טיפול בכעס

שיעורים בספר ה חפש Entire Site TheRebbe.org התחבר הרבי מליובאוויטש חכמתו של הרבי מליובאוויטש חייו ופועלו של הרבי מליובאוויטש מולטימדיה מעשה טוב לכבוד יום הולדתו ה-120 של הרבי מלובביץ' Life & Times Wisdom & Teachings Multimedia Impact כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה הרבי מליובאוויטש חכמתו של הרבי מליובאוויטש מכתבים עצותיו של הרבי: כיצד מתמודדים עם כעס? רבי אליעזר אומר: ... אל תהי נוח לכעוס. (פרקי אבות ב, יב). מידת הכעס היא אחת המידות המגונות ביותר ביהדות. נאמר עליה כי "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה1", שבשל הכעס אדם יורד מגדולתו, ואם הוא חכם חכמתו מסתלקת ממנו2. לא קשה להבין מדוע. כאשר אנו כועסים, אנו נוטים לפעול מתוך רגשות ולא בהגיון. דברים שנאמרו או מעשים שנעשו מתוך כעס כמעט תמיד יהיו הרסניים ויגרמו לנו להתחרט אחר-כך. יש כאלו שנולדו עם מזג רגוע יותר. עבורם, ההתמודדות עם מידת הכעס היא דבר פשוט למדי; אין דברים רבים שמכעיסים אותם. אחרים נולדו עם מה שנקרא "פתיל קצר", הם נוטים לכעוס ולהתעצבן על כל דבר קטן. ההתמודדות עם מידת הכעס היא אתגר אמיתי, אבל התוצאות משתלמות לכל הדיעות. אדם שכועס בטבעו יופתע לגלות עד כמה חייו ומערכות היחסים שלו בבית, בעבודה ובקהילה ישתפרו משמעותית אם הוא ילמד לשלוט – או לפחות להפחית – את רמת הכעס שלו. עצות שונות ניתנו על ידי גדולי תורה במשך השנים כיצד להתמודד עם הכעס. עם זאת, במכתביו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל אנו מוצאים כמה עצות שבעוד הן נראות קשות מאוד ליישום, הן נוגעות בעצם הדברים; בשורש מידת הכעס. מהיכן הוא נובע? טיפול שורש לא ידכא רק את התסמינים, אלא ימצא את מקור הבעיה וישרש אותה. לפניכם כמה עצות מתוך מכתביו של הרבי, מעובדות בעיבוד חופשי. אני כועס עליו/ה כי פגעו בי. אבל האם זו סיבה טובה? אף אחד לא כועס ללא סיבה. מה גורם לאנשים לכעוס? מעשים או דיבורים של אנשים אחרים. "היא אמרה לי ש..." "הוא עשה כך וכך" מובילים ל"איך היא העזה לומר את זה?" "הוא לא ידע שהוא פגע בי?" וכדומה. אבל ישנה התבוננות אחת שיכולה לגרום לכעס להתפוגג ברגע. "בשאלתו.. תיקון להטעמפער שלו, כנראה הכוונה למדת הכעס, "דבר נכון הוא שילמד בעיון הדרוש את אגרת הקדש לרבנו הזקן סימן כ"ה עד שידע הענינים היטב. כאשר הוא ירגיש שמתחיל להתרגש ולכעוס, יעבור על תוכן הענינים במחשבתו3." בספר התניא אליו מציין הרבי, מופיע פרק שלם העוסק במידת הכעס. הוא נפתח בשאלה נסתרת: מדוע על האדם הכועס נאמר שהוא דומה לעובד עבודה זרה? אמנם הכעס היא מידה גרועה, אך מכאן ועד להשוות אותה לכפירה בבורא העולם, הדרך ארוכה לכאורה? אלו הם דבריו של רבי שניאור זלמן מליאדי (בתוספת הסברים בסוגריים מרובעות): "הטעם מובן ליודעי בינה: לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה. כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל! [שכן מה שאירע לו לא נגרם על ידי האדם שפגע בו, אלא על ידי בורא העולם] "ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו [ואותו אדם הפוגע לא ייפטר מן העונש בתואנה כי 'בורא העולם רצה שייגרם לו נזק', שכן הוא פגע בו בבחירתו האישית] "אף על פי כן, על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום [כך שלמרות שאותו אדם היה שליח לדבר רע וגם ייענש על כך, הפגיעה נבעה אך ורק ברצון הבורא]". מישהו מסתכל בספר התניא אנו יכולים למצוא עצה דומה נוספת: לזכור מי מסתכל עלינו כשאנו כועסים. כך כתב הרבי לתלמיד בשנת תשי"ז (1957): "במענה על מכתבו... בו כותב אשר לפעמים סובל הוא ממדת הכעס. "הנה יחזור בעל פה בתניא ריש פרק מ"א, מתחלת הפרק עד עמוד קי"ב שורה שני' תיבת לפני המלך, "כן יבקש את המדריך שלו שיבאר לו כללות התוכן של אגרת הקדש סימן כ"ה. "וכשירגיש שהוא מתחיל לכעוס, יחזור בעל פה את תחילת פרק מ"א ויחשוב על תוכן האגרת, וכאשר הוא יתרגל לעשות זאת, מצבו ילך וישתפר4." בפרק מ"א, אדמו"ר הזקן מסביר כיצד האדם צריך לזכור שבכל רגע בורא העולם ניצב ומשגיח עליו. "והנה ה' ניצב עליו; ומלא כל הארץ כבודו. ומביט עליו, ובוחן כליות ולב [כדי לראות] אם עובדו כראוי." עצה נוספת: לחכות! שתי העצות הראשונות נועדו כדי לסייע לנו לעקור את מידת הכעס מליבנו. אך כמובן שזהו תהליך שיכול להימשך זמן רב. "במה שכתב אודות מדת הכעס והגאוה, - כמו בכל הענינים, דרך התיקון בזה הוא צעד אחר צעד. "והצעד הראשון הוא: להמתין ולא להביע את הכעס או הגאוה בדבור, שעל ידי זה התחושות לא צוברות תאוצה, כפי שרואים במוחש5..." וגם את אותו שואל מפנה הרבי ללימוד פרק מ"א בתניא. ועצה מעשית במיוחד: אם נדע מה התוצאות... לסיום, הנה עצה די מעשית וגם קלה ליישום: אם נדע כי לכעס שלנו יש תוצאות, אנחנו נחשוב וגם נתנהג אחרת. מתוך מכתב לתלמידה צעירה: "תקיימי את המצווה המופיעה בשולחן ערוך, שכאשר פוגעים בכבוד מישהו, אפילו אם הדבר נעשה מתוך כעס, יש להתנצל בפניו ולבקש מחילה גמורה. "קשה לאדם בטבעו להתנצל, ובכל זאת תתגברי על הקושי ותעשי זאת. "כך, בכל פעם שתעמדי לכעוס תזכרי שלאחר-מכן יהיה עלייך להתגבר ולבקש סליחה... הדבר יעזור לך להחליש את מידת הכעס6." הערות שוליים 1. רמב"ם הלכות דיעות ב, ג בשם "חכמים הראשונים", ולכאורה מקורו במסכת שבת קה. 2. פסחים, סו. 3. אגרות קודש, איגרת ד'תתקפה. 4. איגרת ה'תקפח. 5. איגרת ה'רלט. 6. איגרת ו'עתר. מתוך סידרת הספרים "מורה לדור נבוך", בהוצאת "כפר חב"ד". ניתן להשיג בטלפון: 03-960-6018 או בפניה לדואר אלקטרוני כל הזכויות שמורות. אם נהנית ממאמר זה, אנו ממליצים לך להפיץ אותו הלאה, בכפוף לתנאים המפורטים במדיניות זכויות היוצרים של Chabad.org. עוד במדור זה עצותיו של הרבי: מה עושים נגד חלומות רעים? עצתו של הרבי: היחס לילדים מיוחדים עצתו של הרבי: מה עושים כשמריבה פורצת בבית הכנסת עצת הרבי: סגולה לסובלים מסכיזופרניה מה רע בקומוניזם הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך רוצים להפסיק לכעוס ולהתאכזב? צפו בסרטון הזה לצפיה (4:36) 6 תגובות "את סתם שונאת אותי!" ילדים ממהרים לאיים בנשק "את/ה שונא/ת אותי"; כאן תלמדו כיצד לנטרל אותו כועס? אל תעניש תן להורה האחר לעשות זאת ללא רגשות סוערים 2 תגובות כעס הוא הורס כל חלקה טובה של החיים. איך מתמודדים איתו? 3 תגובות כתוב תגובה סדר לפי: החדש ביותר הישן ביותר 11 תגובות ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום ג גיל מרכז 13. מאי 2016 יראה מלכעוס על השם כגורם שעוזר למנוע את מידת הכעס: הלוואי שנזכה לכזאת הכרה שלמה שכל רע וגורם לכעס שבא לאדם מאדם אחר הוא מהשם, ולכעוס על האדם האחר שווה ערך לכעס על השם ועל הצדק האלוקי שבא לידי ביטוי בפעולה כזאת. העצה הזאת קלה לי להבנה בייחוד ברגעים שלא נמצא במבחן של אדם כלשהוא שפוגע בי או מכעיס אותי. אני יכול בדיעבד לחזור לתובנה של רצון השם שבא לידי ביטוי בכל פגיעה שהיא אבל באותו רגע זה מרגיש אחרת. ההכרה הזאת חשובה אבל לפעמים לא מספיקה. בטח לא כשנמצא במערבולת של כאב ופגיעות מהעבר יכולות להצטבר ואז רק מתפלל שיהיו לי מספיק כוחות להיכנס לתוך עצמי ולקלוט את השפעת היצר הרע שמכווין בכך שהאדם שמכעיס או פוגע במכוון או לא במכוון הוא רק חלקיק קטן מהר של אשליה שבא לבחון את מידת הכעס. יש רגעים שהתובנות נשכחות ומפנות מקום לכאב ולחוסר הכרה של הכעס והתוקפנות. אולי הנסיון הוא החזרת התובנות האלה במהירות יותר גבוהה כשיש מבחן ע"י אדם כלשהוא. השב א אנונימי 25. אפריל 2016 בָּז-לְרֵעֵהוּ חֲסַר-לֵב;וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ.משלי השב א אנונימי ירושלים 31. מאי 2015 הכול ברור ובהיר אבל מה שלא ברור לי מהם הגבולות האם צריך לשתוק למי שמבזה אותך מלבין פניך ברבים הבריות יתפסו אותך כמודה ב"אשמה" או חסר בטחון כאדם חלש מה שיפגע בערכך ובכבודך. נראה לי שכן צריך להגיב ולהשיב "מלחמה" על כבודך ולהסביר איך עושים זאת בלי כעס אבל באופן שיבהיר למבזה שלא כדאי לו להמשיך ו"לדרוך" עליך אודה להרחבה באשר לגבולות השב יאיר חרוץ פתח תקווה 22. ינואר 2021 בתגובה לאנונימי : אכן. אך דיאנטיקה פותרת את הבעיה לחלוטין והאדם יפסיק לכעוס אם ישתמש בה למחוק את מטעניו הרגשיים. השב א אנונימי ישראל 12. אוקטובר 2014 אכן -כאן עומדת למבחן שאלה אמונית-מצד אחד : הכל מאיתו יתברך. מצד שני המביא את חברו לפגיעה פיזית או נפשית יקבל את עונשו. מגלגלים זכות בידי זכאי וחובה בידי חייב. מי שגורם רעה לזולתו נענש, גם כן. אל דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון. השב יאיר חרעוץ פתח תקווה 22. ינואר 2021 בתגובה לאנונימי: על פי תורתיכם תמיד גרמתי רעה לזולת!!! השב א אנונימי 24. מאי 2013 ל "מותר לחלוק" במאמר לעיל לא מוזכר גהינום כלל, ואם כתוב שיזכור שבורא עולם משגיח ומסתכל, לענ"ד הדבר הזה אמור להביאו לידי בושה יותר מאשר פחד מגהינום. להבדיל כמו שמתביישים לכעוס ליד אדם גדול וק"ו מלכו של עולם. אנחנו רגילים להסתכל על גהינום כדבר שלילי אבל זו רחמנות גדולה מאת ה' לאפשר לאדם להתנקות מלכלוך העברות כדי שיוכל לקבל שכר המצוות שעשה בגן עדן. חוץ מזה אני חושב שתסכים איתי שמי שכועס כבר נמצא בגהינום באותו רגע... השב א אנונימי 23. מאי 2013 ב"ה! תודה לה' שיש לנו רבי כזה! ישר כוח! השב א אנונימית 23. מאי 2013 פחד? מה פתאום! מהבנתי את הכתוב לא ראיתי בשום מקום שמצויין שכדי להתמודד עם מידת הכעס יש להיות מודרך ע"י פחד. יראה ופחד אינם הינו הך. פחד הוא תחושה אינסטיקטיבית, בעוד שיראה נתונה כולה לבחירה: אתה יכול לבחור להתירא ממשהו או ממישהו, ואתה יכול לבחור גם שלא, הכל תלוי בך, בהתבוננות שלך, במודעות שלך, בהבנה שלך, וברצון שלך: "..... וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ;" (משלי א' כ"ט). בברכה השב א אנונימי ירושלים 22. מאי 2013 מותר לחלוק? דרכי התנהגותי, כאדם מבוגר, נקבעים על ידי. הוי לי אם דרכי בחיים יקבעו על ידי פחד. פחד מפני גהנום צפוי לי, או מכיוון שיש אמונה האומרת שבורא עולם מסתכל על מעשיי. אני אחראי על כעסי ועל התנהגותי. ביום שהבנתי את זה חיי השתנו. התחלתי לשקול בעצמי, לא מכיוון שמקובל להתנהג בצורה מסוימת כי אם מכיוון ששקלתי והקול הפנימי הדריך אותי. מעניין ששמעתי קול זה מעשיי התבררו נכונים. פחד אינו מדריך טוב, להבין עצמי זה להבין את חברי, זו מתנה שקיבלנו מבורא עולם: האפשרות לשקול את מעשיי ולהחליט כמיטב שיפוטי. וגם ללמוד מהשגיעות שללא ספק כולונו נופלים בהם. יתכן לא הבנתי נכונה הכתוב, ואם כן יעזור לי הרב להבין בברכה השב א אנונימי 22. מאי 2013 יישר כוח, בטוב טעם השב הרשמה כתובת דוא"ל הירשם למגזין התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/535628

סגולה לטיפול בכעס ללמוד טוב טוב את סימן הזה כה בתניא אגרת הקודש https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/536054/jewish/-.htm

תוקן על ידי תורתחבד ב- 07/06/2024 01:37:02

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספר התניא שיעורים בספר התניא אגרת הקדש אגרת כ"ה « הקודם אגרת כ"ד הבא » אגרת כ"ו כה. תוכנה של אגרת הקודש, סימן כ"ה, הוא ביאור על תורה של הבעל שם טוב, שנדפסה בספר "צוואת הריב"ש" (סימן ק"כ בהוצאת קה"ת משנת תשל"ה), בה מדובר איך כל דבר הוא התפשטות מהקדוש ברוך הוא באמצעות המדות אהבה ויראה, אלא שיכול להיות שהאהבה או היראה הן בגלות וכו'. בהמשך כתוב שם, שכך הדבר גם כשהוא שומע מישהו מדבר בשעה שהוא מתפלל, יחשוב לעצמו "לשם מה הביא אותי הקדוש ברוך הוא כאן שהלז ידבר בשעת תפילתי, הרי זה הכל בהשגחה פרטית", אלא, הדיבור הוא השכינה והיא (השכינה) "שרתה" (כך כתוב שם ה לשון, אך כפי שיסביר רבנו הזקן (באגרת זו) הלשון המתאימה היא לא "שרתה" כי אם "נתלבשה") בפיו של אותו אדם, כדי שאתחזק בעבודת התפלה, ובפרט (כתוב שם להלן) אם המדבר הוא גוי או קטן, הרי יוצא שהשכינה צמצמה עצמה כביכול בסוג אדם כזה, צריך הדבר בודאי להביא אותו לזירוז יתר בעבודתו. כפי הנראה, התנכלו מנגדי תורת החסידות למאמר זה של הבעל שם טוב האומר שהשכינה שרתה בגוי המדבר בשעה שיהודי מתפלל - הדבר היה קשה בעיניהם, לומר ענין של השראה (או אפילו התלבשות) של שכינה בגוי וכו'. ענין זה בא רבנו הזקן להסביר באגרת זו, בהקדמת ביאור מאמר רבותינו ז"ל "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה" - שעל יהודי לדעת שכל דבר הוא מהקדוש ברוך הוא, וכשהלז הכה אותו או דיבר דיבורים העלולים להביאו לידי כעס, התלבשה בזה הארה מהשכינה המחיה כל נברא כולל גם אותו אדם, בשעת מעשה, כשהכה אותו או כשדיבר אותם דיבורים. וכפי שהוא מביא ראיה על כך ממה שאמר דוד המלך כששמעי בן גרא קילל אותו: "ה' אמר לו קלל", שלמרות שאין אנו מוצאים שהקדוש ברוך הוא יאמר זאת לשמעי, אך הרי כיוון שרוח פיו יתברך החיה בשעת מעשה את שמעי ונתן לו הכוח לדבר אותם דיבורים, הוא קורא לכך "ה' אמר לו קלל", וכפי שרבנו הזקן מסביר בפרוטרוט ענין התלבשות הארת השכינה גם בקליפות וכו'. מה שאין רבנו הזקן מביא מאמרו של הבעל שם טוב והקושיא האמורה שהקשו עליו - אפשר אולי לומר, על דרך מה שאנו מוצאים בסיפורי מאסרו של רבנו הזקן, שמסר נפשו בפועל ממש שלא להיות נפרד חס ושלום מתנועה של הבעל שם טוב, אף לא לשעה קלה ואף לא למראית עין, כך גם בעניננו, שרבנו הזקן נזהר גם שלא להזכיר ענין של קושיא על תורת הבעל שם טוב, אלא הוא מסביר את הענין, ובמילא מתורצת הקושיא שהקשו על כך. להבין אמרי בינה, - בהבנה של תורה, על דרך הלשון במשלי, ועל דרך מאמר הגמרא: "אל"ף-בי"ת - אלף בינה", מפרש רש"י: למוד תורה, מה שכתוב בספר הנקרא "צואת ריב"ש", - צוואתו של רבי ישראל בעל שם (טוב) - כך נקרא הספר, הגם שבאמת אינה צואתו כלל, ו - הבעל שם טוב, לא ציוה כלל לפני פטירתו, רק - הענינים שבספר, הם לקוטי אמרותיו הטהורות - על דרך "טהורה היא" הנאמר לגבי הנשמה, המציין מדריגת הנשמה שב"אצילות"; "טהורה" מלשון "כעצם השמים לטוהר", שלקטו לקוטי בתר לקוטי, - כלומר, שלא אחד ליקט את הדברים, אלא היו כמה וכמה שלקטו אימרות מתורת הבעל שם טוב. "לקוטי בתר לקוטי" הוא לשון במסכת תענית, ולא ידעו לכון הלשון על מתכנתו, - שתבטא במדויק תוכן הענין, כפי שיסביר להלן, שהבעל שם טוב היה אומר תורתו בשפת אידיש, ואילו התורות שבספר "צוואת הריב"ש" לשונן לשון הקודש, אך המכון הוא אמת לאמיתו. - וזאת מתחיל רבנו הזקן להסביר המאמר המובא ב"צוואת הריב"ש" סימן ק"כ: והוא, - המאמר יוסבר, בהקדים מאמר רז"ל: "כל הכועס כאלו עובד עכו"ם וכו'", והטעם - מדוע הכועס הוא כאילו עובד עבודה זרה, מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה; - בהקדוש ברוך הוא והשגחתו, שהיא השגחה פרטית על כל נברא ונברא, כי אלו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו - הדיבורים או המעשים שהביאו אותו לידי כעס - שהם באו מהקדוש ברוך הוא, לא היה בכעס כלל. - על מי שדיבר אותם דיבורים או עשה אותם מעשים. ואף שבן-אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רע בחירתו - שבחר לעשות מעשים רעים אלה, לקללו או להכותו וכו', אי אפשר הרי, לכאורה, לומר שהוא לא אשם, מפני שהוא שליח בלבד של הקדוש ברוך הוא והשגחתו; וראיה לדבר, שהרי הוא מחוייב בדיני אדם ובדיני שמים? אף-על-פי-כן, על הנזק כבר נגזר מן השמים, - שיינזק באותו נזק, ואם אותו אדם לא היה עושה זאת מפני שלא היה רוצה לבחור בבחירתו להרע להניזק, הרי את הנזק היה הניזק מקבל בין כה וכה, שכן: והרבה שלוחים למקום. - לבצע גזירה שנגזרה. כל הענין המדובר כאן, הוא על דרך המכילתא (שמביא רש"י) על הפסוק: "והאלקים אנה לידו", שזהו מה שכתוב: "מרשעים יצא רשע", שלמרות שנגזר על הניזק לקבל אותו נזק - מסבב הקדוש ברוך הוא שאותו אדם מסויים יהיה המזיק שיזיק לניזק. אך, שם מדובר בשוגג, מה שאין כן כשהדבר הוא במזיד, כשהמזיק עושה זאת בבחירתו, ואם הוא לא היה עושה זאת, הרי (כפי שהגמרא אומרת במסכת תענית) הרבה שלוחים למקום לבצע על ידם את הגזירה. על כל פנים, מוכח מהאמור, שאין לניזק להיות בכעס על האדם שהזיק לו וכדומה, שכן לא הוא היה הסיבה על מה שאירע לו, הסיבה היא גזר הדין מן השמים, להלן יאמר רבנו הזקן יתירה מזו, שלא זו בלבד כשכבר היה גזר הדין, דבר הנותן את האפשרות הכללית שהניזק יוכל להרע לו - אלא אפילו הרעיון להרע לזולת והכוח שיש לו בשעת מעשה לעשות זאת, הרי הכוח לרעיון זה בא מהקדוש ברוך הוא (אלא מובן הדבר שאותו אדם שהוא בעל בחירה, היה יכול לדחות מחשבה זו ולא לעשות אותו מעשה), אך כעסו הוא הרי לא מפני שמרגיז אותו ש הניזק בחר בבחירתו להרע לו, אלא מרגיז אותו למה הוא הזיק לו, וזאת מפני שחסרה לו האמונה שהסיבה להיזקו היא גזר מן השמים ולא בחירתו הרעה של הניזק. ובלשון רבנו הזקן: ולא עוד, - מה שהגזירה מן השמים נתנה את הרשות והאפשרות הכללית שהוא יינזק, אלא אפלו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו - הרי ב אותו זמן ממש, מתלבש בו - במזיק, כח ה' ורוח פיו יתברך המחיהו ומקימו, וכמו שכתוב: "כי ה' אמר לו קלל", - דוד אומר זאת, שהקדוש ברוך הוא אמר לשמעי בן גרא לקלל את דוד, והיכן אמר - הקדוש ברוך הוא לשמעי? - היכן מוצאים אנו שהקדוש ברוך הוא יאמר לשמעי לקלל את דוד? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו - לקלל את דוד, ירדה מאת ה', - הקדוש ברוך הוא סיבב הסיבות שתעלה בלבו ובמוחו של שמעי מחשבה זו, ו"רוח פיו" - של הקדוש ברוך הוא, המחיה כל צבאם - כלשון הפסוק: "וברוח פיו כל צבאם", החיה רוחו של שמעי בשעה שדבר דברים אלו לדוד; כי אלו נסתלק "רוח פיו" יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי - לא יכול לדבר מאומה. (וזהו "כי ה' אמר לו" - בעת ההיא ממש - כשדיבר אותם דיבורים, "קלל" את דוד, - בכך שבשעת מעשה החיה אותו ונתן לו הכוח לדבר אותם דיבורים, "ומי יאמר לו וגו'". - מדוע עשית כן, על המלה "לו" מציין הרבי ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" (שנדפס בסוף ה"תניא") ש לכאורה מלה זו ("לו") מיותרת, שהרי בפסוק כאן כתוב: "ומי יאמר מדוע עשית כן", בלי המלה "לו". - מה שהרבי אומר ש"לכאורה" המלה "לו" מיותרת, יש שרוצים לפרש, שזה מפני שיכול להיות שכוונת רבנו הזקן היא על פסוק אחר בקהלת: "[באשר דבר מלך שלטון] ומי יאמר לו מה תעשה", שמשמעותו "מי יכול לומר להקדוש ברוך הוא מה אתה עושה?"; אך כיוון שהרי דוחק לומר שבדברו אודות הפסוק המסתיים ב"ומי יאמר", יביא רבנו הזקן פסוק אחר (בקהלת), אפשר אולי לומר, שהמלה "לו" שמביא רבנו הזקן הוא לא מהפסוק אלא הוא מפרש ש"מי יאמר מדוע עשית כן" אין הכוונה לשמעי בן גרא (כפי שיש מפרשים כך) אלא הכוונה היא "לו" לה' ש"אמר לו קלל": "מי יכול לומר להקדוש ברוך הוא מדוע עשית כך לצוות לשמעי לקלל את דוד". וכנודע מה שכתב הבעל-שם-טוב ז"ל על פסוק: "לעולם ה' דברך נצב בשמים", - הסביר הבעל שם טוב פסוק זה באריכות ובביאור והפיץ את הנקודה המובאת במדרש תהלים (כמובא לעיל - "שער היחוד והאמונה" פרק א'), שצרוף אותיות שנבראו בהן השמים, שהוא מאמר: "יהי רקיע כו'" - בתוך המים", שממאמר זה נבראו השמים, הן - אותיותיו של מאמר זה, נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקימם. - וכפי שמוסבר בפרוטרוט ב"שער היחוד והאמונה" פרק א' ופרק ב' - שכך הדבר בכל הנבראים. ולא כהפילוסופים שכופרים בהשגחה פרטית, - בהשגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא על כל נברא ונוצר, והם סוברים שלמרות שהעולם נברא מהקדוש ברוך הוא ואינו קדמון, אך אין הקדוש ברוך הוא משגיח על הנבראים, שכן, ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה', "עשה שמים וארץ", למעשה אנוש ותחבולותיו; - למעשים שאדם עושה מגולם (מחתיכת זהב או כסף וכדומה) כלי, ולתחבולותיו שמערבב חומרים שונים ועושה מהם כלי, כי כאשר יצא לצורף כלי - שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, שאף שידיו - של הנפח, מסלקות הימנו - מהכלי, הוא - הכלי, קיים מעצמו. - בלי עזרתו של הנפח; כך הדבר, חושבים הם, בבריאת שמים וארץ, שאחרי שהקדוש ברוך הוא ברא אותם, אין הם זקוקים יותר חס ושלום להקדוש ברוך הוא, ולכן הם כופרים בהשגחה פרטית - שעל הקדוש ברוך הוא להשגיח תמיד על הנבראים, וטח מראות עיניהם, - עיניהם דבוקות מלראות, ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש - מדבר שכבר קיים יוצר האדם "יש" שני, כמו למשל מחתיכת כסף, שהחומר שלו כבר ישנו, יוצר האדם כלי, הרי שאת הכסף הוא לא היה צריך לייצר, שכן זה כבר היה קיים, רק שמשנה הצורה והתמונה, - מצורת חומר הכסף הוא מייצר דמותו וצורתו של הכלי; הרי, כיוון שלא יצר שום דבר חדש, שכן הדבר היה קיים כבר, ואף תבניתו של הכלי שהוא יצר מהכסף, איננה חידוש נוסף בכסף, שכן לכסף יש מלכתחילה ה"עלוליות" (האפשרות) לעשות ממנו כלי, שהרי הכסף נברא כך, שיכולים לכופפו בכל צורה שהיא, הרי שהאדם לא חידש בכך שום דבר, לכן אין הכלי, לאחר יצירתו, זקוק לידי האדם שיצר אותו, - אין הפילוסופים רואים את ההבדל בין מעשה אדם אלה, למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין. - לפני בריאת שמים וארץ, לא היה קיים שום דבר, ועם בריאתם, נתהוה "יש", דבר שהוא חדש לגמרי שלא היה קיים לפני זה כלל, ואז, כשנוצר דבר חדש (יסביר רבנו הזקן להלן) מן ההכרח שהכוח שיצר את הדבר החדש, יהיה בו ויחדש אותו תמיד, שאילולא כך היה הדבר החדש מתבטל. על כל פנים, הרי בריאת שמים וארץ היא "יש מאין", והוא פלא גדול יותר מקריעת ים-סוף על דרך משל, אשר הוליך ה' - את הים, ברוח קדים עזה כל הלילה - הכוח האלקי שבקע את הים התלבש ברוח מזרחית עזה, ויבקעו המים, - ונצבו כחומה, ואלו פסק הרוח כרגע - היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה, - ב"שער היחוד והאמונה" הוא מוסיף שזה "בלי ספק", כלומר, שאין שום מקום לחשוב שהמים היו נשארים ניצבים כחומה אחרי שהרוח היתה פוסקת לרגע, אלא הם היו בודאי חוזרים לטבעם לזרום במורד, אף שטבע זה במים - להיות ניגרים במורד, הוא גם כן נברא ומחדש יש מאין, - שבמקום שלפני זה היה "אין", לא היה טבע כזה, נוצר "יש", נוצר טבע כזה. כלומר, בהתאם לפירושו של הרבי, טבע זה במים, שהם זורמים במורד ואינם ניצבים במקום כחומה, טבע זה עצמו הוא נברא "יש מאין" במים. כלומר, נוסף על שהמים עצמם נבראו "יש מאין" - נברא ב תוך המים הטבע להיות זורמים ולא לעמוד במקום כחומה; הרי, כשבאה הרוח העזה והשפיעה במים להיות ניצבים כחומה, מה היה על הרוח לפעול במים? - לא היה על הרוח ליצור דבר חדש, "יש" מ"אין", אלא היה עליה לשנות "יש" אחד ל"יש" שני, לשנות את טבע המים מלהיות זורמים ומתנועעים, ל"יש" אחר של טבע, להיות ניצבים כחומה, ובכל זאת, כיוון שיש בכך משום חידוש במים להיות ניצבים כחומה - מן ההכרח שאותו כוח שפעל את החידוש, הרוח שעשתה את המים ניצבים, יברא את החידוש כל רגע, ומשרק פוסק כוח זה - מתבטל החידוש, הרי זה מוכיח שגם בחידוש של "יש מיש" מן ההכרח שעל הכוח המחדש להיות ולפעול תמיד את החידוש. אלא, על כך שהטבע במים להיות ניגרים במורד הוא נברא "יש מאין" - מביא רבנו הזקן ראיה להלן, שאין זה ענין עצמי במים, שנאמר שאם ישנו נברא (דבר שנברא), שזהו מים, מן ההכרח שיזרום במילא במורד, כמו למשל שנאמר שמה שנברא "תופס מקום" הוא ענין עצמי בנברא, ואין זה צריך להיבראות במיוחד "יש מאין", אלא עם יצירת הנברא הוא במילא באופן שהוא "תופס מקום"; אך זרימת המים איננה כך - שכן, ישנם הרי נבראים שהטבע שלהם אינו כך, הטבע שלהם הוא אחר לגמרי, הם עומדים, כמו למשל חומת אבנים שעומדת - ואינה זקוקה לדבר מן החוץ שיחזיק אותה, ובלשון רבנו הזקן: שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן. - ואם יש בטבע המים שלא להיות עומדים אלא להיות זורמים במורד, הרי טבע זה הוא דבר נברא "יש מאין" בתוך המים. מה, איפוא, היה על הכוח האלקי שהתלבש ברוח, לפעול? - הוא לא היה צריך לפעול "יש מאין", ליצור דבר חדש לגמרי שלא היה לפני זה בנבראים, היה עליו רק לשנות "יש" אחד ל"יש" אחר (מטבע הזרימה לטבע היציבות כחומה), ובכל זאת זה פלא גדול, "חידוש", שאנו מבינים שעל הכוח המחדש - הכוח שפעל חידוש זה - לפעול ת מיד בחידוש, אחרת יתבטל החידוש מיד, הרי כל שכן וקל וחומר, יסביר להלן רבנו הזקן, שבחידוש של "יש מאין", כפי שהדבר ביצירת כל הנבראים - בודאי שמן ההכרח שעל הכוח המחדש - הכוח האלקי שברא את הדבר - לפעול תמיד את החידוש, שהדבר יהיה "יש", ולא לחזור מיד כבתחילה ל"אין". הרי שגם בהתאם להשוואה המדומה שמדמים הפילוסופים מעשה שמים וארץ למעשה אדם שבכוחו ליצור רק "יש מיש" - הרי גם ב"יש מיש" - באופן שצריך להיות חידוש, שינוי מ"יש" אחד ל"יש" אחר (כמו מטבע המים לזרום במורד לטבע של להיות עומדים כחומה) מן ההכרח שעל הכוח המחדש לפעול תמיד, הרי זה מחייב, שהכוח האלקי שיצר את הנברא מן ההכרח שיהיה תמיד בנברא. הרי שנוסף על השקר שבהשוואתם מעשה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, הם טועים גם בכך שהם חושבים שאין זה מן ההכרח שהכוח המחדש יעמוד תמיד בדבר המחודש, ואם כאן, שהחידוש הוא רק בשינוי "יש" אחד ל"יש" שני - מן ההכרח שהכוח המחדש יעמוד ויפעל תמיד בדבר המחודש - וכל שכן וקל וחמר בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים-סוף, הרי על אחת כמה וכמה שבהסתלקות חס ושלום כח הבורא יש מאין מן הנברא - ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל - הכוח היוצר ופועל את הנברא, בנפעל - בנברא, תמיד, להחיותו ולקימו, ובחינה זו - של כוח הבורא העומד תמיד בנברא להחיותו ולקיימו, הוא "דבר ה'" ו"רוח פיו" שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם, - "דבר ה'" שבעשרה מאמרות הבורא את הנברא, עומד תמיד בנברא, שמעשרה המאמרות באים צירופי אותיות הדיבור המרכיבות את "דבר ה"' הבורא כל נברא, כפי שהוא אומר ב"שער היחוד והאמונה" בפרק א', שגם הנבראים שאינם נזכרים בעשרה המאמרות נמשך להם חיות מעשרה המאמרות על ידי צירופי האותיות השונים ועל ידי חילופים ותמורות של האותיות (שאות אחת מחליפה אות שניה וכו'), ואפלו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם שבה - שעפר יש בו הרי גם כוח הצומח להצמיח צמחים, וצמיחה היא הרי ענין שנראה בו חיות לצמוח מקטן לגדול, ואילו הדומם שבעפר, שלא נראה בו שום ענין של חיות, אפילו לא חיות של צמיחה מקטן לגדול חיותן וקיומן הוא "דבר ה'" מי' מאמרות המלבש בהן ומקימן להיות דומם ו"יש" מ"אין", ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו. - לפני שנבראו מ"אין" ל"יש". וזהו שכתב האר"י ז"ל, שגם בדומם, כאבנים ועפר ומים, - שלא נראה בהם לכאורה שום חיות, יש בהם בחינת נפש וחיות רוחניית. - והוא "דבר ה"' שברא אותו ומחיה ומקיים אותו להיות דומם ולא לשוב להיות "אין" כפי שהאבן או העפר או המים היו לפני שנתהוו. להלן מסביר רבנו הזקן, ש"דבר ה"' המהווה כל הנבראים - הוא ה"שכינה": והנה, נודע ליודעי חן, - ליודעי חכמה נסתרה (תורת הקבלה), כי "דבר ה'" - המהוה ומחיה את הנבראים, בחינת זו באלקות נקרא בשם "שכינה" בלשון רז"ל, - בש"ס ומדרשים וכדומה, ו - היא נקראת "אמא תתאה" - ה"אמא התחתונה", ו"מטרוניתא" - מלכה, בלשון הזהר, ובפרט - בזהר, בריש - בתחילת פרשת וארא, - דף כב, ב. - שם מובא משל על הבחינה דרכה הקדוש ברוך הוא מדבר - מבת מלך, "מטרוניתא", לפי ש - "דבר ה"', שוכן ומתלבש בנבראים להחיותם, - ולכן הוא נקרא "שכינה", מלשון "שוכן", ו"אימא תתאה" ו"מטרוניתא", המתייחסים לבחינה שהיא "אמא" ו"מלכה" המחיה את ילדיה ואת החוסים בקרבה, ובלשון המקבלים נקרא בשם "מלכות", על שם "דבר מלך שלטון", כי המלך מנהיג מלכותו בדבורו, ועוד טעמים אחרים ידועים ליודעי חן. - ח כמה נ סתרה (תורת הקבלה). ומודעת זאת, - וידוע הדבר, כי - בבחינת "מלכות", דבר ה', ישנן דרגות רבות, שכן, יש בחינת ומדרגת "מלכות דאצילות", - ספירת ה"מלכות" של עולם ה"אצילות", ובחינת "מלכות דבריאה" - ספירת ה"מלכות" של עולם ה"בריאה", וכו'. - הרי שבבחינת "דבר ה"' ישנן דרגות רבות, ופרוש "מלכות דאצילות", הוא "דבר ה'" המחיה ומהוה נשמות הגדולות שהן מבחינת אצילות, כמו נשמת אדם הראשון, שנאמר בו: "ויפח באפיו כו'", - נשמת חיים" - כלומר שהקדוש ברוך הוא נפח נשמה זו בבחינת "אצילות", וכמו נשמות האבות והנביאים וכיוצא בהן - ורבנו הזקן מפרש במה מתבטא מעלתם של הנביאים - (שהיו מרכבה לה' ממש, ובטלים ממש במציאות אליו, - אל הקדוש ברוך הוא, כמאמר רז"ל: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. - כלומר, ביטולו של משה היה גדול כל כך, שנבואתו אינה נחשבת כאילו הוא המדבר מה שהקדוש ברוך הוא מצווה עליו לדבר, אלא שמלכתחילה מדבר הקדוש ברוך הוא עצמו באמצעות גרונו של משה, וכן כל הנביאים ובעלי רוח הקדש, היה קול ודבור העליון מתלבש בקולם ודבורם ממש, כמו שכתב האר"י ז"ל). ו"מלכות דבריאה", הוא "דבר ה'" המחיה ומהוה הנשמות והמלאכים שבעולם הבריאה, שאין מעלתם - ומדריגתם, כמעלת - ומדריגת האצילות וכו'. - ש"מלכות" של עולם ה"יצירה" היא ה"דבר ה"' המהוה ומחיה את הנוצרים של עולם ה"יצירה", ו"מלכות דעשיה", - בחינת ה"מלכות" של עולם ה"עשיה", הוא "דבר ה'" המחיה ומהוה את עולם הזה בכללו, עד יסוד העפר, ו - כן המים אשר מתחת לארץ - בהתאם לאמור, שהתהוות כל הנבראים אשר על פני האדמה היא מבחינת "השכינה", מה התגלות של הקדוש ברוך הוא, דרושה הסברה נוספת, כיצד נבראים אותם ענינים בעולם שהם מ"קליפות" שכ"נגד" האור האלקי - ורבנו הזקן מסביר: (אלא שבארצות האמות - בחוץ לארץ, החיות - מ"דבר ה"' המחיה שם את העולם, הוא על ידי התלבשות שרים החיצונים הממנים על ע' אמות. דהינו, שיורד ניצוץ מ"דבר ה'", הנקרא בשם "מלכות דעשיה", - שמ"דבר ה"' עצמו בא ניצוץ בלבד, ומאיר על השרים - המלאכים, של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה, - והוא מפרש שוב אך אינו מתלבש בהם ממש, אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחינת מקיף. ומהשרים - מהמלאכים, נשפע חיות לאמות, ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם, - בחוץ לארץ; כלומר, בתחילה נשפעת החיות באומות עצמן, "מין המדבר", ולאחר מכן בבהמות וכדומה, מין החי, ו למין הדומם, לארץ הגשמית, ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים (אלא - קיים הבדל בין הנבראים עצמם, ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים - נשפעים - מקבלים שפעם וחיותם מקליפת נוגה, ו בעלי החיים הטמאים ונפשות האמות - מקבלים חיותם משאר קליפות). - כמוסבר באריכות בחלק א' של ספר ה"תניא" פרק ו', ההבדל בין "קליפת נוגה" המעורבת טוב ורע, לבין שאר "ג' קליפות הטמאות" שכולן רע. והנה, שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות האמות - כלם כלא ממש חשיבי - נחשבים ככלום, לגבי השרים - המלאכים, שהם חיותם וקיומם, והשרים כלא ממש חשיבי - נחשבים ככלום ממש, לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מ"דבר ה'" המאיר עליהם מלמעלה. - באופן של "מקיף", ואף-על-פי-כן, החיות הנמשך לתוכם - במלאכים ובשרים העליונים, מהארה זו הוא בבחינת גלות בתוכם, שלכן נקראים - השרים של הגוים, בשם "אלקים אחרים", וקרו ליה: "אלהא דאלהיא" , - והם קוראים להקדוש ברוך הוא האלוקה של האלקויות (כלומר שגם הם נחשבים, לעצמם, כ"אלקים"), שגם הם, הן בחינת אלקות. - בהרגשתם ובישותם. ולכן - כיוון שהחיות של אומות העולם (וכל אשר ברשותם) היא מההארה האלקית המאירה בשרים העליונים, במילא הם אכן מקבלים חיותם מהם, ולכן הגוים הנשפעים מהם - מהשרים העליונים, הם עובדי עבודה זרה ממש, עד עת קץ, - של הגאולה העתידה, שיבלע המות והסטרא אחרא, - הקליפות, ו"אז אהפך אל עמים כו' לקרא כלם בשם ה'" . - רבנו הזקן חוזר כאן למה שהסביר שהניצוץ האלקי המחיה את השרים העליונים, ודרכם את העובדים עבודה זרה, הוא בגלות, ואומר: ו החיותם של עובדי עבודה זרה על ידי החיות האלקית, נקרא גם כן בשם "גלות השכינה", מאחר שחיות זה אשר בבחינת "גלות" בתוכם, - כפי שהוסבר לעיל, הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מ"דבר ה'" הנקרא בשם "שכינה" - כאמור לעיל ש"דבר ה"' נקרא "שכינה" בלשון רבותינו ז"ל. ברם, מתעוררת השאלה: אם כך, הרי שענין הגלות היה תמיד, מאז בריאת העולם עם כל הדברים הטמאים שבו? - מסביר רבנו הזקן בחצאי עיגול: (וגלות זה - הנגרמת בגין חיותן של הקליפות על ידי ניצוץ מ"דבר ה"', נמשך מחטא עץ הדעת ואילך, - כידוע, שעל ידי חטא עץ הדעת נמשכה חיות לקליפות שלא היתה להם לפני החטא, אך - והוא בחינת אחורים לבד דקדשה. - כלומר, הניצוץ הנמשך אז לשרים הוא מבחינת "אחוריים" בלבד, מהצד התחתון והחיצוני של קדושה ואלקות, אך כשגלו ישראל לבין האמות, ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחינת פנים העליונים - הפנימיות של הקדוש ברוך הוא, הנה זו היא גלות שלמה, - שכן, גם הפנימיות של אלקות נמשכה בשרים של האומות; כמוסבר בפרוטרוט לעיל ב"אגרת התשובה" פרק ו', עיין שם, ועל זה אמרו רז"ל : "גלו לאדום - שכינה עמהם")): והנה, אף כי "ה' אחד ושמו אחד" , דהיינו - ששמו הוא דבורו ו"רוח פיו" המכנה בזהר הקדוש בשם "שמו" הוא יחיד ומיחד - אף-על-פי-כן, ההארה והמשכת החיות הנמשכת מ"רוח פיו" יתברך מתחלקת לד' מדרגות שונות, שהן ד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה עשיה. והשינוי - בין ארבע המדריגות, הוא מחמת צמצומים ומסכים (רבים), לצמצם האור והחיות ולהסתירו, שלא יהא מאיר כל כך בעולם הבריאה כמו - שהוא מאיר בעולם האצילות, ובעולם היצירה הוא - הוא והחיות מוסתרים על ידי צמצומים ומסכים יותר וכו'. - ויותר מכך בעולם ה"עשייה"; אבל - למרות כל האמור, אין שום שינוי חס ושלום - על ידי הצמצומים והמסכים, בעצמות השכינה, שהיא "דבר ה'" ו"רוח פיו". וגם בבחינת ההארה והמשכת החיות, - הנמשכת מ"דבר ה"', הנה ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה, וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה, ולכן אור-אין- סוף ברוך-הוא שבאצילות הוא גם כן בעשיה - ויתירה מזו ובעולם הזה החומרי, על ידי התלבשותו - של "אור אין סוף", במלכות דבריאה-יצירה-עשיה, כמבאר הכל בכתבי האר"י ז"ל : והנה, נפש האדם, - היהודי, ידוע לכל שהיא כלולה מי' ספירות: חכמה בינה דעת וכו'. - כמבואר ב"תניא" חלק א' פרק ג', ואף שכלן - כל עשר הכוחות שכנגד עשר הספירות, באים מ"רוח פיו" יתברך, כדכתיב: - כמו שכתוב: "ויפח באפיו כו'", - נשמת חיים", הלשון "ויפח" מורה שהנשמה באה מהרוח והחיות הפנימיים שנופחים מבפנים, כמוסבר בפרוטרוט ב"תניא" חלק א' פרק ב' וחלק ג' פרק ה', מכל מקום - יש קשר בין כל אחד מעשרה הכוחות לבין כל אחת מעשר הספירות שלמעלה, דרך פרט - חכמה-בינה-דעת שבנפשו הן דוגמא לחכמה-בינה-דעת שבי' ספירות, - שלמעלה, המכונות בשם "אבא" ו"אמא"; - כמו שכתוב בזוהר שחכמה דאצילות נקראת "אבא", ו"בינה" נקראת "אימא", וספירת ה"דעת" נכללת בשתיהן, כפי המוסבר בחסידות, ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו - של יהודי - הן דוגמא למדות שבי' ספירות, - דאצילות, הנקראות בשם "זעיר אנפין"; וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון, הנקרא בשם "מלכות" ו"שכינה", - כפי שהוסבר לעיל. ולכן - כיוון שדיבורו של יהודי הוא דוגמא לדיבור שלמעלה, לשכינה, כשמדבר דברי תורה - מעורר דבור העליון ליחד השכינה, ומשום הכי קיימא לן - ולכן מקובל, בקריאת שמע וברכת המזון ודברי תורה - לא יצא בהרהור בלא דבור: והנה, - כשם שבקדושה ישנם עשר הספירות ועשרה כוחות הנפש האלקית, כך גם "זה לעמת זה", - עשה האלקים", שכנגד כל ענין בקדושה ישנה דוגמה בצד הנגדי, ב"סטרא אחרא", יש עשרה כתרי דמסאבותא , - עשרה כתרים מן הטומאה, כשם שישנן עשר ספירות בקדושה, ומהן נמשכות נפשות האמות, גם כן כלולות מעשר בחינות אלו ממש. ומודעת זאת בארץ, - וידוע הדבר על פני תבל, מה שכתוב בספר הגלגולים על פסוק : "אשר שלט האדם באדם לרע לו", שהוא סוד גלות השכינה בתוך הקלפות, להחיותם ולהשליטם בזמן הגלות, - זו משמעות "אשר שלט האדם באדם", שאדם בליעל שמהקליפה שולט באדם שמהקדושה, אבל הוא "לרע לו" וכו'. - כפי המוסבר ב"ספר הגלגולים" שם, שזה כדי לברר ניצוצי הקדושה מהקליפה. ולכן האמות היו שולטין על ישראל, להיות נפשות האמות - באות מהקלפות אשר השכינה מתלבשת בבחינת גלות בתוכם. - כדי שהן תהיינה השולטות. ורבנו הזקן מסכם: והנה, אף שזה - אופן התלבשות השכינה בגלות בתוך הקליפות, צריך באור רחב איך ומה, מכל מקום האמת כן הוא. אלא שאף-על-פי-כן, אין הקלפות והאמות יונקים ומקבלים חיות אלא מהארה הנמשכת להם מבחינת אחורים דקדשה, כמאן דשדי בתר כתפיה, - כמי שמשליך אל מאחורי כתפו (כפי המוסבר ב"תניא" חלק א' פרק כ"ב), ואף גם זאת - דבר זה עצמו בא על ידי צמצומים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה הארה זו בחמריות עולם הזה, ומשפעת לאמות עשר וכבוד וכל תענוגים גשמיים. מה שאין כן ישראל, יונקים - חיותם, מבחינת פנים העליונים, - מהפנימיות של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב : "יאר ה' פניו אליך", כל אחד ואחד לפי שרש נשמתו עד רום המעלות: ואחר הדברים האלה הגלויים וידועים לכל, נחזור לעניין ראשון, - אודותו מדובר באגרת זו, בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והינו במילי דעלמא, - בעניני העולם, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" , - ומכיוון שהכל בידי הקדוש ברוך הוא, הרי שאין מה לכעוס, מה שאין כן בעניני יראת שמים יש מקום לענין הכעס, ולכן במילי דשמיא לאפרושי מאיסורא - כשמדובר בענינים של יהדות ויראת שמים, להפריש יהודי מלעשות איסור, לא שייך האי טעמא דאמרן, - לא שייך הטעם שנאמר לעיל, בעניני העולם, שהם בידיו של הקדוש ברוך הוא, אשר לכן אין מה לכעוס על מי שגרם לו את הנזק וכדומה, וכמו שכתוב : "ויקצף משה", והינו משום - מפני, כי ה' הקרה לפניו מצוה זו, לאפרושי מאיסורא, - לפרוש מאיסור, כדי לזכותו: - ההיפך ממש מכפי שהדבר לגבי נזק בעניני העולם, כפי המוסבר לעיל. אך זהו - כל זה מדובר, כשיש בידו למחות - ולהניא את חברו בקצפו וכעסו על חברו; - אז מותר לו לכעוס בענינים של יהדות ויראת שמים, כפי שהיה הדבר במשה רבנו, אבל כשאין בידו למחות, כגון - כמו למשל, נכרי - גוי, המדבר ומבלבלו בתפלתו, אם כן - מתעוררת השאלה, מה זאת עשה ה' לו, - שגוי יפריע לו בתפלתו, אין זאת כי אם כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו, בעמק הלב ובכונה גדולה כל כך, עד שלא ישמע דבורי הנכרי. - שכן, הוא יהיה כל כך שקוע בתפלתו, שאין הוא שומע כלל את הנעשה סביבו. אך שלמדרגה זו צריך התעוררות רבה ועצומה. ועצה היעוצה להתעוררות זו, היא מ - ההתבוננות ב- ענין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן ענין ירידת השכינה כביכול, "ותרד פלאים" , להתלבש ניצוץ מהארתה - בתוך הקליפות, אשר היא בבחינת גלות בתוך הקליפות דרך כלל להחיותם, - באופן כללי הארה זו היא בגלות בתוך הקליפות, כדי להחיותן, ועתה הפעם ניצוץ הארתה מתלבש בבחינת גלות דרך פרט בדבור נכרי זה, המדבר דברים המבלבלים עבודת ה', היא כונת התפלה, - שברצון הגוי להפריע לתפלה זו, וכמו שנתבאר לעיל, כי "זה לעמת זה וכו'", - עשה אלקים, ודבור העליון מתלבש בדבור התחתון וכו', - כלומר בחינת הדיבור שלמעלה מתלבשת בדרגה תחתונה בדיבור, ועל ידי השתלשלות היא יורדת עד להחיות את הקליפות, וזהו ממש "אשר שלט האדם באדם לרע לו" - כלומר, במקרה זה, שהגוי יש בו, בבחינת גלות, ניצוץ של קדושה, מנצל את הניצוץ להפריע ליהודי בתפלתו, הרי זה ממש כפי שקליפה שולטת בקדושה, וזאת כדי להוסיף חיות בקדושה, להתפלל ביתר כוונה. הרי בשעה שאדם יתבונן בירידה הגדולה והנפלאה של השכינה בגלות, שהיא במיוחד בענין זה עצמו של הגוי המפריע לו בתפלתו - יעורר דבר זה עצמו את האדם להתפלל ביתר כוונה, שתהיה כבר גאולת השכינה ובלשון רבנו הזקן: דהינו שעל ידי זה - על ידי ההתבוננות בכל האמור, מתעורר האדם להתפלל יותר בכונה מעומקא דליבא, - מעומק הלב, עד שלא ישמע דבוריו. - של הגוי. מכל האמור מוסברים דברי הבעל שם טוב ב"צוואת הריב"ש", שהגוי המדבר בשעת תפלתו של יהודי ומפריע לו בכך, הרי השכינה היא בהתלבשות בזה - שכן, לכל דבר בעולם יש ניצוץ של קדושה, והוא במצב של גלות בתוך הגוי, ויתירה מזו - יש בכך מכוון חיובי, להביא את היהודי להתבוננות בגלות השכינה ולתפלה ביתר כוונה. ומה שכתב המלקט - של "צוואת הריב"ש", "שרתה" - שהשכינה "שרתה" בגוי, לא ידע לכון הלשון בדקדוק, כי הבעל-שם-טוב ז"ל היה אומר דברי תורה בלשון אחר ולא בלשון הקדש, - במילא מלקט התורות בלשון הקודש כתב רק את התוכן ולא את לשונו של הבעל שם טוב, והוא טעה בביטוי הנכון של תיאור האופן איך השכינה בגלות בתוך הגוי, ורצה לומר "נתלבשה", - לא "שרתה" שמשמעותה ענין של גילוי שכינה, כי אם "נתלבשה", והינו בבחינת גלות. - ולא גילוי. וזהו - מה שכתוב שם: "ובפרט אם הוא נכרי כו'", - שלפי הפירוש שהכוונה היא להשראת השכינה, מדוע שתהיה השראת השכינה בגוי המדבר ומפריע ליהודי בתפלתו, יותר מאשר ביהודי? - אלא שאז - בגוי, היא - השכינה, בחינת גלות ביותר. ואין לתמה אם ניצוץ מן הארת שכינה נקרא - ב"צוואת הריב"ש", בשם "שכינה", דהא אשכחן - שהרי מוצאים אנו, שאפלו מלאך נברא - לא ניצוץ של השכינה, נקרא בשם ה' בפרשת וירא - בפסוק : "ויאמר אד' אל נא תעבור מעל עבדיך", לפרוש הרמב"ן, - שאברהם אמר כך לאחד המלאכים שבאו אליו, וכמו שכתוב : "ותקרא - הגר, שם ה' הדבר אליה וכו'", - שם כתוב במפורש, בפסוקים שלפני זה, שמדובר אודות מלאך. וכהאי גונא טובא. - ובדומה לכך בהרבה מקומות. וכמדומה לי, - כותב רבנו הזקן, שתפיסתם - וקושייתם על "צוואת הריב"ש", אינה מצד דקדוק הלשון, - "שרתה", אלא מעיקר ענין התלבשות השכינה בקליפות, שאין להם אמונה במה שכתב האר"י ז"ל בספר הגלגולים , - אודות התלבשות השכינה גם בקליפות. אי אפשר לומר שמה שאין הם סוברים מהתלבשות השכינה בגוי תואם למה שהאריז"ל כותב אודות התלבשות השכינה בקליפות, מפני שהאריז"ל דן בקליפות "רוחניות", ואילו כאן מדובר אודות גוי גשמי בעולם הזה - שאם ירצו לחלק בין קלפות הרוחניים לעובדי גלולים הגשמיים - חלוקה זו אין לה בסיס, שהרי אין לך גשמי כעפר הארץ, ואף על פי כן - כתוב ב"קבלה", מתלבשת בו מלכות דמלכות ד - עולם עשיה ובתוכה מלכות דיצירה כו', - "מלכות דבריאה" ו"מלכות דאצילות", וכנזכר לעיל. ואם - קשה להם לומר שהשכינה מתלבשת בגוי, משום טמאת נפשות הנכרים, הרי נפשותיהם מזווג זו"ן - ז"א ומלכות, דקלפות הרוחניים, כמו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, נמצא - הרי, שהרוחניים - הקליפות הרוחניות, הן מקור טמאתם. - ובאשר לקליפות הרוחניות הרי סוברים הם ש יכולה להיות בהן התלבשות השכינה - מדוע, איפוא, אי אפשר שיהיה כך בנפשות אומות העולם? אך באמת צריך באור רחב, איך הוא התלבשות זו, - שהשכינה מתלבשת בקליפות, גם בקליפות הרוחניות וגם באומות העולם למטה, אבל לא עלינו - על מגלי תורת החסידות, הבעל שם טוב, המגיד ורבנו הזקן, תלונתם - וטענותיהם, כי אם על כתבי האר"י ז"ל. - שם כתוב ענין התלבשות השכינה בקליפות. ואל יחשדני שומע, שאני בעיני שהבנתי דברי האר"י ז"ל להפשיטן מגשמיותן; כי לא באתי רק לפרש דברי הבעל-שם-טוב ז"ל ותלמידיו על פי קבלת האר"י ז"ל. בשגם - וגם יתירה מזו, שהאמת היא שענין זה - שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ובכל מדריגה, גם בדרגות הנמוכות ביותר, אינו מחכמת הקבלה ומ"הנסתרת לה' אלקינו" , כי אם מ"הנגלת לנו ולבנינו", להאמין אמונה שלמה במקרא מלא שדבר הכתוב : "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'", שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. - שהקדוש ברוך הוא מלא ונמצא גם בשמים וגם בארץ, גם בענינים הרוחניים וגם בענינים הגשמיים, וגם היא אמונה פשוטה - מקובלת בסתם כללות ישראל, ומסורה בידם מאבותיהם הקדושים שהלכו בתמימות - באמונה תמימה, עם ה', בלי לחקר בשכל אנושי - להבין ענין האלקות אשר הוא למעלה מהשכל עד אין קץ, לידע - בשכל, איך הוא "מלא כל הארץ". רק שחדשים מקרוב באו לחקר - בשכל, בחקירה זו, - איך אלקות מלאה בכל העולם, ואי אפשר לקרב להם אל השכל אלא דוקא על פי הקדמות לקוחות מכתבי האר"י ז"ל, מפשטות מגשמיותן, וכפי ששמעתי מרבותי נשמתם עדן. - מהבעל שם טוב, מהרב המגיד ותלמידיהם, אך אי אפשר לבאר זה היטב במכתב, כי אם מפה לאזן שומעת, ליחידי סגלה ולשרידים אשר ה' קורא , כדכתיב: - כמו שכתוב : "ומבקשי הוי' יבינו כל", ומכלל הן אתה שומע כו' . - לאו, שאלה שאינם דורשים את ה' אינם יכולים להבין, שכן להבין ענינים אלה יכולים רק אלה שדורשים את ה', להבין אלקות שנתגלתה בפנימיות התורה בכלל ובאה בהשגה באופן של "יתפרנסון" בתורת החסידות. הנה, אתם ראיתם - כותב רבנו הזקן למנגדי תורת החסידות, פרוש מאמר אחד מספרים הידועים, - של תורת החסידות, לדוגמא ולאות, כי גם כל המאמרים התמוהים - ושמקשים עליהם קושיות, יש להם פרוש ובאור היטב ליודעי חן. - ח כמה נ סתרה (תורת הקבלה). אך לא יקוו מעלתם - פונה רבנו הזקן אליהם בכבוד, אלי לבאר להם הכל במכתב, כי היא מלאכה כבדה ומרבה, ואי אפשר בשום אפן, רק אם תרצו שלחו מכם אחד ומיחד שבעדה, ופה אל פה אדבר בו אם ירצה ה', וה' יהיה עם פי בהטיפי, ו"יהיו לרצון אמרי פי": הרבי מציין, שלמרות שאגרות הקודש (מ"אגרת הקודש") כתב רבנו הזקן בזמנים שונים, ואחרי הסתלקותו, קיבצו וסידרו אותן בניו ב"אגרת הקודש" (כפי המובא בהקדמה), והם סידרו את האגרות שלא לפי סדר כתיבתן (שכן, אגרת הקודש סימן כ' נכתבה לפני ההסתלקות, בשנת תקע "ג, וסימן ז"ך נכתב אחרי הסתלקות רבי מענדעלע מהורודוק, בשנת, תקמ"ט בערך) - בכל זאת, כשיכולים למצוא שייכות בין אגרת אחת לקודמתה, יכול הדבר לשמש טעם מדוע סידרו בני הגאון המחבר את האגרות בסדר כפי שנדפסו. יכולים הרי לומר בדרך אפשר, שגם באגרת הקודש סימן כ"ו נראית שייכות לסימן כ"ה: « הקודם אגרת כ"ד הבא » אגרת כ"ו כל הזכויות שמורות. אם נהנית ממאמר זה, אנו ממליצים לך להפיץ אותו הלאה, בכפוף לתנאים המפורטים במדיניות זכויות היוצרים של Chabad.org. עיין בספר שיעורים בספר התניא » בספר זה לקוטי אמרים שער היחוד והאמונה אגרת התשובה אגרת הקדש קונטרס אחרון עוד במדור זה אגרת כ"ו אגרת כ"ז אגרת כ"ח אגרת כ"ט אגרת ל' הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך מהו ספר תניא? מאמר מרתק מאת הרב עדין אבן ישראל (שט... לנצח כל רגע מחדש: סיפורו של ספר וסופר 1 תגובה "כיצד אפשר להכניס א-ל גדול ונורא כל כך בתוך ספר קט... 7 פתגמים מספר התניא שישנה לכם את החיים 6 תגובות הוסיפו תגובה ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום הרשמה כתובת דוא"ל הירשם למגזין התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org

וכן ילמד היטב את פרק מא בתניא קדישא https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/535761

תוקן על ידי תורתחבד ב- 07/06/2024 01:40:02

התחבר ספרים תנ"ך פרשת השבוע להכיר את סידור התפילה... הגדה של פסח פרקי אבות משניות ליום השנה (יארצייט) משניות תלמוד בבלי משנה תורה להרמב"ם ספר המצוות לרמב"ם הלכות בית הבחירה לרמב"ם עם פירוש הרב עדין אבן ישראל שולחן ערוך הרב קיצור שולחן ערוך ספר התניא תורה אור לקוטי תורה דרך מצותיך היום יום ספרי כ"ק אדמו"ר סקירות ספרים להחיות את היום 3 שאלות ותשובות על ספר הזוהר מחשבת החסידות ה'נשיא' היומי - לתחילת חודש ניסן יהדות כיצד? לימוד וערכים מדורים פופולריים משפחה וקהילה מגזין אודות כתוב לנו|​שאל את הרב|​תרום ב"ה ספרים ספר התניא שיעורים בספר התניא לקוטי אמרים פרק מ"א « הקודם פרק מ' הבא » פרק מ"ב פרק מא. כפי שמובא בדף-השער של ספר זה, מבוסס ספר ה"תניא", על הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שקרוב וקל ליהודי לקיים תורה ומצוות עם הלב, מתוך אהבת ה' ויראת ה'; אהבת ה' היא השורש לקיומן של כל מצוות-העשה, שלצורך קיומן כראוי, הדבר צריך להיות תוצאה של אהבתו של יהודי להקב"ה ורצונו להיות דבוק בו - שבגלל כך הוא מקיים מצוה, משום שעל ידה הוא מתדבק עם הקב"ה; יראת ה' היא שורש לקיומן של כל מצוות הלא-תעשה, הימנעותו של יהודי לעבור עבירה, באה מיראתו ופחדו להמרות ציוויו של הקב"ה. בפרקים הקודמים למדנו גם כן שאהבת ה' ויראת ה' הן "כנפיים" (גדפין), על ידן מתעלות התורה והמצוות בספירות העולמות העליונים; כשחסרה בקיום המצוות הכוונה של אהבת ה' ויראת ה' - המצוות הן אז, כגוף בלי נשמה. בפרק מ"א, אותו אנו מתחילים ללמוד, יוסבר, שיראת ה' היא ראשיתה ועיקרה של עבודת ה', ולמרות שכאמור, אהבת ה' היא שורש קיומן של מצוות-עשה, בכל זאת, לא די ב"אהבת ה"' בלבד לשם קיום מצוות-העשה, ומן ההכרח לעורר, לשם כך, לכל הפחות, גם דרגה קטנה של "יראת ה"', שכן, יש לשרת את הקב"ה באופן של עבודה דוקא ( עבודת ה'), ככתוב: " ועבדתם את ה' אלקיכם", "ואותו תעבודו ", כמו עבד המשרת את אדונו. ובעבודת עבד נדרש ענין היראה. לכן, יראה היא ראשיתה ועיקרה של עבודה (ובאהבת ה' ויראת ה' - יראה קודמת לאהבה). ברם, צריך להיות לזכרון תמיד - ולתשומת לב מתמדת את ראשית העבודה - עבודת ה', ועקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" - למרות שיראת ה' היא השורש להימנעות מעשיית רע, שלא לעבור על מצות לא-תעשה, והאהבה - היא שורש, ל"ועשה טוב", - לקיום מצוות-עשה, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב", - גם לשם קיומן של מצוות-העשה, לא די ליהודי לעורר בקרבו ''אהבת ה'" בלבד, ואילו ''יראת ה'" תישאר חבויה עמוק בלבו; ולפחות צריך - לשם קיום המצוות, לעורר תחלה היראה הטבעית המסתרת בלב כל ישראל, - המביאה, שלא למרד במלך מלכי המלכים הקדוש- ברוך-הוא, כנזכר לעיל, - שבלב כל יהודי ישנה יראה מסותרת טבעית - פחד שלא להמרות ציוויו של הקב"ה. יראה זו לכל הפחות, עליו לעורר כדי לקיים "ועשה טוב", כלומר: לאמיתו של דבר, על יהודי לעורר יראה מהקב"ה על ידי התבוננות בגדלות ה', אך אם אין בכוחו להגיע לכך - עליו, לכל הפחות, לעורר את היראה הטבעית המסותרת בלבו, שלשם כך לא נדרש ממנו להתעמק בגדלות ה', באותה מדה שהדבר נדרש, כשהוא רוצה לעורר את המדריגה העליונה יותר שביראה (על ידי התבוננות). שתהא - יראה זו, בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. - גם בהתעוררות יראה זו, ישנם שני אופנים: א) הוא מעורר את היראה עד לידי הרגשתה בלבו. ("בהתגלות לבו"). ב) אין בכוחו לעורר יראה זו בהרגשת הלב, אלא, שתהא מורגשת במוחו ובמחשבתו בלבד ("מוחו על כל פנים"), דהיינו - כיצד מעורר אדם בקרבו יראה זו ? - על ידי שהוא מביא את עצמו להתבונן במחשבתו על כל פנים - כדי לעורר יראת ה' בהתגלות בלב - יש להתבונן מתוך העמקת ה דעת, ואילו אם אין בכוחו של אדם להגיע לכך - עליו לפחות להתבונן במחשבתו, בלי העמקת הדעת, ב גדולת אין-סוף ברוך- הוא, ומלכותו אשר היא - מלכותו, היא, "מלכות כל עולמים" - עליונים ותחתונים, - וככל שגדולה יותר מלכותו של מלך, היא מעוררת יותר מורא ופחד מהמלך, ואיהו "ממלא כל עלמין" - הקב"ה "ממלא" את כל העולמות ומחיה אותם בחיות פנימית. חיות זו אפשר שתהא מורגשת בנבראים, ונבראים אפשר שתהיה להם השגה והבנה בחיות אלקית זו, ו"סובב כל עלמין", - והקב"ה "סובב" כל העולמות, הוא מחיה אותם גם בחיות שאינה מורגשת בנבראים ואין ביכולת הנבראים להשיג חיות זו ; וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", - אומר הקב''ה, ומניח העליונים ותחתונים - הקב"ה "מניח" את הנבראים של העולמות העליונים והתחתונים, כלומר, כל אלה אינם מהווים תכלית הבריאה, ואין הקב"ה מייחד מלכותו עליהם, שייקרא אלקה ומלך שלהם, אלא, ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, - שכן, הקב''ה נקרא ''מלך ישראל'', ועליו בפרט, - מייחד הקב''ה את מלכותו, כי חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם, - כל כוונת הבריאה, שהיא כדי שהקב"ה יהיה מלך, הרי זה "בשבילי", שיהיה מלך עלי, ובפשטות - האמת אכן כך היא, שכן, כל ישראל הם הרי קומה אחת שלימה, כמו גוף אחד, המכיל אברים שונים - הרי כל אבר נוגע לגוף כולו, וכשאדם הוא חס-ושלום בעל מום, ביד או ברגל, מהווה הדבר פגם בכל הגוף, כולל הראש - כך גם ביחס למה שהקב"ה מייחד מלכותו על עם ישראל, הרי כאשר חסר משהו ביהודי אחד - חסר בקומת כלל ישראל כולה. ענין זה, שהקב"ה מייחד מלכותו עליו בפרט, מטיל עליו היחיד יתר אחריות ויתר קבלת עול מלכות שמים - ובפרט לפי ביאורו של הרבי (בשיחתו הנדפסת בסוף פרק זה), הרי זה חל עליו במיוחד בתור יחיד. והוא גם הוא מקבל עליו - מצדו, מלכותו, להיות מלך עליו, - שהקב''ה יהיה מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד, - בענין זה עליו להתעמק במחשבתו, כדי לקבל על עצמו עול מלכות שמים. שכן, יהודי בכלל צריך שיהיה לו עול מלכות שמים ולהיות נכון לעשות רצון הקב"ה, כמו עבד שעושה רצון אדונו. להלן מסביר רבנו הזקן, שהתבוננות זו (כדי לעורר את היראה הטבעית במוחו כו') צריכה להיות לא רק שהקב"ה מייחד עליו מלכותו באופן כללי - כי אם, יתירה מזו, ובלשון כ"ק רבינו: "ולא רק מייחד מלכותו בכללות כ"א עוד זאת": "והנה ה' נצב עליו", ו"מלא כל הארץ - הוא רק, כבודו", ומביט עליו, - לא זו בלבד שהקב''ה נמצא בכל מקום ורואה כל דבר, אלא, הוא מביט עליו באופן מיוחד, ובוחן כליות ולב - הקב''ה בוחן רגשותיו ורעיונותיו הפנימיים של האדם, אם עובדו כראוי, ועל כן צריך - האדם, לעבוד לפניו באימה וביראה, - הערת כ''ק רבינו: "לא רק כזה שנמצא במדינת המלך, כי אם'', כעומד לפני המלך. - כמי שעומד בעצמו לפני מלך. ויעמיק - ויתעמק, במחשבה זו ויאריך בה כפי יכלת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו, - שיש ביכולתו להקדיש להתבוננות זו. שעתה של התבוננות זו, היא: לפני עסק התורה, או המצוה, כמו - למשל, לפני לבישת טלית ותפלין. - לפני שהוא עוסק בעבודת ה', בלימוד תורה או בקיום מצוות, יתעמק בהתבוננות האמורה, כדי שה"עבודה" שהוא עומד לעשות תהיה מתוך יראת ה' שהוא יעורר בקרבו על ידי התבוננות. להלן מסביר רבנו הזקן ענין נוסף של התבוננות, שאיננה התבוננות כללית שצריכה להיות כאמור לפני עבודת ה' בכלל - כי אם התבוננות פרטית, לפני עשותו מצוה פרטית - התבוננות זו קשורה בתוכנה וחידושה של כל מצוה, והשפעתה על נפשו. וגם יתבונן, איך שאור-אין-סוף ברוך-הוא, ה"סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין", - כל העולמות, הוא רצון העליון, - כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שהרצון העליון הוא מקור חיות כל העולמות, המחיה אותם באופן של ''סובב'' ו''ממלא'' - ורצון זה, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, - אותיות התורה הנאמרות על ידו, וחכמת התורה שהוא מבין - בהן, מלובש רצון הקב"ה, כפי שלמדנו בפרק ד', שהרצון העליון התלבש באותיות הדיו שנכתבו על קלף של ספר תורה ובחכמת התורה - מה שחכמת התורה מחייבת שהדבר כשר או פסול, בכך גלום הרצון העליון, כך רוצה הקב"ה שדבר זה יהיה כשר או פסול - וכשאדם מתבונן לפני עסקו בתורה יתעמק בכך, איך שאור אין סוף ברוך הוא (הרצון העליון), מלובש באותיות ובחכמת התורה שהוא עומד ללמוד, או בציצית ותפלין אלו, - אם ההתבוננות היא לפני שהוא עומד ללבוש ציצית או להניח תפילין - יתבונן איך שהרצון העליון מלובש בציצית ובתפילין אלו שהוא עומד ללבוש - שכן, זהו רצונו של הקב"ה, שיהודי ילבש ציצית ויניח תפילין, ובקריאתו - בקריאת ולימוד התורה שלו, כאשר ההתבוננות היא לפני עסקו בתורה, או בלבישתו - ציצית ותפילין, של המתבונן לפני לבישה זו, הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהינו על "חלק אלוה ממעל" שבתוך גופו, - על נפשו האלקית, המחיה את גופו שהיא חלק אלקה ממעל, וזאת כדי, ליכלל וליבטל באורו יתברך. - זו תהיה פעולת התורה שהוא לומד והציצית שהוא לובש, על נפשו האלקית בכלל, וביתר פירוט הרי פעולת הנחת תפילין על כוחות הנפש האלקית, היא, כפי שנלמד מיד, על המוח והלב - ודרך פרט, - באופן מפורט, תהיה הפעולה על נפשו: בתפלין - על ידי התפילין שהוא מניח, תהיה הפעולה, ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין-סוף ברוך- הוא, המלבשות דרך פרט בפרשיות: "קדש", "והיה כי יביאך", - בפרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך" שבתפילין, מלובשות חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא: בפרשת "קדש" - חכמה, ובפרשת "והיה כי יביאך" - בינה ; וחכמתו ובינתו של האדם המניח את התפילין, נכללות ובטלות בחכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא שבשתי פרשיות אלו. דהינו - במה מתבטאת ונראית התכללותן וביטולן של חכמתו ובינתו? - הרי זה, שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו, בלתי לה' לבדו, - שישתמש בחכמתו ובינתו לתורה ומצוות בלבד, להבין את התורה וגדלות ה' וכו'; וכן ליבטל וליכלל בחינת הדעת שבנפשו, - החלק השלישי שבמוח, הכולל - מוח הדעת כולל בתוכו, חסד וגבורה, שהן יראה ואהבה שבלבו, - מוח הדעת כולל אותן ועל ידו הן נוצרות, שכן, על ידי התקשרות והתעמקות מוח ה"דעת" בגדולת ה' - נוצרות המדות יראת ה' ואהבת ה' - כפי שלמדנו בסוף פרק ג. - ותפקידו של אדם למסור ולכלול את כוח ה"דעת" שבנפשו, בבחינת דעת העליון - בבחינת ה''דעת'' שלמעלה, הכולל חסד וגבורה, המלבש - הדעת העליון מלובש, בפרשיות: "שמע", "והיה אם שמע", והינו כמו שכתוב בשלחן ערוך: - שהכוונה בשעת הנחת תפילין, צריכה להיות: לשעבד הלב והמח כו' - להקב''ה. זוהי פעולת מצות תפילין על הנפש האלקית בכלל ועל כוחות השכל והמדות שלה בפרט. ובעטיפת ציצית, יכון כמו שכתוב בזהר: להמשיך עליו מלכותו יתברך, אשר היא - למרות שמלכותו היא, "מלכות כל עולמים" וכו', - אף על פי כן יכוון ויפעול, ליחדה - את מלכותו יתברך, עלינו על ידי מצוה זו, - של לבישת ציצית, המסוגלת במיוחד להמשיך עלינו קבלת מלכות שמים. והוא כענין "שום תשים עליך מלך". - הערת כ"ק רבינו: "שפי' - שלפני השימה אין לו מלך ועתה הוא משים ע"ע מלך". כלומר: לפני שהוא שם על עצמו מלך, אין לו מלך, ועכשיו הוא שם על עצמו מלך. ואזי, - כשהוא יתבונן בהאמור, אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו, - לפני הקב''ה, מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים, וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמחו, וקבלה זו - שמקבל על עצמו עול מלכות שמים ומורא ופחד מהקב''ה, היא - הרי, אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא - קבלה זו, טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך - בהקב''ה הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו - של מלכות שמים, ומחמת המשכת היראה שבמוחו, נקראות - תורה ומצוות אלו, בשם "עבודה שלמה", - עבודה שלימה היא דוקא זו שבאה מתוך יראה מהקב''ה, כפי שנלמד להלן - ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו. - שהיא באה מתוך יראה. כל האמור הוא, כשאדם מעורר בקרבו, לפחות, דרגה קטנה של יראה, גם אם זה במחשבה בלבד, וביראה זו הוא לומד תורה ומקיים מצוות. מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, - בלי יראה כלל, כדי לדבקה בו - יתברך, על ידי תורתו ומצותיו - אינה נקראת - עבודה זו, בשם עבודת העבד, והתורה - הרי, אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'", - הרי שנאמר ''ועבדתם'', לשון עבודה, כמו עבודת עבד, שהיא מתוך יראה, "ואותו תעבדו וגו'" ; - גם כן לשון עבודה, וכמו שכתוב בזהר [פרשת בהר]: "כהאי תורא דיהבין עליה על בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', - כאותו שור ששמים עליו עול בתחילה, כדי להפיק ממנו טוב לעולם, הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה על מלכות שמים בקדמיתא כו', - כך צריך גם האדם לקבל על עצמו בתחילה עול מלכות שמים (ולאחר מכן לעסוק בעבודת ה'), ואי האי לא אשתכח גבה - לא שריא ביה קדשה כו'"; - ואם אין בו קבלת עול מלכות שמים, אינה שורה בו קדושה. [וברעיא מהימנא שם דף קיא עמוד ב] - נאמר: שכל אדם צריך להיות - בעבודת ה', בשתי בחינות ומדרגות, והן: בחינת "עבד" ובחינת "בן". - עבד - שעבודתו היא מתוך יראה, הוא ירא מאדונו, כך על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה; בן - עושה למען אביו מתוך אהבה, כך, על האדם להיות בבחינת בן ולעבוד את ה' מתוך אהבה. ואף דיש - מדריגה של "בן" שהוא - בד בבד, גם כן "עבד", הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עלאה, כידוע ליודעים. - כלומר: גם מדריגה זו של בן (שהוא עבד), קדמה לה יראה. - על כל פנים רואים אנו שגם כשישנה לאדם אהבת ה', אלא שחסרה לו יראת ה', אין בכך משום קיום תורה ומצוות, באותה מדה שהתורה קוראת בשם "עבודה"; וכשאין ביכולת האדם ליצור הרגשת יראה מהקב"ה בלבו - יעורר לכל הפחות יראה במוחו ומחשבתו, ששם, לכל הפחות, ירגיש יראה זו. להלן יסביר רבנו הזקן, שגם מי שאינו מסוגל לעורר אפילו במוחו יראה מוחשית ומורגשת - בכל זאת, כיוון שהוא מתעמק בדברים האמורים, וכוונתו בשעת לימודו תורה וקיומו מצוות היא כדי לשרת את הקב"ה, את המלך, יש כבר בכך משום עבודה אמיתית. והנה, אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה, - שההתבוננות האמורה - כיצד מייחד הקב"ה את מלכותו עליו, ויתירה מזו - איך הקב"ה "עומד" עליו ומביט אם הוא עובדו כראוי וכו' - איננה מעוררת בו הרגשת היראה, גם לא במוחו ומחשבתו בלבד, וסיבת הדבר היא - מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, - שמקור נפשו הוא מהעולם התחתון ביותר, "עולם העשיה", ובעולם זה עצמו - מהמדריגות התחתונות ביותר בעשר הספירות שבו - ומשום כך, אין ביכולתו לגלות בקרבו הרגש אלקי, של יראה אלקית, גם לא במוחו, אף על פי כן, מאחר שמתכוין בעבודתו - בקיום תורה ומצוות, כדי לעבוד את המלך - את הקב''ה, שהוא המלך שלו, הרי זו עבודה גמורה, - לא חסר מאומה במה ששייך ל''עבודה'' - קיומו תורה ומצוות הוא באופן ההולם את התואר ''עבודה'', כי היראה והעבודה - יראה, ועבודת השי''ת, נחשבות לשתי מצות - נפרדות, במנין תרי"ג, - 613 מצוות, ואינן מעכבות זו את זו. - ולמרות שאין הוא מקיים מצות היראה, שכן, על היראה להיות מורגשת בלב, או לכל הפחות במוח - בכל זאת, אין בכך משום עיכוב בקיום מצות עבודת ה', בלומדו תורה ובקיומו מצוות כדי לשרת את הקב"ה שהוא המלך שלו. ורבנו הזקן ממשיך ואומר יתר על כן שלמרות שאין הוא מרגיש את היראה גם לא במוחו, אך מכיוון שהוא מתעמק בענינים שעליהם לעורר יראה, ובמחשבתו הוא מהרהר בענינים של יראה - הוא אף מקיים בכך מצות יראה. ועוד, - יתירה מזו, שבאמת מקים גם מצות יראה - לא רק מצות ה''עבודה'', במה - על ידי, שממשיך היראה במחשבתו, - שבמחשבתו הוא מהרהר אודות יראה זו ומנסה לעורר אותה, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו, על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, - כשמישהו מסתכל עליו, גם אם הוא איננו מלך, כי אם בשר ודם פשוט - מונעת אותו הסתכלות זו לעשות דברים בלתי הוגנים - באותה מדה הוא מונע את עצמו, בשעה שהוא מהרהר בעניני אותה יראה, מלעשות דבר המנוגד לרצון הקב"ה, שזו - ביטוי פשוט זה של מורא, נקראת יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו', - וכשתלמידיו שאלוהו: האם אין מורא נעלה מכך? - ענה: תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו'". - הרי, שמורא כזה מפני הקב"ה יעצור בכם מלעבור עבירות. על כל פנים, אנו רואים, שזה נקרא מורא שמים - יראה, מכיוון שזה מונע מלעבור עבירה, באותה מדה שהמורא שלו מבשר ודם מונע ממנו עשיית דברים בלתי רצויים. הרי, שהוא מקיים גם מצות היראה, בכך שהוא ממשיך יראה זו במחשבתו על ידי התבוננות. רק שיראה זו נקראת "יראה תתאה" - ''יראה תחתונה'' וכן ו"יראת חטא" - לא ''יראת ה'" או ''יראת אלקים'', כי אם ''יראת חטא'' - הוא ירא לעבור עבירה, ויראה זו היא שקודמת לחכמתו, - היא משמשת כהקדמה ל"חכמה", שהיא קיומן של תורה ומצוות (כי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", ולכן נקראים המעשים הטובים של קיום התורה והמצוות, בשם "חכמה"), הרי יראה זו, עליה אנו לומדים כעת, היא הקדמה ל"חכמה" - לקיום התורה והמצוות (שכן, אנו לומדים: "אם אין חכמה אין יראה", ש"חכמה" היא הקדמה ל"יראה", ומאידך אנו לומדים ש"אם אין יראה אין חכמה", ש"יראה" היא הקדמה ל"חכמה", מכאן שישנן שתי מדריגות ביראה: א) "יראה תתאה" - יראה תחתונה, והיא משמשת כהקדמה לקיום תורה ומצוות, הנקרא "חכמה", ועל כך נאמר "אם אין יראה אין חכמה". ב) "יראה עילאה" - יראה עליונה, יראה זו באה אחרי קיומן של תורה ומצוות, ועל כך נאמר "אם אין חכמה אין יראה") ואילו ו"יראה עלאה" הוא "ירא בשת" כו', - היראה העליונה היא יראה המבוססת על הבושה שלו מפני גדלות ה', דאית יראה ואית יראה כו'. - יש יראה ויש יראה. כאמור ישנן שתי מדריגות ביראה, יראה המביאה לקיום תורה ומצוות, ויראה הנוצרת על ידי קיום תורה ומצוות. אבל בלי יראה כלל - אם אין אפילו ''יראה תתאה'' לא פרחא לעילא - אין עבודתו בקיום תורה ומצוות, ''פורחת'' (עולה) למעלה, באהבה לבדה, - אם הוא מקיים תורה ומצוות מתוך אהבת ה' בלבד, אין אהבה זו מעלה את התורה והמצוות למעלה בספירות העליונות, כמו שהעוף אינו יכול לפרח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין - שכן, יראה ואהבה הן שתי כנפיים, [כמו שכתוב בתקונים]. - ב"תיקוני זוהר" - ששתי הכנפיים ("גדפין") של אהבה ויראה, מעלות את התורה והמצוות (הנעשות על ידן) לספירות העולמות העליונים, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים. אך, כשחסרה ההתעוררות של יראת ה', והוא מקיים מצוות מתוך אהבה בלבד - הרי שקיימת כאן "כנף" אחת בלבד, וב"כנף" אחת אין ביכולת התורה והמצוות לעלות למעלה. וכן היראה לבדה - בלי אהבה, היא כנף אחד, ולא פרחא בה לעילא, - העבודה מתוך יראה לבדה, אינה ''פורחת'' (עולה) למעלה, אף שנקראת "עבודת עבד". - שכן, העבודה הרי נעשית מתוך יראה, כעבודת עבד לאדונו, אך, בכל זאת, אין די ב''עבודת עבד'', וצריך להיות גם כן בחינת "בן", - עבודה מתוך אהבה, הנקראת בחינת ''בן'', שכן בן עושה למען אביו מתוך אהבה - לעורר האהבה הטבעית על כל פנים - להקב''ה, המסתרת בלבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים, לזכר אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו, לדבקה בו יתברך. - זכרון אהבתו המסותרת, תעורר בו את הרצון להיות דבוק בהקב''ה; וזאת תהיה כונתו בעסק התורה או המצוה הזו, - שהוא עומד להתעסק בהן: לדבקה בו - בהקב''ה, נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן, כנזכר לעיל. - כפי שלמדנו, שהעסק בתורה ומצוות פועל על הנפש האלקית ועל הנפש החיונית ולבושיהן, שתהיינה דבוקות בהקב"ה. הרי, שבעבודתו של יהודי צריכות להיות שתי הבחינות: בחינת "עבד" - העובד את הקב"ה מתוך יראה, כעבודת עבד לאדונו, ובחינת "בן" - העושה למען אביו מתוך אהבה. למדנו שכוונתו של יהודי בשעת קיומו תורה ומצוות, צריכה להיות, כדי לדבק את נפשו בהקב"ה, - ורבנו הזקן ממשיך ומוסיף, יהודי הרי צריך להכליל את עצמו ב"כלל ישראל", ולכן עליו לשאוף ולכוון בעבודתו, לא רק שנפשו תהיה דבוקה בהקב"ה, אלא שגם מקור נפשו ומקור נפשות כל ישראל - יהיה דבוק בהקב"ה, על ידי כך מייחדים, כלומר - מאחדים ומדבקים את קודשא בריך הוא (הקב"ה) ושכינתיה (ושכינתו), שכן "קודשא בריך הוא" הוא מקור התורה והמצוות, ו"שכינה" היא מקור נפשות כל ישראל - זהו פירוש הנוסח "לשם יחוד" שאומרים לפני קיום מצוה, שיהיה "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" וזאת "בשם כל ישראל" - "שפי' - והיחוד (עשיית המצוה) הוא בשם כל ישראל - וע"פ הנ"ל מובן ההכרח בזה, כיון שצ"ל היחוד עם שכינת' שהיא מקור נפשות כל ישראל" - הערת כ"ק רבינו. כלומר: משמעות "בשם כל ישראל" היא, שהיחוד (זאת אומרת: מעשה המצוה) הוא בשם כל ישראל - שעשיית המצוה היא בשביל ובשם כל כלל ישראל, מכיון שהיחוד, ההתייחדות וההתאחדות (של קודשא בריך הוא), הנוצר על-ידי קיום המצוה הוא עם "שכינתיה" (השכינה שלו), שהיא מקור כל ישראל. אך אמנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", - ולכן, לא די במה שהוא מתכוון בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצוה, לדבק את נפשו שלו בהקב''ה, אלא - לכן יתכון בעבודתו, ליחד ולדבקה בו יתברך, מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל, שהוא - מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל, הוא רוח פיו יתברך, הנקרא בשם "שכינה", על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין - בתוך כל העולמות, להחיותן ולקימן, והיא - ה''שכינה'', היא המשפעת בו - באדם הלומד תורה, כוח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה, או כוח המעשה הזה לעשות מצוה זו. - שהוא עוסק בהן כעת - הרי שעל ידי לימוד התורה או קיום המצוה, יתכוון לדבק ולייחד באור אין סוף, את מקור כוח הדיבור או כוח המעשה, שהוא גם מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל. ויחוד זה, - של מקור נפשות ישראל באור אין סוף הוא על ידי המשכת אור-אין- סוף ברוך-הוא למטה, על ידי עסק התורה והמצות שהוא - אור אין סוף ברוך הוא, מלבש בהן. - בתורה ובמצוות; ויתכון להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל ליחדן, - לייחד את מקור נפשו ונפשות כל ישראל באורו יתברך, וכמו שיתבאר לקמן פרוש יחוד זה באריכות, עין שם. וזהו פרוש "לשם יחוד קדשא-בריך-הוא ושכינתה בשם כל ישראל". - שאומרים לפני קיומן של מצוות, שעל ידי קיום מצוות, יהיה יחוד קודשא בריך הוא (הקב"ה), מקור התורה והמצוות, ושכינה, וזאת "בשם כל ישראל", שכן, כאמור, שכינה היא מקור כל נפשות ישראל. הגהה בהגהה שאנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן, שנוסף על הדבקות באור אין סוף ברוך הוא, שלימוד התורה וקיום המצוה יוצרים בנפשו ובמקור נפשות כל ישראל - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - מביא הדבר גם ל"המתקת הדינים", שה"גבורות" נהפכות ל"חסדים", שיהיה חסד בלבד. דבר זה בא מהיחוד של המדות למעלה, שחסד וגבורה, שהם הפכיים ומנוגדים אחד לשני, יהיו לגוף אחד, על ידי המשכת אור שלמעלה משתי מדות אלו, עד ששתיהן בטלות לעומת אור זה, והניגוד שבין מדה אחת לחברתה - מתבטל ממילא. אור זה, המביא יחוד זה במדות, הוא הרצון העליון הנמשך על ידי קיום תורה ומצוות - שכן, תורה ומצוות הן הרי רצונו של הקב"ה שלמעלה מעלה מהמדות חסד וגבורה - וכשרצון עליון זה, שהוא מקור החסדים, נמשך ומתגלה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, מתאחדות מדות אלו, ו"גבורה" נהפכת ל"חסד". * (וגם על ידי זה - על ידי קיום תורה ומצוות, יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים - התוקף של ה''גבורות'' יומתק ממילא, בהתכללות - על ידי התכללות, המידות ויחודם, - שהמדות למעלה יתאחדו ויתכללו אחת בשניה, על ידי גילוי רצון העליון ברוך-הוא, המתגלה למעלה באתערותא דלתתא, - על ידי התעוררות מלמטה, הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה - בעסק זה מתגלה הרצון העליון, שהן - התורה והמצוות, הן רצונו יתברך; - ובשעה שיהודי, ממשיך ומגלה, על ידי עיסוקו בתורה ובמצוות, את הרצון העליון למטה - מתגלה גם למעלה במדות העליונות, הרצון העליון, וזה מביא את ההתכללות וה"יחוד" במדות, שה"גבורות" נמתקות ונהפכות ל"חסדים". וכמו שכתוב באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד, שתרי"ג מצות התורה נמשכות מ"חורתא" ד"אריך אנפין", שהוא רצון העליון, מקור החסדים): - אלו הן לשונות של "קבלה", ותוכנן הוא כאמור, שעל ידי לימוד תורה וקיום מצוות, נמשך חסד וטוב בעולם. למדנו, שבשעה שיהודי לומד תורה או מקיים מצוה, לא די שיכוון לדבק על ידי כך את נפשו בלבד עם הקב"ה, אלא, עליו גם לכוון לדבק ולייחד על ידי כך את מקור נפשות כל ישראל באור אין סוף ברוך הוא. אך, יש הבדל בין שני סוגי הכוונה: רצונו וכוונתו של יהודי לדבק את נפשו בהקב"ה - באים מהאהבה שישנה בכל אחד מישראל להקב"ה (שכן, מתוך שיש לו אהבה להקב"ה - הוא רוצה להיות דבוק בו), וממילא - כוונה זו היא בודאי אמיתית. ואילו, כדי לרצות שעל ידי התורה והמצוות שלו יהיה יחוד מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - יש להזדקק כבר לאהבה גדולה ומיוחדת להקב"ה: לרצות גם לגרום נחת רוח להקב"ה, אי לכך, יתכן שכוונה זו לא תהיה בו כל כולה אמיתית - ובעבודת ה' יש להיזהר מדבר שאינו כולו אמת, כיצד, איפוא, אומרים שעל כל יהודי לכוון כוונה זו? - מסביר רבנו הזקן להלן, שגם אם אין כוונה זו אצלו כולה אמת, מכיון, אבל, שיש בה קצת מן האמת - שהרי כל יהודי רוצה לקיים רצונו של הקב"ה (וענין זה, שיהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הוא הרי רצונו האמיתי של הקב"ה), לכן, בל ימנע עצמו מלכוון כוונה זו, שכן, אין בכך משום רמיה עצמית, שהרי, מצד הנשמה גם כוונה זו היא אמיתית כולה. ואף שלהיות כוונה זו אמתית בלבו, שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, - של מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף ברוך הוא, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, - שכן, כל אהבה "חוזרת אל האוהב", כלומר: הוא אוהב דבר מה מפני שזה טוב לו, (והיינו שסוף סוף הוא אוהב את עצמו - את מה שטוב ל עצמו); על דרך זה גם באהבתו של יהודי להקב"ה ורצונו להיות דבוק בו על ידי קיום תורה ומצוות - הרי גם זה נובע ממה שהוא רוצה את הטוב שלו, מה שטוב לנפש שלו. אך כדי לרצות שמקור נפשות כל ישראל יהיה דבוק בהקב"ה, והרי אין בכך משום ענין שטוב לו עצמו, שמספיקה לשם כך אהבה להקב"ה שמורגש בה מה שטוב ל עצמו - אלא, לשם כך, נדרשת אהבה כזו שהיא כל כולה רק להקב"ה בלבד - לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות - צמאון, נפשו - הנפש שלו, הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה - כבן המסור ונמשך אחרי אביו ואמו, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' - שהוא אוהב אותם יותר מאשר גופו ונפשו, [כמו שנתבאר לעיל - בפרק י', בשם רעיא מהימנא], - שכך היתה אהבתו של משה רבנו, שמסר את נפשו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כבן המוסר את נפשו עבור אביו ואמו - כיצד, איפוא, אנו אומרים שעל כל אחד מישראל לכוון את הכוונה האמורה, בשעה שכדי שתהא זו כוונה אמיתית, נדרשת לכך מדריגה נעלה ביותר של אהבה? מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכונה זו, כי אף שאינה באמת לאמתו לגמרי בלבו שיחפץ בזה בכל לבו, - שכאמור, נדרשת לכך מדריגה נעלה ביותר של אהבה, מכל מקום מעט מזער - במדה מועטה לפחות, חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל - ואהבה טבעית זו מניעה אותו לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך-הוא, ויחוד זה - של מקור נפשות כל ישראל באור אין סוף ברוך הוא, הוא - הרי, רצונו האמתי, - של הקב''ה, והינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, - על ידי התעוררות מלמטה, על ידי יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלבש בתורה ומצות שעוסקת בהן, והיו - הנפש האלקית ואור ה', לאחדים ממש, - מאוחדים כדבר אחד ממש, כמו שנתבאר לעיל, - שעל ידי כך נעשה היחוד ב''עולם האצילות'', כי על ידי זה מתיחדים גם כן מקור התורה והמצות, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, עם מקור נפשו האלהית, הנקרא בשם "שכינה", - על ידי יחוד הנפש עם אור ה' שבתורה ומצוות, מתהווה היחוד של מקור הנפש - ''שכינה'', עם מקור התורה והמצוות - ''קודשא בריך הוא'', שהן - ביחס לאורות העליונים הכלליים: בחינת "ממלא כל עלמין" ובחינת "סובב כל עלמין", כמו שנתבאר במקום אחר באריכות. - אך, כל האמור הוא ביחס לכך שעל יהודי לכוון לפעול יחודו של מקור נפשות כל ישראל במקור התורה והמצוות, ולמרות שאין הוא נמצא במדריגה עילאית זו של אהבת ה' היוצרת ומעוררת בנפש שאיפה ל"יחוד" כזה - בכל זאת, יש קצת מן האמת בכך בכל אחד מישראל, שהרי כל יהודי רוצה למלא את רצון הקב"ה. ואילו, הרצון בכל אחד מישראל ליחד את הנפש שלו באור ה' - הוא, כפי שיסוכם להלן, רצון אמיתי, שהוא כולו אמת לאמיתו, ובא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל להקב"ה. אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' - שהנפש שלו תהיה מיוחדת וכלולה לגמרי באור ה', להיות - הנפש ואור ה', לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמתו לגמרי בכל לב ובכל נפש - ובא, מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אפן, אפלו במסירות נפש ממש. - האהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה, מעוררת ויוצרת את הרצון להתאחד עם הקב"ה ושלא להיות בשום אופן נפרד ונבדל מאחדות ה', גם אם זה קשור במסירת נפש ממש, ולמשל: כשכופים עליו לעבוד חלילה עבודה זרה, או אפילו רק להשתחוות בצורה חיצונית בלבד לעבודה זרה - ימסור את נפשו שלא לעשות זאת, כדי שלא להיות נכרת מאחדות ה'. ועסק התורה ומצות והתפלה הוא גם כן ענין - של, מסירת נפש ממש, כמו בצאתה - של הנשמה, מן הגוף במלאת - לה, שבעים שנה, שאינה מהרהרת - אז, בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיחדת ומלבשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך, והיו - הנפש ואותיות התורה והתפילה, שהן דיבורו ומחשבתו של הקב''ה, לאחדים ממש, שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן, כדאיתא - כמו שכתוב, בגמרא ובזהר, - שכל עיסוקה של הנשמה ב"גן עדן" הוא באותיות התורה והתפילה בלבד - כך הדבר גם כעת, בשעה שהוא לומד תורה ועוסק בעבודת התפילה, הרי זה גם כן מסירות נפש: הנשמה משתחררת מכל צרכי הגוף, ונתונה כל כולה באותיות התורה והתפילה, כך שגם דבר זה הוא ענין של מסירות נפש ממש, הבא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל. אלא - ההבדל הוא, ששם - בשעה שהנשמות נמצאות כבר ב''גן עדן'' ומתעסקות שם באותיות התורה והתפילה, הן מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'. - ואילו כאן למטה בעולם הזה, כשיהודי נתון כולו באותיות התורה והתפילה, אין הוא מרגיש בתענוג הגדול שיש לנשמה ב"גן עדן", ברם, בעצם הענין שני הזמנים שווים. וזהו שתקנו - אנשי כנסת הגדולה, לומר בתחלת ברכות השחר קדם התפלה: "אלהי, נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד לטלה ממני כו'", כלומר - יהודי אומר: מאחר ש"אתה - הקב''ה נפחתה בי ואתה עתיד לטלה ממני", לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך ליחדה באחדותך, וכמו שכתוב: "אליך, ה', נפשי אשא", - שהנפש תתאחד עם הקב''ה; והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך - במחשבתו של הקב''ה, ודיבורי בדבורך, באותיות התורה והתפלה, - שיהודי חושב ומדבר בהן, מתאחדים ומתקשרים מחשבתו ודיבורו במחשבתו ודיבורו של הקב''ה, ובפרט באמירה לה' לנכח, כמו "ברוך אתה", וכהאי גונא. - וכדומה, שפונים אל הקב''ה בברכה זו, באופן בלתי אמצעי, בלשון נוכח, והנה, בהכנה זו של מסירת נפשו לה', - שהוא מוכן, שתורתו ותפילתו תהיינה באופן של מסירת נפשו להקב''ה, כמו בשעה שיהודי נפרד מגופו, יתחיל - לומר, ברכות השחר, "ברוך אתה כו'". - ברכות השחר הן ראשיתה של עבודת התפילה, וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה. - שכן, הרי צריך להיות "מבית הכנסת לבית המדרש", שמיד אחרי התפילה, עליו ללמוד שיעור בתורה - יתחיל ללמוד גם שיעור זה מתוך ההכנה והכוונה למסור את נפשו בכך להקב"ה, וכן באמצע היום, קודם שיתחיל ללמד, צריכה - נדרשת, הכנה זו לפחות, כנודע שעיקר ההכנה - והכוונה, לשמה לעכב - באופן הכרחי, ואי אפשר בלעדי זאת, הוא בתחילת הלמוד בבינונים, - שבתחילת הלימוד יכוון שלימודו יהיה ''לשמה'', וכמו בגט וספר תורה, שצריכים - לכתוב אותם, לשמה - הרי זה, לעכב, - שבאם לא נכתבו בכוונה ''לשמה'' - הם לא כשרים, אך יחד עם זה - ודיו שיאמר - הכותב, בתחלת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה", - בתחילת כתיבת ספר תורה, או - לומר בתחילת כתיבת גט, "לשמו" - של איש זה, ו"לשמה" - של אשה זו כו'. - כך גם די ל''בינוני'' לכוון, בתחילת לימודו, שהלימוד יהיה במסירה ונתינה האמורות לעיל. וכשלומד שעות הרבה רצופות - יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים, - כלומר, מדי שעה עליו להתבונן שוב באמור, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות - שנמשכה מהעולמות העליונים, שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד "רצוא ושוב" שבספר יצירה], - שהחיות האלקית המחיה את העולם, היא באופן של "רצוא ושוב", היא נמשכת בעולם וחוזרת למקורה בעולמות העליונים, ומדי שעה בשעה שבה למקורה החיות של השעה הקודמת, והיא שבה, עם כל התורה ומעשים טובים של - הנבראים התחתונים, - שלמדו וקיימו באותה שעה; כי בכל שעה שולט צרוף אחד מי"ב צרופי שם הוי"ה ברוך-הוא בי"ב שעות היום, וצרופי שם אדנ"י בלילה, כנודע. - שבשעות היום שולטים בעולם צירופי שם הוי', ובלילה - צירופי שם אדנ"י. ומכיוון שבכל שעה מאירה חיות אחרת - יש גם לחדש בכל שעה לפחות, את ההכנה והכוונה של "לשמה". להלן, מסביר רבנו הזקן, שעל אף שלימוד התורה, קיום המצוות ועבודת התפילה נעשים אצלו מתוך מסירות נפש, בהשתחררו מכל עניני הגוף והיותו מסור ונתון כל כולו בעבודה זו - תהיה כוונתו במסירות נפש זו (לא לשם החזרת הנפש למקורה, אלא) לגרום נחת רוח להקב"ה. והנה, כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה, להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה - שבתוך הנפש, למקורו - תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, - והנחת רוח היא: כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו, בצאתו מן השביה ובית האסורים, כנזכר לעיל. - בפרק ל"א, שהשבת הנפש למקורה, על ידי לימוד תורה ועבודת התפילה, היא כמשל בן מלך המשתחרר מבית הכלא ושב אל אביו המלך - דבר המביא לשמחה גדולה ביותר. שכן, מבחינת הנפש האלקית, יהודי הוא בן מלך - "בנים אתם לה' אלקיכם" - ובהיותה בגוף ובנפש הבהמית, שבויה הנפש האלקית בכלא; וכשהנפש האלקית שבה למקורה, להקב"ה, על ידי תורה ותפילה, הרי זה שובו של בן המלך (מהכלא) אל אביו המלך, דבר הגורם למלך שמחה עצומה. ואכן, זו צריכה להיות כוונתו בשעת לימודו ותפילתו - לגרום בכך שמחה ונחת רוח להקב"ה. אך, הרי למדנו, שכדי שהעבודה תהיה מתוך רצון אמיתי להביא נחת רוח להקב"ה בלבד - כמו לרצות את היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה - על האדם להיות במדריגה גבוהה מאד של אהבת ה', מדריגה שרק צדיקים עומדים בה, כיצד, איפוא, שייך דבר זה לכל אחד מישראל, גם כשאינו בדרגה של צדיקים? - מסביר רבנו הזקן: כשהנחת רוח מבוססת על שובה של הנפש שלו למקורה (ולא כפי שלמדנו לעיל, כשהכוונה היא ליחד את המקור של נפשות כל ישראל) לא נדרשת לשם כך אהבה גדולה כל כך, כי אם די באהבה מסותרת שבכל אחד מישראל כדי לרצות לגרום להקב"ה נחת רוח כזו. ובלשון ה"תניא": והנה, כונה זו - לגרום להקב''ה נחת רוח על ידי השבת הנפש שלו למקורה, היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי, בכל נפש מישראל, בכל עת ובכל שעה, - והיא באה מאהבה הטבעית שהיא ירשה לנו מאבותינו. - שלא כמו שהדבר הוא כשרוצים לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי מקור כל נפשות ישראל להקב"ה, שרצון זה, כאמור, אינו בכל ישראל, באמת לאמיתו, כי אם ב"קצת" אמת. ואילו הרצון לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי השבת הנפש שלו למקורה - הוא אכן באמת לאמיתו. רק - אין להסתפק באהבה הטבעית, אלא שצריך לקבע עיתים להתבונן בגדלת ה', להשיג דחילו ורחימו שכליים, - יראה ואהבה שכליות בגדלות ה', וכליה האי ואולי וכו', - ועל ידי כל זאת אולי יגיע גם ליראה ואהבה שכליות, כנזכר לעיל: - שלמרות ששוררת בקרבו אהבה מסותרת שבכוחה להביאו ללימוד תורה ולעבודת התפילה באופן של מסירות נפש - בכל זאת, עליו להשתדל להגיע ליראה ואהבה הבאות על ידי התעמקותו בגדלות ה'. « הקודם פרק מ' הבא » פרק מ"ב כל הזכויות שמורות. אם נהנית ממאמר זה, אנו ממליצים לך להפיץ אותו הלאה, בכפוף לתנאים המפורטים במדיניות זכויות היוצרים של Chabad.org. עיין בספר שיעורים בספר התניא » בספר זה לקוטי אמרים שער היחוד והאמונה אגרת התשובה אגרת הקדש קונטרס אחרון עוד במדור זה פרק מ"ב פרק מ"ג פרק מ"ד פרק מ"ה פרק מ"ו הצג הכל » עוד כתבות שיעניינו אותך מהו ספר תניא? מאמר מרתק מאת הרב עדין אבן ישראל (שט... לנצח כל רגע מחדש: סיפורו של ספר וסופר 1 תגובה "כיצד אפשר להכניס א-ל גדול ונורא כל כך בתוך ספר קט... 7 פתגמים מספר התניא שישנה לכם את החיים 6 תגובות כתוב תגובה סדר לפי: החדש ביותר הישן ביותר 2 תגובות ᠋ יש לך משהו להוסיף? רוצה להעיר, לשאול, לשתף? זה המקום ה הלל 2. אוגוסט 2018 למה "קדש לי" זה חכמה ו"היה כי יביאך" זה בינה? השב ח חנה 23. פברואר 2015 איזה יפה! מדהים! תודה! השב הרשמה כתובת דוא"ל הירשם למגזין התחבר ראשי • תרום • כתוב לנו • שאל את הרב עברית תנאים ופרטיות • © 2024 Chabad.org