(ההדגשות שלי - רעיונוביץ), הניק שלו - הדלאי ככה
לכולנו יש תקווה שחרדים יתגייסו בהמוניהם בקרוב ואני חושב שזה זמן טוב להבין מהם הקשיים של חרדי שיעשה את הצעד הזה.
מה הוא הולך לפגוש במהלך השירות שמנוגד לערכים וההרגלים שלו מהקהילה בה הוא גדל.
זה הולך להיות ארוך, אבל נסו להיות אתי.
דיסקליימר:
לא יודע אם אני האיש הנכון לעשות את הסקירה הזו.
הייתי ג'ובניק (עולמות התוכנה) לפני שנים ביחידה שבאמת יצאה מגִדרה כדי לקלוט חרדים וזה בטח לא מייצג הכל, אבל אספתי תחושות גם מחברים.
אם לדעתכם פספסתי משהו, אתם יותר ממוזמנים לדייק אותי בתגובות.
מי קהל היעד של השרשור הזה?
1. טעימה מהמציאות לחרדים לפני הקפיצה למים (לרוב אין להם בסביבה הקרובה מישהו שייתן להם אותה).
2. מסר למקבלי ההחלטות לגבי הסביבה ה"מותאמת" לחרדים בתוך הצבא.
3. הכי חשוב: להכיר לחילונים שהולכים לפגוש אותם שם, את מה שהם כנראה לא מבינים עד הסוף.
עוד דיסקליימר חשוב: אני לא בא להצדיק את ההשתמטות החרדית בגלל הקשיים האלו. אני חושב שאין צידוק לזה ולא באתי לפה כמסיונר. אז תחסכו לי את כל ה"גם אני רגיל לאכול סושי ולא היה לי בצבא".
אני סתם מישהו שהיה שם וחושב שיש ערך לחלוק חוויות.
טוב. די דיסקליימרים. בואו נתחיל:
1. *תחושת זרות קשה:*
בעולם החרדי הדת נוכחת באויר בכל סיטואציה, הצבא הוא המקום הראשון שחרדי יפגוש, שאיננו כזה.
תחשבו על מישהו שמגיע למדינה זרה עם אוכלוסיה אחרת לגמרי וקודי התנהגות שונים לגמרי. זה לא מפחיד, אבל כל תחושה רעה מתחזקת מאד בעקבות הזרות הזו.
וזו לא תחושה מנותקת מהמציאות בכלל: השירות שלי כלל עבודה צמודה עם בנות, הרצאות חובה לכבוד שבוע הגאווה, מסיבות פורים עם אופי שמאד מאד זר לחרדים, שיחות מסדרון הכוללות שפה בוטה והומור גס.
התחושה הכללית היא שכל מה שידעתי על מותר ואסור, משתנה פה.
חבר ששירת איתי ונשאר ביחידה שנים אחרי, אמר לי משפט נורא: "אתה יודע מה הכי מציק לי? שנהייתי בעצמי כבר כזה". בסוף אתה צריך לבחור בין לשמור בעצמך על האווירה החרדית מהבית לבין להיות "חלק מהחברה'".
אני מאד מבין אותו ותוהה אם העובדה שלי זה פחות הפריע, לא מצביעה על מצב גרוע יותר...
בצוות שלי בצבא, הגיבושים היו תמיד - בגללי - יציאה לאיזו מסעדה בכשרות מהדרין.
לא יכולתי שלא לשמוע את התלונות על זה מהאנשים שאני עובד איתם כתף לכתף יום יום.
הם מבחינתם רצו - ובצדק, מסיבת בריכה.
אני הייתי צריך להיות המבאס התחומי ולהתנצל בלי מילים על הבסיס של הבסיס של אורחות חיי.
להפתעתי, חלק לא קטן מהאנשים איתם שוחחתי, סיפרו שהם חשו תחושת מבוכה עד הטרדה כשהקצין/רופא בבקו"מ תפס להם את "תוכן התחתןנים".
אני בטוח שזה לא נחמד לאף אחד, אבל חרדים רבים מגיעים מעולם שבו גם רופא לא עושה דבר כזה בצורה כזו. בצבא? זו היתה ההיכרות הראשונה שלהם עם המערכת...
חשוב לומר בהקשר הזה שזו הכנה לא רעה לעולם התעסוקה שבחוץ. רוב החרדים שמתגייסים, יוצאים מהצבא לעבודה במקום לא חרדי וגם שם הרבה מהדברים האלו יופיעו.
אבל הצבא הוא מוקצן יותר. גם כי כל הרצאה אזוטרית היא חובה, וגם כי מדובר בסביבה צעירה יותר.
אני אישית אחרי הצבא הלכתי לעבוד בחברה גדולה ובה למדתי שטבילת האש שעשיתי בצבא היתה הכנה מעולה לאזרחות.
פה הכל יותר רגוע, האנשים מבוגרים ומיושבים יותר, אפשר להבריז ממה שלא מתאים לי יותר בקלות וגם יש לי את האומץ לנסות לשנות את השיח, לפחות כאשר הוא נעשה בנוכחותי.
2. *הפרת ההבטחות מצד צהל*:
כל חייל חרדי שמתגייס מקבל הבטחות שאמורות לעזור לו לשמר את אורחות חייו בזמן השירות. זה כולל התחייבות לא לשבת בחדר עם חיילות, לקבל זמן לתפילות ולימוד יומי, אוכל בכשרות מהדרין וכו'.
האם ההבטחות האלו מקויימות? התשובה היא שלא לגמרי. לפעמים הרבה פחות מזה.
במסגרות הראשונות שחרדי יפגוש בצה"ל זה לרוב יקויים. בטירונות וגם אחר כך בקורסים (ג'ובניק תוכנה להזכירכם. קורסים הם שלב בשירות שלי) הכל עדיין יהיה בסדר, אבל אז משתלבים ביחידות ושם יש פיקוד שלפעמים לא ממש בא לו להתאמץ.
יהיו מנות בכשרות מהדרין, אבל הם יהיו בקושי ראויות למאכל אדם.
יהיה זמן ללימוד יומי, אבל גם יהיה לחץ מטורף על המשימות, עם קריצה ש"אתה יכול לנהל את הזמן שלך טוב יותר".
לא תהיה בחדר עם בנות, אבל למשך חודש וחצי אינטגרציה, אתה תחלוק שולחן עם הקפ"טית והיא תהיה המפקדת שלך הלכה למעשה.
כשמגיעים ליחידות שאין בהם הרבה חיילי שח"ר (חיילים חרדים. שח"ר=שילוב חרדים), המצב גרוע עוד יותר.
סיפר לי מישהו שלמפקד שלו נמאס מתישהו אז הוא האציל סמכויות לאיזו קצינה צעירה ומאותו רגע היא היתה המפקדת הישירה שלו.
כשהתלונן על זה לרב הפיקוד, המפקד אסר עליו בפקודה לדבר עם הרב...
יצאת לקורס קצינים? יפה.
פה לנהלים של שח"ר יש עוד פחות כוח. פה כור ההיתוך הוא על סטרואידים. פה מכשירים את הקצינים שיגדירו את הDNA של צהל העתידי והDNA הזה די פרוגרסיבי ובוודאי לא מותאם לחרדים.
אז פה אתה תשמע שירת נשים או שתפתח מחר את המהדורה בטלוויזיה
בכלל, בקבע אין לחיילים חרדים שום say. יש מן הבנה שבשתיקה שברגע שחתמת על חוזה, אתה חייל כמו כולם. החלק הזה עם הזכויות המופרכות שהיה לך בחובה, נגמר.
אנשי הקבע החרדים אצלי ביחידה, היו מבקשים ממקביליהם חיילי החובה להציף חריגות, כי "אנחנו כבר לא יכולים".
הגיע מצב חירום כלשהו? גם כאן נהלי שח"ר נעלמים. נכון שהחיילת הטבעונית עדיין תקבל את המענה שלה, אבל אתה? מה אתה מתפנק? מלחמה!
בעיני מפקדים רבים כל הסיפור הזה הוא עול אחד גדול ובזמני חירום אין להם שום קשב לזה. אז החייל החרדי יוותר על הצרכים המוזרים שלו עד שנסיים פה עם הלחץ.
חבר שלי מספר שבזמן מלחמה, מצפים ממנו לענות לכל שיחת טלפון בשבת. זה הגיוני, הוא מוקד ידע של מערכת צהלית מאד חשובה, אבל מתקשרים אליו גם בשביל דברים שתהום פעורה בינם לבין פיקוח נפש.
יושב קצין במשמרת בשבת ויש לו זמן מת, אז הוא מתקשר כדי לנקות שולחן על המשימות של שבוע הבא.
לפני כמה חודשים, כשרק התחלנו לדבר על גיוס, הציף
@hithalti
את הנושא וחטף הרבה מאד הייט. המגיבים תפסו אותו כמפונק, אבל הטענה הבסיסית שלו היתה מאד נכונה. המסגרת שיש כרגע לחרדים בצבא, לא עובדת כי היא לא עומדת בהבטחות של עצמה.
לטעמי לא כל זה כל כך נורא, כי ההתחייבויות האלו מלכתחילה קצת מרחיקות לכת, אבל יש פה הפרת חוזה.
לחרדי יש תחושה לא מופרכת, שכל מה שצהל עשה בשביל לשלב אותו היה מס שפתיים. ברגע שהוא על מדים, האירוע מבחינת צהל הסתיים בהצלחה.
תקשיבו למה שאומר על זה הרב נויגרשל https://x.com/i/status/1784489378762416527
3. *מפגש בלתי אמצעי עם שונאי חרדים*:
סורפרייז סורפרייז, יש במדינה שלנו אנשים ששונאים חרדים. וחרדי יפגוש כמה מהם בכל מסגרת צבאית שהוא יהיה בה. אני לא מדבר על אנשים עם ביקורת או מכלילנים כאלו שלא מכירים מספיק טוב. אני מדבר על אלו שבכל מבט שלהם על חרדי, יש שנאה צרופה.
ידעתי שיש כזה דבר שם בחוץ, אבל במסגרת השירות הצבאי, נאלצתי לעבוד ישירות עם אחד כזה.
הם לא יפספסו הזדמנות להשפיל, הם ישמחו על כל הזדמנות לפגוע ברגשות שלך ובערכים שלך ולא - הם לא אלו שרק ילמדו להכיר אותך ויפלטו את המשפט האלמותי "הלואי שכל החרדים היו כמוך". לא. זה לא מיייחד רק חרדים, אני מניח שגם עולי ברית המועצות, אתיופים והומואים חווים משהו כזה בצבא, אבל לחייל רגיל אין חוויה כזו. אף אחד לא יקרא לו קונילמל פתאום (סיפור אמתי...).
שלילת הזהות הזו קיימת גם קצת מהצד השני: הדת בצבא שייכת לדתיים לאומיים. רוב הרבנים הצבאיים שתפגוש בצבא יסתכלו עליך כעל הישג מופלא. מבחינתם אתה חרדי שראה את האור ועכשיו הוא חזק חזק על ראשית צמיחת גאולתנו. צריך להבין שזה זר לחרדים לא פחות מהרצאה של אורנה בנאי לכבוד שבוע הגאווה.
4. *הרחוב החרדי העויין*:
בזמן שחייל חרדי צריך להגן על הזהות החרדית שלו בתוך המערכת, הוא גם צריך להגן על הזהות החיילית שלו ברחוב החרדי. בעוד ברחוב הישראלי, חייל במדים הוא המאמי הלאומי, ברחוב החרדי הוא "פורץ גדר". לרוב זו גם תהיה הגישה של המשפחה הקרובה של החייל.
חרדי רגיל לחיות את חייו בקהילה והגיוס מנתק אותו ממנה. הוא ירגיש חלק מקהילה רק בין חיילים חרדים אחרים וזו, לפחות בזמני, עדיין לא התפתחה באמת לכדי קהילה. הדרך שלי לשרוד את זה, היתה מן ציניות שאומרת "אני לא צריך את הקהילה בכלל". זה תהליך קשה מאד לחרדי.
הכרתי חסיד ויזניץ' שלמד בטכניון שאמר לי פעם "אני לא מייצג את ויז'ניץ בטכניון ולא מייצג את הטכניון בויז'ניץ". הוא ניסה לפצל את החיים שלו לדוקטור ויז'ניץ ומיסטר טכניון. זו גם דרך התמודדות שראיתי אצל הרבה חיילים חרדים.
יש לי תחושה שפסיכולוגים לא ממש ממליצים על זה...
5. *כור ההיתוך*:
צהל הוא לא רק מקום שיש בו חילונים. הוא גם כור ההיתוך של החברה בישראל, מקום שנועד ליישר קו על ישראליוּת. מבחינה חברתית וערכית כאחד.
זה התחיל כמשהו שיעזור עם קליטת קיבוץ הגלויות שהיו פה בהתחלה, אבל בהמשך זה הפך להיות כלי חינוכי שמדכא תרבויות וערכים לא "נכונים"
ביום הזכרון הראשון בשירותי הצבאי הייתי בקורס ממר"ם. פקודת הרמטכל בני גנץ הסתיימה במילים "אין לציון חומה אחרת ואין לדוד מגן אחר".
עמדנו שם במסדר עשרות חרדים כשהכרוז אמר "על החתום - המסדר יעבוד לדום - רא"ל בנימין גנץ - המסדר יעבור לנוח".
אף אחד מאיתנו לא באמת עבר לְנוֹח
חרדים רבים ששירתו אתי ראו ערך גדול בהגנה על ישראל מפני אויביה, אבל עדיין ראו בטקסט של "התקווה", סוג של כפירה.
לדעתי האישית הם העמיסו יותר מדי על הכתפיים של "להיות עם חופשי בארצנו", אבל זו היתה תפיסתם.
ועדיין, המפקדים ממש התרכזו כדי לראות מי מאיתנו שר את המילים ומי שותק.
סיכום:
ניסיתי לתאר פה מצב מורכב. כל חייל חרדי ניגש לזה אחרת ולכן בטח רבים מכם יתווכחו עם חלק ממה שכתבתי.
אני חושב שככל שכמות החרדים המתגייסים תגדל, הבעיות הללו יקטנו, אבל זו המציאות הנוכחית וכדאי שנכיר בה ונזכור אותה כשאנחנו מצטרפים מהמקלדת לקריאה המוצדקת: "גיוס לכולם".
תגובות שהוא קיבל
אני מאחלת לך כותב יקר, שיום יגיע ותבין כמה מנותק, מתנשא ואומלל הטקסט הזה שלך.
תתגייסו, תטוסו כולכם לחו״ל או תמותו, לא אכפת.
העיקר שתעשו כבר משהו עם עצמכם שיתרום למדינה.
אין ספק שמדובר בקושי אמיתי. אבל גם ללכת לעבוד זה קשה, וכל אחד מאיתנו עובר דברים לא נעימים בעבודה, בין אם זה בוס מתעמר, ניכור חברתי או אם אתה עובד נקיון זלזול והשפלה מצד כולם כמעט. אבל מה לעשות שלעבוד צריך? הקושי הזה לא יכול להיות תירוץ לניצול הציני של חיי החילונים.
תוקן על ידי רעיונוביץ ב- 05/07/2024 01:48:59
