בושה ! מפורסמים חרדים מתבדחים בקריאת התורה

הזוהר והעניין של קריאת שמו"ת זה בשקט, הטור מתיר חקרוא בשקט, וברור שמי שקורא בדיוק מה שקורא הקורא, יכול גם להקשיב וגם לקרוא. לא על זה דובר. ללמוד דברים אחרים, פירושו להתנתק מקריאת התורה. אנחנו לא מדברים על אנשים שלא רוצים לקרוא בתורה. להפריע לחזן ולהגיד "מה אכפת לי, הוא גם ככה יחזור על המילים", זו טענה הזויה בעיניי. בפורים יש מנהג לקרוא פסוקי נחמה שלמים וכאמור זה לא קריאת התורה, אז זה משהו אחר. לשיר "כאלה" זה בדיוק כמו לשיר "מצוה גדולה", לא קואה שום הבדל בין הדברים, מלבד זה ש"כאלה עלול להרעיש ולמנוע שמיעה של עשרה דצייתי. הקהל שמחים - הם גם שמחים כששרים מצוה גדולה, ברור שלא יתירו לי לשיר בקריאת התורה או לאכול ביום כיפור רק בגלל שאני שמח בזה, נכון? (מחילה שתשובתי לא מסודרת לפי הסדר שלך, אני מאמין שעניתי על עיקרי הדברים)

ענין קריאת שמו"ת בשקט, כמבואר בפוסקים, הוא משום שלא יפריע לחברו לשמוע הקריאה, וזה לא שייך בנדון דידן שהקורא עוצר והקהל מנגן ואז הקורא ממשיך מאותה נקודה.

מה זאת אומרת "אנחנו לא מדברים על אנשים שרוצים להתנתק מקריאת התורה"? בפועל, השו"ע הביא דעות הפוסקים שאפשר להתנתק מקריאת התורה כי זו חובת ציבור, ולכן אפשר ללמוד דבר אחר או לקרוא שמו"ת אבל לא להיות צמוד לבעל קורא.

קל וחומר בנדון דידן שדומה לקריאת שמו"ת בלחש יחד עם בעל הקורא, כי בנדון דידן (כאמור) השומעים לא מפספסים מילה אחת מהקריאה. ובעל הקורא עוצר וממתין להם.

אתה מדמה מילתא למילתא בלי שום קשר, וכאשר אני מביא דוגמא הקשורה ישירות לענין - אתה טוען שזה "משהו אחר". קריאת המגילה היא לא משהו אחר, היא כמו הקריאה בתורה ואף יותר ממנה, כי זו חובת היחיד. למה שם זו לא "הפרעה לחזן" בעיניך?

בפורים כתבו הפוסקים טעם למנהג משום שמחה, מדוע השמחה בנדון דידן היא שונה?

כאשר בעל הקורא עוצר וממתין, אין כאן שום הפרעה.

וכאמור, זה לא לשיר "מצווה גדולה" אלא לנגן מילה אחת מתוך הקריאה, בדיוק כמו בפסוקי המגילה (ואתה בעצמך הבאת עוד ראיה מהקריאה בתורה בתעניות).

נשגב מבינתי איך הגעת ל"אכילה ביום כיפור" כאשר המשנ"ב כותב שלכל הדעות בשו"ע מותר לקרוא שמו"ת יחד עם הבעל קורא (רק שצריך להיות בשקט כדי לא להפריע לחברו וזה לא שייך בנד"ד שהחזן ממילא חוזר על זה).

הדיון קצת מיצה את עצמו, בכל זאת אענה ונקווה שנחתור להכרעה: 1. אדם שלומד בשקט כמו רב ששת, מוציא את עצמו מכלל קריאת התורה. נעזוב לרגע את רב ששת (שהיה מהדר אפי' כדי להוכיח שהוא לא חלק), רוב בני האדם לא מעוניינים להתפצל מקריאת התורה, ואם כולם עושים ככה אז גם אין עשרה בקריאה וזה יותר בעייתי. ועוד לא דיברנו על הפוסקים שיש חובה על היחיד להשתתף עם חובת הציבור (ארגרת משה ועוד). 2. מי שקורא שמו"ת ומי שאומר את פסוקי הגאולה והפסוקים בתענית ציבור, אינו מוציא את עצמו מן הכלל. אחרת היו חייבים להיות 10 שלא אומרים אותם. 3. כתוצאה מהנ"ל, ברור שמי שאומר את הפסוקים הנ"ל הוא לא בגדר מדבר משנפתח ס"ת. משא"כ אדם שסתם אומר מילה לא קשורה (אתה מוזמן להסביר לי מה גורמת המילה "כאלה" למי שאומר רק אותה סתם פתאום). ובכלל ההלכה שלא לדבר היא משנפתח ס"ת (יש גרסא של הרמב"ם תפילה יב,ט שיוצא טיפה שונה), ובכל מקרה ברור שזה רק ס"ת ולא מגילה. 4. אתה בטוח שתמיד החזן מחכה לפני או אחרי? (נניח שזה מכבד את הספר, שהקורא צריך לחכות סתם לאנשים באמצע הקריאה, הרי אפילו בזמן הברכות שאחרי הקריאה יש לסגור כדי שהס"ת לא יישאר סתם פתוח). אני בספק אם תמיד בכל מקום שומעים ברור את החזן, וכאן ההבדל בין מגילה לקרא"ת, שבמגילה לא נורא אם אמרו לבד..). 4. האמת, לא הבנתי מה ההבדל בין "מצוה גדולה" ל"כאלה". אלו מילים שאינן קשורות לקריאה, אז אם אתה חושב ששמחה מתירה את זה, אז ניתנה לך גם את זאת.

לא מבין למה הפלפול סטה לכיוון הפסקה או קריאה ביחד עם הבעל קורא.
כותרת האשכול די ממצה את הבעיה -
"בושה ! מפורסמים חרדים מתבדחים בקריאת התורה"
הבעיה היא בצורה בה הם מסלסלים בצורה פרועה כדי לבדח את עצמם ואת חבריהם בסמארטפון
זהו הבזיון הגדול של בית כנסת, של ספר תורה ושל קריאת התורה.
ההבדל בין שמחה להוללות הוא גדול.

לא יודע איך הגעתי לאשכול המוזר הזה, אולי בהשראת הנוסטלגיה שחבשה את ידידינו לךתדע (לרפו"ש). אז באיחור קל חשבתי להתייחס להודעה האחרונה של ספרא, שבהחלט ממחישה מה קורה כשקוראים הרבה בספרים ולא ממש מסוגלים לתרגם את הדברים למציאות. כתב ספרא "אתה טוען שבמגילה אם אמר בע"פ פסוק אחד יצא, אבל אתה שוכח שכאן גם אם לא שמע כלום יצא, כי זו חובת הציבור (ובכל מקרה אין כאן חשש, כנ"ל. כי החזן חוזר וקורא בצורה ברורה)." ודבריו תמוהים מאוד, כי גם אם לפרט אין חובה להקשיב, הרי שבהתקבצות עשרה יש חובה לקרוא, ואם לא יהיו עשרה דצייטי, יהיו הברכות לבטלה. לכן קריאת התורה חמורה ממגילה, שבמגילה לפחות ניתן להשלים מילים בשקט משא"כ בקריאה"ת (ומ"ש "שהחזן חוזר וקורא בצורה ברורה", אני בספק אם אכן כל החזנים חוזרים וקוראים בצורה ברורה, אבל גם אם כן, אין כל היתר לדבר בקריאת התורה וכמו שציינתי מהגמ' והרמב"ם). עוד כתב ספרא: "מה שסוגרים את הס"ת זה כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות בתורה, וגם זה לא שייך הכא." זו כמובן אמירה שמוכיחה שהכותב לא למד גמ' מגילה לב. מבפנים ובוודאי לא הבינה לעומק. שהרי בשביל שתהיה שאלה אם פותח וקורא, בהכרח שהספר סגור לפני הקריאה ובין גברא לגברא, ומכך שהספר סגור מוכח שבברכה האחרונה לכו"ע הספר חייב להיות סגור, בין לדעות שחוששים שיאמרו ברכות כתובות בתורה ובין לדעות שלא חוששים (שכמותם הכריעה הגמ' והרמב"ם והשו"ע, ורק מהתוס' והרמ"א ובשער הכוונות משתמע לכאורה שיש לחשוש לדעות אחרות, אבל עיקר ההלכה שלא חוששים שיאצרו ברכות כתובות בתורה, וכמו שהסבירו שם בגמ', וא"כ דבריו של ספרא, מהבל ימעטו). אלא שאלו שלא חוששים, סוברים שלא סוגרים את הספר בין הברכות לקריאה משום הפסק, משא"כ בברכות שלאחריה. (עד כאן דברים הגיוניים וברורים, שאאל"ט כתובים בפירוש מהר"י בירב על הרמב"ם הל' תפילה יב,ה). וא"כ פשוט בעיניי ש"ענייני שמחה" כמו כאלה, אינם מותרים ואינם רצויים בזמן שספר התורה פתוח, ולפני שנוהגים כך יש להחליט אם לסגור את הס"ת בזמן האקט הזה (ולחשוב אם זה סיבה טובה) או שפשוט עדיף לסגור את הפה. עכ"פ בעיקר רציתי להראות מה קורה כשלומדים הרבה ספרים ומתעלמים מההקשרים של הגיון ומציאות.

תוקן על ידי הדיבוק ב- 18/04/2025 00:22:46