר. שיניתי את דעתי
רביב דרוקר 15 בינואר 2024
הנה דברים שאמר לי בכיר ישראלי המעורב עמוקות בניהול המלחמה: את היעד האמיתי כבר השגנו. אין עוד איום מדרום לישראל. נכון, כדי לשמור על ההישג נצטרך להישאר שם, אבל אין סיבה אמיתית להמשיך בפעילות הצבאית, ועכשיו הזמן לעבור צפונה.
שאלתי אותו, מה על ההבטחות לשלול את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. אנחה כבדה נשמעה. "המשכיל בעת ההיא יידום".
בתחילת המלחמה סברתי, שחיסול שלטון חמאס ברצועה הוא מטרה חשובה מהחזרת החטופים. השאלה אז היתה, אם זה יעד מעשי. לא היו לי כלים להכריע באותה עת. עכשיו מתחוור, שאין זו מטרה הניתנת להשגה בעתיד הנראה לעין. בנסיבות אלו עדיף ללכת למתווה הפוך: החזרה מלאה של חטופים כרגע, וקץ הלחימה.
זו גלולה קשה מאוד לבליעה כי חמאס יכריז על ניצחון, והמצרים, הסעודים, הירדנים — המאוכזבים מביצועי צה"ל ומהעובדה שלא חיסלנו עדיין את חמאס — ילכו עוד צעד אחורה.
מצד אחר, קץ הלחימה איננו קץ הסכסוך. דבר לא מונע מישראל לקבל את החטופים (במחיר נורא של אסירים כבדים עם דם על הידיים), להפסיק את הלחימה ולחדש אותה בעוד חודשיים או שלושה.
אפשר להעריך בזהירות, שבקבינט המלחמה כבר תומכים בגרסה כזאת או אחרת של המתווה הזה גדי איזנקוט, בני גנץ, ואולי גם אריה דרעי. גם בצמרת הצבא יש קולות מפתיעים בעניין.
למה זה לא קורה, שאלתי את אותו בכיר. פוליטיקה, ענה. בנימין נתניהו ויואב גלנט יאבדו את ההצדקה לקיומם, גם הרמטכ"ל לא ירצה להיתפס כמי שמודה שאינו יכול לספק את הסחורה של חיסול חמאס.
זה אכן לא פשוט.
ראשית, חמאס דורש נסיגה ישראלית מהרצועה, וישראל אינה יכולה לתת את זה. השמירה על רצועות הביטחון נהפכה לאבן הראשה של הקייס להחזרת תושבי הדרום ליישוביהם. נתניהו צירף לכך את "הפתח הדרומי", נתיב ההתחמשות של חמאס. חמאס לא יקבל נוכחות קבועה כה מסיבית של צה"ל כ"קץ הלחימה". די בניהול משא ומתן איתו על בסיס תנאי זה כדי לפגוע פוליטית אנושות בממשלה, שגם כך איננה פופולרית.
במידה מסוימת, הנחות היסוד של המלחמה השתנו לחלוטין. החטופים כבר אינם נטל על הממשלה שרוצה להחזיר את ההרתעה (ואת כבודה), אלא מנוף פוליטי. דרך החזרת החטופים נתניהו יכול לכבס את חוסר העמידה במטרה של חיסול חמאס, כשיצרף לכך הבטחה טיפוסית "עוד לא סיימנו איתכם".
הנחה שנייה היתה, שאי אפשר ללכת לבחירות תוך כדי מלחמה. עכשיו, כשהמלחמה נהפכה למלחמת התשה, הבחירות הן הכרח. ראש הממשלה אינו מסוגל להגיד מילה לזכות הרמטכ"ל, הוא רב עם שר הביטחון, מנהל תקציב פוליטי, ומזמין את דוד אמסלם לדיוני הקבינט ונותן גם לו להשתלח ברמטכ"ל. אי אפשר להילחם כאשר יש ראש ממשלה כזה.
רק הנהגה חדשה תוכל לקבל החלטות בלי הגיבנת הנוראה של 7 באוקטובר, ולחדש את המלחמה בחמאס אחרי שכבר ישרור שקט. דווקא תהליך פוליטי עכשיו יספק את ההצדקה להפסקת הלחימה. "הם נכשלו, יבואו אחרים שיתקנו".
את הבחירות יתאפשר לכפות רק בדרך של מחאה ציבורית, שתאפיל אפילו על המחאה נגד ההפיכה המשטרית. מאות אלפים שיישבו על הכבישים ליד בית ראש הממשלה ויסרבו להתפנות עד שנתניהו ילך. רבים כבר משתגעים ורוצים לצאת לרחוב. אבל ככל שזה קשה, הזמן עוד לא הגיע. כל עוד הצבא יוצר את התחושה שאולי אוטוטו חמאס נשבר, אנשים לא ייצאו לרחובות, וגנץ ואיזנקוט לא יעזבו את הממשלה. בצדק.
