יישר כח על העיון והתגובה, לגבי א עניתי, לא להילחם זו לא אופציה, אב"א קרא ואב"א סברא. ציטטתי את דברי הרמב"ן והמלבי"ם וזה נראה לי מספיק. נשאר לחשוב מה עושים? ראשי הצבא לא טובים לך? תקים צבא או תשתחל בקיים. לא לעשות כלום ולצעוק, זה ודאי לא בסדר. לגבי ב, לא יודע על מה כבודו מסתמך על הרב נדל וכו'. ציטטתי רמב"ם ורמזתי שדעתו לא מוסכמת, כלומר יתכן שהמלחמה עצמה לא מוגדרת כמלחמת מצוה (בהנחה שלא יהיה כיבוש תמידי של חלק מעזה, ואז יש סבירות גבוהה שזה לכל הדעות מלחמת מצוה), אבל ודאי שיש כאן חובה של לא תעמוד על דם רעיך וכו'. בכל מקרה לא ראיתי ברמב"ם או במי מהמפרשים, איזה היתר לפי רמת וסוג השיקולים של ראשי הצבא. כל עוד הם המופקדים על זה, הם מחליטים. נהפוך הוא, זכור לי שהרב יהושע בן מאיר מספר שהגרשז"א היה אומר לו שצריך להחמיר בפיקוח נפש עוד יותר מהמפקדים כי המפקדים חילוניים ולא מספיק רגישים לפיקוח נפש - אם כדבריך, הוא אמר אמור להגיד לו, שבגלל זה הוא צריך לפרוש מהצבא, ולא היא - הוא אמר לו להחמיר בכל מיני דברים לפי ההנחיות העקרוניות, גם אם המפקד בשטח לא מתחשב בהן. לגבי ג, יישר כח שעיינת בדברי הרמב"ן, אבל אם קרא את הפסוקים בתורה תראה את התמונה הרחבה. ברור שהתורה מזהירה וזה בגלל שבמחנה יש יותר חשש, אבל היא מודעת שתהיה אפשרות ל"כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור", כלומר התורה מודעת לסכנה ולכן מזהירה, אבל בהחלט לוקחת בחשבון את העובדה שלא כולם יכולים לעמוד בזה.

אין לי מושג אם הציטוטים נכונים והיו ונבראו ואולי אפילו משל לא היו, פחות סומך על הדיוק של המקור, רק אציין שהסבא שלו היה ימני אמיתי ואילו זכינו והיה חי כאן איתנו בוודאות היה אומר שאסור לצאת בלי לכבוש וליישב את עזה. ודאי וודאי שהיה נגד עסקת שבויים יותר מכדי דמיהם. וכמובן היה עומד ואומר תהילים על כך כל יום. בלי קשר נראה שעובר על החסידות הזו תהליך הקצנה דומה לזה שעבר על חסידות בוהוש וחבל