| גרשום כתב: |  | | בשו"ע נפסק שאסור לשמוע כלי זמר בכל השנה משום חורבן הבית. ומסקנת הפוסקים שזה כולל קלטות/ רדיו וכד'. מעניין לדעת כמה מקפידים על כך. |
|
מסקנת הפוסקים היא הפוכה, דהיינו שזה לא כולל קלטות או רדיו. אבל למעשה נהגו להקל כיום גם בכלי שיר ממש, ואחלק את תגובתי לשני נושאים.
כלי שיר ממש
בגמ' גיטין (ו') ובגמ' סוטה (מ"ח) אסרו ניגון ושירה אחר חורבן בית המקדש. אבל רב האי גאון בתשובה (תשובות הגאונים סימן ס') כתב שנהגו ישראל לשורר שירות ותשבחות, וכל האיסור אינו אלא בשירי חולין:
"מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם וכל שכן בית חתן וכלה שמשמחין בקולות של שמחה ואומרים דברי שירות ותושבחות לפני הקדוש ברוך הוא וזוכרין אותותיו וחסדיו עם ישראל מקדם וקיווי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובים ובשורות נחמות שבישרו הנביאים את ישראל ופיוטין הרבה על אילו הדברים וכיוצא בהן בקול נגינות ובבתי חתנים וכלות שמחות וזכר חופות וברכות להצליחם ולהכשירם ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה. אבל זמרא דאסר מר עוקבא דברים שאינן כסדר הזה אלא נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו ולקלס גבור בגבורתו וכיוצא בזאת כגון של ישמעאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל לא מיבעיא במנא דאסיר אלא אפילו בפומא בלחוד אסיר... ודאמרינן רב הונא אסר ומארא רב חסדא זלזיל ביה לא על שירות של ישראל אמרו אלא על דברי הגוים".
וכן הרא"ש ציטט דבריו, "אבל דברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה אין אדם מישראל נמנע [מ]זאת, ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתנים ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת".
וכן הרי"ף הביא דבריו, וכן הראבי"ה (סי' צ"ה) "ובסוף סוטה אמרינן זמרא בביתא חורבנא בסיפא, והני מילי זמר של לעג, אבל זמירות המיוסדות מתיבת כנסת ישראל וקודשא בריך הוא וענין גלות שרי, וכן פסק הגאון".
וכן המאירי (גיטין דף ז') כתב "כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות ושלא לכוון בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה אלא דרך קלות ראש... בין בכלי בין בשירה על פה... כל שיש בו שבח ותהילה לה', כגון מיני פיוטים ומזמורים מותר אף בבית חתנים ומשתאות... כל שאין בו צד פריצות מותר".
וגם הרמב"ם שמאריך בתשובה לאסור, ובכל זאת בסוף דבריו מביא את הקולא של הגאונים "ומה שאמרו הגאונים ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות ז"ל, אבל חס ושלום להזכיר שירי [החולין] בהם, לא נשמעה זאת בישראל לא מן גאון ולא מן הדיוט".
וכן מרן הבית יוסף מביא את דברי הגאונים "ומ"ש רבינו שמותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה כן כתב הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין בשם גאון וכ"כ ה"ה בשם גאון ג"כ וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך", ומיד מצטט את דברי הגמ' הנ"ל "אודנא דשמעא זמרא תיעקר" ולא רואה סתירה בזה.
וכן בשו"ת זקני יהודה להרב יהודה אריה ממודינה (נדפס בשנת שס"ה, תשובה ו') כתב לגבי שירה בבית הכנסת "מדברי הרמב"ם אין ראיה שאוסר בזה, וכן מרש"י ותוס', דזה שאוסרים הוא רק בפה בבית המשתה או להתענג כבני מלכים, אבל כאן לשמוח עצמו בתורה או במצוות ואין צריך לומר לדבר מצוה, אליבא דכולי עלמא מותר... ולא עלה [על] דעת שום בי"ד או חכם לאסור מלשבח לה' יתברך... וזה ודאי שרי".
וכן כתב שם ר' ברוך ב"ר שמואל מרבני ויניציאה, "ומי שמוחה ביד מי שמנגן ומשורר בבית הכנסת ובחופת חתנים וברית מילה, לא ראה מאורות מעולם".
ומביא שם את הרמ"ע מפאנו שלא רק התיר אלא גם שיבח את הנגינה, "כבד את ה' מהונך במה שחננך, והם הקולות הערבים הבאים במשקל ושיעור כפי דרכי המוסיקה, ומשבח אני לעשותם".
וכן ר' יהודה מפאנו, מגדולי חכמי איטליה בשנת ש"צ, כתב שם "מאן דלא ידע בטיב השיר לא ידע מה ידון ביה מטיבו ערבותו ותועלתו... ומדעות כל הפוסקים כולם, כי המוסיקה טובה בעיני אלהים ואדם, וליכא מאן דפליג דבמזמורים שירים ופיוטים להלל לאלהינו בבית הכנסת ובכל שמחה של מצוה מותרת, אף כי ישובחו המתעסקים בה".
(רק כאשר מאוחר יותר קפצו הרפורמים על ההיתר הזה והנהיגו שנכרי ינגן בעוגב בבית הכנסת בשבת, יצאו רבני אשכנז וביניהם החת"ס מכמה טעמים וביניהם חוקות הגויים ואיסור נגינה בזה"ז ואמירה לנכרי שבות, ושם מדברי החת"ס משמע שמותר לאדם לשיר ולנגן בביתו כל עוד אין בזה הוללות, "אבל בביתו של כל אדם לית לן בה ושפיר אמר דוד המלך ע"ה הללו ה' במינים ועוגב, ודוחק").
וכן פסק השו"ע (בסי' תק"ס), להתיר שירות ותשבחות אפילו על היין: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין". והרמ"א הוסיף על זה "וכן לצורך מצווה... הכל שרי", ובמשנה ברורה שם לאחר שליקט את דברי האחרונים המחמירים בזה, סיים בדברי הרמ"א שלצורך מצוה הכל שרי, "בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא בה ניבול פה", והאחרונים ביארו שכיום כולם עצבים ודוויים בגלל הצרות של עקבתא דמשיחא, וכתב מהרש"ג (ח"ב סי' קנ"ה) שיש מצווה לפקח עצבונו.
ופשיטא שגם השו"ע מודה לזה, וכן הביא בחיבורו בית יוסף, וכן פסק בעצמו באו"ח סי' של"ח (סעיף ב) שמותר להביא גוי לנגן בשמחת חתן וכלה בשבת. ומוכרח לומר שהשו"ע הסכים להסתייגויות אלה, דאם לא כן תהיה סתירה בשו"ע, שהרי אפילו להביא גוי לנגן בשבת מותר, קל וחומר בן בנו של קל וחומר בימי החול.
ומה שלא ציין הרמ"א שכן נוהגים, י"ל שלא נצרך לכתוב זאת, היות וכבר אלף שנה מימות הגאונים נהגו לשיר ולזמר בכל כלל ישראל ואין פוצה פה ומצפצף, וגם השו"ע עצמו הקל בזה בסוף דבריו (בשירות ותשבחות). ולא נצרכא אלא לשירי הגויים ושירי חולין שבדרך כלל אסורים בלאו הכי משום שירי עגבים.
ויש ראשונים שביארו שכל האיסור אינו אלא במשתה היין אבל לא בעת הסעודה וכדומה, וכן בהגהות רמ"א על המרדכי הביא "מצאתי בתוס′, במשתה בלא אכילה הוא דאסור, דזהו דרך העכו"ם, אבל במשתה של אכילה מותר", וכן הטור הביא את כל הקולות בענין: דעת רש"י ותוס' שרק בבית המשתה אסור, דעת התוס' שרק מי שרגיל בכך (דהיינו כשקם בבוקר וכשהולך לישון בערב יש לו תזמורת של עשרה כלים שמנעימים לו, דבר שלא מצוי היום אפילו אצל מלכים, וגם המושג 'מלכים' כמעט לא קיים), ודעת רב האי גאון ששירות ותשבחות מותר בכל אופן.
וכן פסק הרמ"א: "ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה".
וכאשר יש לפנינו מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, והוא נשען על ראשונים ששיטתם לאסור שירה רק במשתה אלכוהול ללא אכילה (מה שמצוי בזמננו בפאבים שרגל אדם חרדי לא דורכת שם) שזה מביא לידי פריצות והוללות, ונשען על גאונים ששיטתם לאסור רק שירי חולין ולא שירות ותשבחות לקב"ה וכך נפסק להלכה בשו"ע וברמ"א (בשו"ע להתיר שירות ותשבחות וברמ"א להתיר כשאין זה על היין), א"כ יש יסוד גדול למנהג לסמוך עליו. ומה שהרמ"א אסר ברגיל לשמוע שירים בוקר וערב - פירושו ברגיל לשמוע כלי שיר ממש בשכבו ובקומו, וזה לא מצוי כיום, כנ"ל.
ובפרט שהמנהג בזה אינו חדש אלא גם לפני אלף שנה מוזכר בדברי הגאונים כמנהג פשוט לשיר ולזמר בבתי משתאות שירות ותשבחות לה', ו"ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה". והרבה ראשונים הביאו דבריהם, ומכללם הרי"ף, הרא"ש (פרק ה, סימן א), הר"ן, הריטב"א, ספר האשכול (ח"א עמ' כ"ג), הרא"ה והמאירי. וכנ"ל.
וכאשר פשט המנהג, ויש לו יסוד בגאונים ובראשונים ובאחרונים, בוודאי שאי אפשר לבטלו או לצאת נגדו, ואפילו אליהו הנביא לא יוכל לעשות זאת (יבמות ק"ב). ובירושלמי שם הוסיפו לומר במפורש שהמנהג מבטל את ההלכה, ובשו"ת באר שבע (סימן כ"ב) העמיד זאת באיסור דרבנן כבנדון דידן, "ושמא י"ל דדוקא כשהמנהג הוא בדבר האסור רק מדרבנן, כחליצת הסנדל דמדאורייתא שרי בין במנעל בין בסנדל, בכה"ג דוקא אין שומעין לאליהו, ובכה"ג הוא דאמרינן בירושלמי המנהג מבטל הלכה, לא שיהא בדבר עקירת דבר מן התורה אלא דבר שהוא מדרבנן".
וכן כתב הגאון רבי אליעזר וולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט''ו סי' ל"ג), שבמקרה זה כל בני ישראל יוצאים ביד רמ"א.
וציטט שם מדברי מהר"י חגיז בשו"ת הלכות קטנות (א, ט): "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו: אם הלכה רופפת בידך – פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה".
וכן בקובץ בית אהרן וישראל ס"ד כתב הרב טוביה פריינד ששאל את הגרי"ש אלישיב ואמר לו שדעתו נוטה להקל בזמן הזה ע"פ דברי הרמ"א, שדוקא מי שרגיל בזה כגון המלכים שהיו קמים ושוכבים בכלי שיר, יש לאסור, אבל מי שאינו רגיל בזה - מותר, וכן ע"פ שיטת הגאונים שמותר בשירי שבח לקב"ה.
ורוב השירים הנהוגים אצל אנ"ש ליטאים חסידים וספרדים (אפילו שירים של זמרים מודרניים) הם שירים המעוררים לאהבת ה', ובפרט כל הפיוטים הנהוגים אצל עדות המזרח והמערב, השירה האנדלוסית ושירת הבקשות, הם שירות ותשבחות, וממילא גם אם אדם שומע להנאתו שיר מסויים, הרי בעל כרחו נכנסים בו המילים ומעוררים בו אהבה לקב"ה והתעוררות למה שנאמר בשיר, שלא לדבר על "קצידה" שיש בשירת הבקשות של יהודי מרוקו (בסוף כל פרשה) שהיא סיפור חרוזים במלאכת אמן כל הפרשה על מפרשיה שנכתבו ע"י רבי דוד אלקיים זיע"א, וכיו"ב.
וגם קצידות אחרות כגון הקצידה 'יפה ותמה' לרבי שלמה אבוטבול שהתפרסמה מאוד לאחרונה בקרב כל החוגים והעדות ("הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל"), מילותיה סובבות על התורה הקדושה ומביאות את השומע לחשק התורה.
הבעייתיות ההלכתית היא בעיקר ב"ערבי זמר" של זמרים שונים שאינם שרים שירות ותשבחות לקב"ה וגם מצוי בהם הוללות (בשונה מערבי פיוט שכל הפיוטים הם שירות ותשבחות).
וגם בזה למעשה יש להעלים עין, כי האלטרנטיבה היא שהולכים לזמרים חילוניים עם כל המשתמע.
שמיעת שירים מרדיו או נגן MP3 / גם בימי הספירה
למעשה האיסור על שמיעת כלי שיר הוא כל השנה, אלא שנוהגים כיום להקל בזה כל השנה, ויש על כך ביאורים וטעמים שונים, ובימי הספירה ובימי בין המיצרים נוהגים להחמיר.
ומקור המנהג לא לשמוע מוזיקה בימי הספירה ובימי בין המיצרים הוא במגן אברהם, באו"ח סי' תצ"ג, שכתב "לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור".
יש לשים לב שהמג"א מדבר על ריקודים ומחולות, בלשון רבים, ולא על אדם הרוקד בביתו לעצמו, ודעת לנבון נקל שריקודים ומחולות המוניים הם ביטוי עצום של שמחה.
אחריו בא ערוך השולחן שם, וכתב "כל שכן שאסור לזמר בכלי זמר". הסיבה - כלי זמר מביאים לידי ריקודים ומחולות.
אחריו באו פוסקי זמננו, ואסרו גם מוזיקה מוקלטת מרדיו או דיסק, ואחריהם באו עוד ואסרו גם שמיעת שירים באוזניות. כל זה השתלשל מ"ריקודים ומחולות".
דעת לנבון נקל שיש לחלק בין הופעה חיה של נגנים וכלי שיר המביאה לידי שמחה עצומה, לבין שמיעת שירים מרדיו או נגן mp3, שהפכה אצלנו לשגרה שאף אחד אינו מתייחס אליה במיוחד. וכדלהלן (בדברים הבאים מעורב ימי ספירת העומר עם ימי בין המיצרים שהם יותר חמורים בכמה עניינים, אבל המנהג להחמיר בשמיעת שירים שווה בשניהם כאמור לעיל).
הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו חזון עובדיה יו"ט, כתב: "נכון להחמיר שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר". וידוע שלשון זה הוא "מותר מעיקר הדין" ורק נכון להחמיר. וכן בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן לד, לגבי שמיעת מוזיקה במשך כל ימות השנה) כתב לחלק בין כלי שיר ממש לבין מנגינות מרדיו או טייפ במשך ימות השנה, כיון שכלים אלה לא היו בזמן חז"ל ולא גזרו עליהם. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (סב, ב).
וכן בספר "שיעורי הראש"ל" (ח"א עמ' ל"ד ד"ה בענין) להגר"ע יוסף כתב "בענין מכשירי הטייפ והרדיו שבהם שומעים שירים, מותר הדבר, כיוון שאין רואים את כלי הזמר, כי כידוע עיקר השמחה היא במראה העיניים, כשרואה את הלהקה ושומע התזמורת, אז שמחתו שלמה ואסור, אבל בטייפ וכיו"ב מותר, כן כתבו הפוסקים האחרונים".
וכן הגאון הרב אליהו שלזינגר, רבה של גילה, כתב בספרו "אלה הם מועדי" (ספירת העומר עמ' תד) שכל החומרא של השו"ע לא לשמוע כלי זמר הוא בתזמורת ממש, ולא מה ששומעים מתוך קלטות. והוסיף לחלק שם בין שירים שקטים לבין שירים רועשים שמביאים לידי מחולות וריקודים, שזהו עיקר המנהג לאסור. וכך כתב בספרו שו"ת שואלין ודורשין (חלק ד' סימן ל"ז):
"כל אדם יש לו בביתו מכשירי הקלטה וקלטות לרוב, ואין הדברים משמחים כל כך כמו בשנים שעברו, שלא היו רגילים בכל אלו. וגם לרבים זה נחשב להם כרפואת הנפש לשמוע זמירות ופסוקים עם כלי זמר, והדבר מציל אותם מדיכאון מחשבות רעות וזרות. ומקיימים מאמר קדושים "מצוה גדולה להיות בשמחה" גם בימי הספירה, שעכ"פ איננו מראים את השמחה בחוץ, אבל בפנימיות יש להיות שמח כי העצבות מביאה את האדם לידי חטאים ומרעין בישין". ומתוך כך קבע: "על כן הדבר פשוט דיש להתיר לשמוע נגינה שקטה גם עם ליווי של כלי זמר בימי הספירה. וכן שמעתי בשם רבנים גדולים וחשובים שליט"א".
וכתב שם שכן דעת הגאון רבי ישראל פסח פיינהנדלר (הביא שם מכתב ממנו), וכן דעת הגרח"פ שיינברג והגר"א נבצאל.
וכן דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "הליכות שלמה" (ספירת העומר עמ' שס"ה), לחלק בין שירים רועשים שמביאים לידי ריקודים שזה המנהג לאסור, לבין שירים שקטים שזה מותר.
וכן בשו"ת ווי העמודים (חלק ב' סימן י"ז) להרב אבישי טהרני, כתב "לפי שבזמנם כלי שיר היה דבר נדיר וכאשר היו שומעים אותו מיד היו שמחים בו והיה להם עונג גדול ויו"ט ממש כי לא היה מצוי לנגן בכלי שיר, מה שאין כן כיום שבכל מקום נשמעים שירים, וכל אדם יש לו מקלט רדיו שבו נשמעים שירים, אין בני אדם מתפעלים משירה מוקלטת, אלא רק מכלי שיר ממש, לכן נראה שיש להתיר" (בכל השנה לשמוע שירים, למרות האיסור בשו"ע לשמוע שירים כל השנה).
ומכאן בא להתיר בימי בין המיצרים שירים המלווים בכלי נגינה, כאשר אינם מביאים לידי ריקודים ומחולות, כגון שירי רגש או שירת הבקשות, ופיוטים שהמקצב שלהם אינו מביא לידי ריקוד.
ובהמשך כתב: "דאנן נקטינן שיש חילוק בין שמחה ע"י כלי שיר ממש, לבין שמחה ע"י הקלטות של ניגוני כלי שיר, כי ההקלטות אינם גורמים שמחה כמו כלי שיר ממש, כי בראותם הכלי שיר, יתעוררו לשמחה. ובפרט בזמננו ששמיעת מוזיקה נמצאת בכל מקום, ואפילו מכשיר הטלפון מצלצל ע"י מנגינה עריבה, וכן בשמיעת הרדיו בכל מקום, יש שירים וניגונים, באופן שאין מי שמתפעל משירה סתם, אלא רק משירה שיש בה הרקדה... ואם הם שירים רגועים אין זה מביא לידי שמחה אלא לידי אוירה טובה".
והגאון רבי שלמה דיכובסקי, חבר בית הדין הרבני העליון, הביא מהגר"מ פיינשטיין (מפי נכדו הרב שבתי רפפורט ששמע ממנו) שמותר לשמוע מוזיקת רקע בימי בין המיצרים, כמו מוזיקה שאדם שומע תוך כדי שעוסק במלאכתו, לומד או נוהג. והסביר הגר"ש דיכובסקי הטעם, כיון שאין מוזיקה זו מביאה לידי ריקודים ומחולות (מעין הטעם של הגרש"ז אויערבאך) וכדלהלן.
ולהלן תמצית דבריו:
א. בשו"ע אין רמז לאסור מוזיקה דוקא בימים אלה, אלא אסר כל השנה ובימינו התירו זאת.
ב. המג"א אסר ריקודין ומחולות (מי"ז בתמוז ואילך) ולא דיבר על מוזיקה כלל.
ג. הראיה לאסור שהביא במנחת יצחק (א, קיא) היא מהפמ"ג שכתב שמותר לישראל להתפרנס מכלי זמר, ומהר"ם שיק (יו"ד שס"ח) שדן באבל האם מותר לשמוע מוזיקה. וע"ז כתב הגר"ש דיכובסקי שאין ראיה מהפמ"ג לאסור, כי לא ציין שיש כאן דין מחודש, וכל כוונתו שאמנם המנהג לאסור ריקודים ומחולות, אבל המנגן לצורך ריקודים ומחולות לפרנסתו, מותר. ומנין לאסור מוזיקה שלא נועדה לריקודים, כמו אחד הנכנס לרכבו ומדליק מוזיקה כדי להנעים את זמנו? גם תשובת מהר"ם שיק מדברת על אבילות יחיד שהיא יותר חמורה מאבילות של רבים.
לכן הסיק הגר"ש דיכובסקי שאדם שעבורו מוזיקה היא צורך חיוני למנוחת הנפש (הרמב"ם בשמונה פרקים: "מי שהתעורר במרה שחורה, יסירנה בשמיעת הניגונים") אין לזה שום קשר לריקודים ומחולות שנאסרו בימי בין המיצרים לפי המג"א, והיא מותרת.
גם הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, חבר בית הדין הרבני העליון, בשו"ת "בנין אריאל" חלק אורח חיים עמ' 61, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:
"לצורך מנוחת הנפש מותר תמיד לשמוע מוזיקה. יש אנשים ששמיעת מוזיקה עבורם היא דבר חיוני לצורך מנוחת הנפש, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק חמישי) כו' מוזיקה זו שהיא חיונית לנפש אין לה כל קשר לריקודים ומחולות שנאסרו בימי בין המצרים, לפי המגן אברהם, והיא אינה אסורה בימים אלו".
וכן הרב דב אהרון בריזמן בשו"ת שלמי חובה, חלק אורח חיים סימן עח, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:
"נראה לעניות דעתי, כשם שידוע שלקשיים כלכליים יש השלכות על שלום בית ושלום החברה, כך ידוע כיום בעוסקים בתורת הנפש כי לשמיעת מוזיקה יש השלכה חיובית על מידת הרוגע של האדם ונוחיותו לבריות באופן תת-מודע, כך שדווקא בימים אלו של ספירת העומר וימי בין המצרים שיש להרבות אהבה ואחווה וריעות, איסור שמיעת מוזיקה אפילו מ'כלי שני' כדיסק או רדיו וכדומה עלול להביא באופן תת-מודע לתוצאה ההפוכה, ברמות מסוימות... המוזיקה, שנפוצה וזמינה כל כך בימינו לכל דורש ומבקש, שלא כמו בזמנים עברו, כבר לא מרגשת את האדם ומשמחת אותו כפעם, והחוש יעיד על כך".
וכן הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל, חבר בית הדין הרבני העליון, בשו"ת שהוציא לאור הרב משה צוריאל, התיר שמיעת מוזיקה מרדיו או דיסק וכיו"ב:
שאלה - "האם מותר לשמוע מוזיקה ובפרט בספירת העומר?" תשובה - "מותר לשמוע מוזיקה מקלטת או מרדיו. דאינו כלי הניגון ממש. וכן מותר לשמוע שירי קודש. ובספירת העומר אין לחשוש כלל לשום דבר".
וכן הגאון רבי יהושע אהרנברג זצ"ל, בשו"ת דבר יהושע חלק ג' סימן ס"ג, כתב להתיר שמיעת מוזיקה להנאה:
"אומרים שגם בימי הספירה אין לשמוע כלי זמר, אבל יתכן שנשתררב מה שאסור לעמוד במקום מזמוטי חתן וכלה וכמ"ש לעיל דגם כלי זמר שמעודדין שמחה בכלל, אבל זמירות שאינם לשמחה אלא להנאה או לכבוד כנ"ל לא ידענא שום מקור לאיסור, ועיין במגן אברהם סימן תצג שנהגו לאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות בימי ספירת העומר, ואילו משמיעת כלי זמר לא הזכיר כלום".
וכן העיד הרב אבישי טהרני בשו"ת הנ"ל: "זכורני כי מהר"ר רבי בן ציון אבא שאול ז"ל ראש ישיבת פורת יוסף תכב"ץ, אמר בישיבה כי מי שהוא שומע בכל השנה שירים וסומך על דעת המקילים לשמוע בכל ימות השנה, אף בבין המיצרים יכול לשמוע, ואין שום הבדל בזה".
לסיכום, נראה שהמג"א דיבר על ריקודים ומחולות המוניים, והבאים אחריו דיברו על כלי זמר כמו בהופעות חיות שההמון מתקבץ ושומע כלי זמר, וזה מביא לידי ריקודים כמו שמצוי. ולא מתאים הדבר לאווירת האבלות של הימים הללו.
אבל טעות נפוצה היא שהמנהג לאסור ריקודים ומחולות נהפך ל"מיעוט תענוג", ואם אדם שומע באוזניות שלו, רוצים לאסור לו משום שנהנה מהשיר... ואין זו כוונת המג"א, להמציא "איסור הנאה" חדש, נוסף על מה שאנו רגילים להקל כל השנה לשמוע מוזיקה.
